כלים הלכתיים פורמליסטיים: תינוקות שנשבו

המשך מכאן: כלים הלכתיים פורמיליסטיים

זמן רב התגלגל השימוש במושג זה בתוך מחוזות ההלכה ולא עורר שום התנגדויות. אך כשאנשי אתיקה ומוסר, פילוסופיה ומחקר שלחו את ידיהם אליו - מיד עוררו את הדוב מרבצו. הם לקחו את הכלי וניסו לטעון שהיחס לחילוני מכיל לא רק את הכלי אלא גם את תוכנו. היינו: הביטוי 'תינוק שנשבה' מכונן את יחס הדתיים לחילונים - יחס פטרנליסטי מתנשא ממילא. את ההעתקה - המוטעית - של הכלי ההלכתי למגרש האתיקה והמוסר עשו אנשים מהצד הדתי והחילוני כאחד...
והלוא כל עניינו של השימוש במושג 'תינוק שנשבה' כלפי החילונים נובע דווקא מרגישות חברתית המבקשת לאפשר שילוב ולמנוע נתק בין דתיים לחילונים בחברה היהודית. 

(מתוך: הרב ד"ר בנימין לאו, רבני קהילות - בין ההלכה לחיים, רבנות: האתגר, עמ' 163-164)

לבוא ולומר שהם תינוקות שנשבו, יש בזה אינפנטיליזציה של הציבור הזה. הביטוי "תינוק שנשבה" אומר: אין להם שום דבר, אבל נעבך הם לא אשמים בכך. אינני מפקפק בעובדה שיש אנשים כאלה, אבל גם איני מפקפק בכך שיש אנשים כאלה גם במחנה שלנו.
בהלכה יש קטגוריה של תינוקות שנשבו. השאלה היא האם זה כל מה שאני יכול לראות בציבור החילוני? רק תינוקות? ורק שנשבו?
...
אם יש נושאים הלכתיים מסוימים שלגביהם הקטגוריה הזו היא רלוונטית, כמו לגבי השאלה אם אחד מהם בישל בשבת בצבא, האם המלאכה נחשבת שנעשתה בשוגג או במזיד, ואולי גם לגבי דין מגעם ביין, ועוד שאלות - אז יש מקום להפעיל את הקטגוריה הזאת. אבל לומר טוטלית שזה כל מה שיש באדם או בציבור, זה נראה לי מגמד, ולא הולם את מידת הכבוד שיש לתת לצלם אלוקים שבאדם, גם כשהוא איננו בדיוק כפי שאנחנו היינו רוצים שיהיה. 

(מתוך: הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין, מבקשי פניך, עמ' 144-145)

כלים הלכתיים פורמיליסטיים

אחד המאמרים היותר מעניינים בספר "רבנות: האתגר", בהוצאת עם-עובד והמכון הישראלי לדמוקרטיה, הוא מאמרו של הרב ד"ר בנימין לאו בנושא "רבני קהילות - בין ההלכה לחיים". במאמר זה הוא דן "בכלים משפטיים פורמליסטיים" שההלכה עושה בהם שימוש. לטענתו כלים אלו הם סמנטיים בלבד, ואינם אמורים להיתפס כאמירה עקרונית.

לעקרון הזה הוא נותן שלוש דוגמאות:
א. הוא מתאר שכרב קיבוץ הוא הועמד בפני הבעיה הבאה: כדי לפטור את בכורות הרפת מקדושת בכור היה עליו למכור את בהמות הרפת לגוי, אך כדי להאכיל את בהמות הרפת בירקות תרומה היה עליו למכור אותם לכהן. כיצד אפשר למכור בהמה גם לגוי וגם לכהן? ובכן, הרב בני לאו התייעץ עם מספר רבנים ולא קיבל תשובה מספקת עד שהוא הגיע לחכם ירושלמי שאמר לו את הדבר הבא: "תחמוס אותו!".
כך הוא מסביר (עמ' 161):

על פי דין, יש איסור לגזול גוי אך אין איסור לחמוס אותו, ואפילו שלא בפניו. עצתו של אותו חכם ירושלמי הייתה להקצות סכום כסף מסוים, להניחו במקום מסוים עבור הגוי 'השותף' ברפת ולקנות ממנו את הרפת בחזרה, בקניין של חמס, כלומר, בלא רשותו. 

[אני לא מבין כיצד הפתרון הזה עוזר. אם אתה חומס את הגוי מדוע שהרפת ייחשב עדיין בבעלות הגוי לעניין בכור? מישהו יכול להסביר לי?]
טענתו של הרב לאו היא שהשימוש בחימוס הגוי הוא שימוש פורמליסטי בלבד, כדי לפתור בעיה הלכתית סבוכה, ובודאי שאין להסיק מהשימוש המשפטי-פורמליסטי בכלי הזה שאכן מותר לחמוס גוי למעשה.

ב. התייחסות לחילונים כ"תינוק שנשבה". גם כאן סובר הרב לאו שהשימוש בנימוק תינוק שנשבה הינו שימוש משפטי-פורמליסטי שבא להוריד מאחינו שאינם שומרים תורה ומצוות את התואר מומר. אין להסיק מהשימוש בו מסקנה מעשית כיצד עלינו להתייחס תודעתית לאדם הלא-דתי שאנו פוגשים בעבודה, בשכונה וכד'.

ג. הצלת גוי בשבת "מפני איבה". השימוש בנימוק "מפני איבה" להענקת טיפול רפואי לגוי בשבת הוא שימוש פורמליסטי שלא נועד להעמיד גדרים למקרים בהם אין להושיט עזרה, כגון מקרה שאף אחד לא רואה.

בסיום מאמרו, מציב הרב ד"ר בני לאו אתגר לרבני דורנו למצוא כלים משפטיים-פורמליסטים שיכולים להתקבל גם בשיח הציבורי. לדוגמא הוא מביא את הכלי הידוע, והבעייתי בגלל גבולותיו הלא ברורים, של "כבוד הבריות".

הנצי"ב על מאובנים

בפרשת השבוע הקרובה, פרשת נח, מתייחס הנצי"ב (העמק דבר) לנושא מציאת מאובנים. על הפסוק "וימח את כל היקום" (בראשית ז כג) הוא כותב כך:

וימח את כל היקום - נמחו הגופות ודייק הכתוב 'אשר על פני האדמה' אבל נשתיירו כמה גופות שנפל עליהם עפר הרבה ע"י שטף המים ונשארו הגופות קיימין. והן הנה עצמות שמוצאין חופרי ארץ ומוצאין עצמות מבריות שלא נמצא עתה בעולם. ומזה שפטו הרבה שהיה לפני בריאה זו עולם אחר ואז היו בריות אחרות. ובאמת יש בבראשית רבה כמה פעמים על המקרא והנה טוב מאד מלמד שברא הקב"ה עולמות ומחריבן ואמר דין הניין לו ודין לא הניין לו... מכל מקום קשה לדעתי לומר כן שהרי מבואר בשמות רבה "'אלה תולדות השמים והארץ' מה פסל? שהיה בורא עולמות והיה מסתכל בהן ולא היו ערבים עליו ומחזירן לתהו ובהו" וא"כ לא נשתיירו מהם שריד ופליט.

אלא נראה שהעצמות האלה המה מלפני ימי המבול. ואע"ג שנמצאים באקלים שאינם חיים שם זה נעשה ע"פ ששינו את דרכם על הארץ לפני המבול והלכו למקום אחר. ומה שמוצאין בריות משונות הוא ממה שהרכיבו שני מינים שונים ונולד ע"י זה בריות משונות כמו הפרד היוצא מהרכבת סוס וגמל. והיה ההשגחה שישתיירו עצמות אלו כדי שיבא דור אחרון ויכיר סתרי הטבע וזהו כבודו ית'.

עד כמה שידוע לי בנושא זה, הבעייתיות בדברים שכותב כאן הנצי"ב זה שהמאובנים מתקופות פרה-הסטוריות שונות נמצאו במדוייק בשכבות שונות באדמה. זה כבר מקשה לומר שכל היצורים שנמצאו חיו לפני המבול. בייחוד הדבר קשה שלא נמצאו מאובני אדם כמו שנמצאו מאובני דינוזרים.

אי-מתן לגיטימציה

בערב יום כיפור באחד ממוספי העיתון ידיעות אחרונות הופיע ראיון משותף, שגם אני הפניתי אליו, של הרב אהרן ליכטנשטיין והרב חיים סבתו. אחד הנושאים שהמראיין, דב אלבוים (שמשום מה הבחין רק בהעדר זקנו של הרב ליכטנשטיין ולא בהעדר זקנו של הרב סבתו), הרגיש צורך להעלות הוא אי מתן אישור "ישיבת הסדר" לישיבה החילונית בתל-אביב. כך זה מתואר בראיון עם הרב ליכטנשטיין:

לפני כחמש שנים הקמנו, חברי ארגון "בינה" ואני, את הישיבה החילונית התל-אביב... התחילו ללמוד אז כמה עשרות נערים ונערות... לימודי תורה במתכונת של הישיבה הקלאסית... בשלב מסוים ביקשנו להציע לצעירים האלה אפשרות לשרת בישיבת הסדר כמו חיילים דתיים רבים אחרים. שר הבטחון דאז, עמיר פרץ, כבר אישר, אבל אז התבשרנו שוועדה של ראשי ישיבות ההסדר אמורה קודם לכן להתכנס ולקבוע אם הישיבה החילונית ראויה לתואר "ישיבה".
הגענו לבית המפד"ל בירושלים, שם ישבו ראשי ישיבות ההסדר הבכירים... כולם היו נחמדים, בעיקר זקן הרבנים, הרב אהרן ליכטנשטיין... כעבור שלושה שבועות הודיע לנו בכתב מזכיר הוועדה, שמועצת ישיבות ההסדר החליטה לא לאשר את הישיבה כי היא לא ישיבה כמנהג "ישראל סבא". 

המראיין שאל על כך את הרב ליכטנשטיין:

במקרה הזה, כך נראה, הרבנים מתנהגים כאילו רשום להם בטאבו שהתורה היא שלהם.

ועל כך ענה לו הרב:

אני מבין את תפיסתך. אני אומר לך עם יד על הלב, שהשיקול היה עקרוני. עם זאת, אני מבין שאתה חולק על הצד העקרוני. 

אינני מבין מדוע ירצה איזה שהוא רב לקבל החלטה מה נחשב ישיבה, איזה מוסד יכול להקרא ישיבה ואיזה לא וכדומה. לא רק שאינני מבין איזה תועלת יצאה מההחלטה הספציפית הזאת, כלל אינני מבין איזה תועלת יוצאת מזכות ההחלטה בנושא הזה בכלל?
הסיבה שהרבנים לא רצו לאשר את הישיבה החילונית כישיבה, היא כנראה כדי לא לתת לגיטימציה לתופעה כזו. אך אם לא רוצים לתת לגיטימציה, מדוע בכלל להרכיב ועדה שאמורה לאשר איזה מוסד ייקרא ישיבה?

לא מזמן התפרסם בYNET שגורמים רפורמיים פנו לבג"ץ על מנת להכריח את המדינה לאפשר לרווקות לטבול. זה מתקשר אצלי לדיונים שהתנהלו לאחרונה בפורום הרבנים בו אני משתתף סביב לשתי שאלות:
- האם לאפשר בחו"ל לכלות רפורמיות לטבול במקואות השייכות לקהילות האורתודוקסיות?
- האם לאפשר בארץ לנשים שלא מבצעות בדיקות כהלכה לטבול?
גם במקרים אלו אני מניח שהשיקול למנוע מאותן נשים לטבול במקוה הוא החשש ממתן לגיטימציה לאורח חיים לא-הלכתי. האם אנחנו מרוויחים משהו מאי-מתן הלגיטימציה הזו?

גלוי נאות

לאחרונה התחלתי לקבל ספרים ממו"לים המעוניינים שאכתוב על ספרים שהם הוציאו לאור. יש בזה הרבה ברכה, גם עבורי וגם עבורכם הקוראים, שכן כך אני יכול להיחשף לספרים שמעניינים אותי אך לא מספיק מושכים כדי שאצא מגדרי כדי לרכוש אותם (במיוחד לאור העובדה שכל ספר חדש שנכנס לבית מצריך עבודה לוגיסטית למציאת מקום על מדף הספרים). מאידך, יש בזה גם מגרעה, כמובן. ברגע שאני מקבל ספרים בחינם ממו"לים כבר אינני יכול לתת דרור ללשוני ולהביע את דעתי באופן שאולי הייתי מעוניין. אני ער למגרעה הזאת, ומקווה שבכל אופן סקירת הספרים וביקורת הספרים יעמוד בסף ראוי של הגינות.

בכל מקרה, לאלו מבין הקוראים שדעתי חשובה להם, אני ממליץ לשים לב מכאן ולהבא. על ספרים שלדעתי ראוי לרכוש ולקרוא אכתוב בלשון: "אני ממליץ". ספרים שעליהם אינני כותב "אני ממליץ", פירוש הדבר הוא שיכול להיות שהספר הוא ספר מעניין מאד, אבל אני כנראה לא הייתי קונה אותו מיזמתי.

ואם אתם במקרה מוציאים לאור ספר, שלדעתכם יעניין אותי ואת קוראי הבלוג, אתם מוזמנים ליצור איתי קשר. 

המודל הנכון

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

לאיזה מודל של רב על הקהילה לשאוף – רב המשרת את הקהילה או גאון אנטיפט? בשאלה זו עוסק מאמרו של הרב ד"ר מיכאל אברהם (להלן: רמ"א) בספר "רבנות: האתגר" בהוצאת עם עובד והמכון הישראלי לדמוקרטיה. הכוונה במילה אנטיפט, שרמ"א משתמש בו במאמרו, אינו במובן הביקורתי, אלא במובן של מי שאינו מסביר פנים לאנשי קהילתו, אלא מסתגר ומתמקד בלימודו.

כיום, מתאר רמ"א, מקובל שקהילה מחפשת אחר רב שייתן לה שרות. דהיינו, יעביר שיעורים, ישיב לשואלים, יבקר חולים, ואף יארגן או לכל הפחות ייטול חלק בפעילות תרבותית-תורנית. אך בהיסטוריה היהודית מצאנו גם דמויות אחרות לחלוטין שכיהנו ברבנות הקהילתית. כך לדוגמא הוא מתמקד הרב יוסף ראזין, הידוע יותר בכינויו הגאון הרוגוצ'ובי, שכיהן כרב קהל החסידים בדוינסק. הרוגוצ'ובר, כפי שהוא מצטייר ממספר מקורות, היה אדם אנטי-חברתי. אף בתחום עולם התורה הוא מתלבט כאדם שאחרים לרוב לא עמדו על דעתו. עם זאת, הוא היה אחד (אם לא ה...) המשיבים הגדולים בהיסטוריה היהודית, כאשר הוא הוציא מתחת ידיו כמות כמעט דמיונית של תשובות לשאלות הלכתיות מכל מרחבי העולם היהודי.

רמ"א טוען במאמרו שאל לקהילה לשאול "מה הרב יכול לעשות עבורי?", אלא "מה אנחנו יכולים לעשות עבור הרב?". כלומר, יש להפסיק לראות ברב מספק שירות לקהילה, וכמו במודל הרוגוצ'ובר, הקהילה צריכה לראות את עצמה כמי שנותן לרב כר נוח לגדול בתורה. גדולתו של הרב בתורה, עפ"י מודל זה, גם ישפיע חזרה על הקהילה.

כמובן, ואף רמ"א עומד על כך במאמרו, רוב הרבנים והקהילות לא יהיו בקצוות, ושתי התכונות תהיינה קיימות, הן הגדלות בתורה והלימוד האישי של הרב, והן סיפוק השירות לקהילה, אלא שלטענתו יש לנטות יותר לקצה הגדלות בתורה על חשבון השירות לקהילה. כאשר, השינוי התודעתי צריך להיות בעיקר אצל הקהילה המחפשת רב ולאחר מכן מציבה לו דרישות.

הבעייתיות שאני רואה בטיעונו של רמ"א זה בראש ובראשונה שהוא מביא את הרוגוצ'ובר כדוגמא. הרוגוצ'ובר היה לא רק יחיד בדורו, אלא גם יחיד בהרבה דורות לפניו (ובודאי שאחריו). יש סיכוי סביר שקהילה שתחפש אחר דמוי-רוגוצ'ובר כיום, תמצא את עצמה במפח נפש. זאת ועוד, שרמ"א אינו מסביר לאורך המאמר מדוע עדיף לשאוף למודל של רוגוצ'ובר ולא למודל של הרב מאיר שמחה הכהן, עמיתו ברבנות דוינסק שדווקא כן ראה את נתינת השירות כחלק מתפקידו.

עם זאת, הרב ברל ווין, באחד מספריו אודות הרבנות, מזכיר שכשהוא התחיל להפיץ שיעורים שלו בקלטות לציבור הרחב (מחוץ לקהילתו), בני קהילתו באו אליו בטענות שפעילות זו תפגע בהם בסופו של דבר. הוא ענה להם שהם יכולים לבחור בין רב שאין לו שאיפות להתקדם, רב שיש לו שאיפות להתקדם ושהוא יוכל למלא אותם רק ע"י עזיבת הקהילה, או רב שממלא את השאיפות שלו להתקדם בתוך הקהילה. בדברים אלו יש בעיני חיזוק לדבריו של רמ"א, אך גם הם אינם סותרים את הצורך לשלב בין השאיפות להתקדם לבין הצורך של הקהילה בנותן שירות.

רמ"א אינו מסתפק באמירה שאל לקהילה למדוד את הרב עפ"י התפוקה שלו. הוא מרחיב זאת ובא בטענה כנגד הגישה המקובלת בחברה המערבית שכל תרומה של הקהילה צריכה להמדד בנתונים של רווח חוזר לקהילה. הוא טוען ששאלות מהסוג "מה ערכה של הספרות הלמדנית שנוצרת בישיבות? מה ערכו של הלמדן הישיבתי בכלל?", מבליעות בתוכן הנחה שאם הציבור הרחב אינו מבין במה הלמדן עוסק, כנראה שעיסוקו מיותר.

לצערי, לא השתכנעתי לחלוטין בנכונות טיעונו של רמ"א. דווקא לשיטתו, אם הישיבות אמורות להוציא "רוגוצ'וברים", עלינו לשאול: כמה "צפנת-פענח"ים נכתבים בישיבות כיום? מדוע לא נוצר אף רוגוצ'ובר בעולם הישיבות כיום? בכל מקרה, כל עוד הציבור הוא המממן את הישיבות או את הרב, אינני רואה סיבה שלא ישאלו מה ערכן של אלו שמממנים אותם. אני מסכים עם רמ"א שלא בהכרח שכל השואלים יוכלו להבין לאשורו את הערך, אך תשובה לשאלתם בודאי נצרכת.

דרוש נועז לשמחת תורה

אינני בטוח שהמילה "נועז" הוא הכי מתאים כאן. אני כן בטוח שאף רב בימינו לא היה כותב כדברים הללו.

מתוך "בני יששכר" מאמר יג לחודש תשרי:

רז"ל נתנו טעם למה בכל ימי החג מקריבין הרבה פרים וביומא תמינאה פר אחד איל אחד, ואמרו במשל למלך שעשה סעודה לכל עבדיו כמה ימים, ליום אחרון אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך... הנה יש להתבונן, אדרבא כיון שהוא אוהבו אצלו אדרבא מהראוי להגדיל ולהאריך עמו בסעודה יותר ויותר, וגם מהו הטעם כדי שאהנה ממך, אבל המשכיל על דבר סוד שמיני עצרת הוא עיקר יום הנרצה ליחודא שלים, וזהו הנרצה עשה לי סעודה קטנה, שלא להאריך בהנאת הסעודה כי אני מבקש לעשות הסעודה בחפזון, כי רצוני ליהנות ממך כביכול בקירוב בשר ולא יתערב זר בשמחתינו, הבן הדבר. 

עלו לרשת: המעיין ומעיינותיך לחודש תשרי תשע"ב

גליון המעיין לחודש תשרי תשע"ב עלה לרשת ואפשר לראות אותו כאן.
הגליון משובח כתמיד. בין השאר כדי לשים לב לדברים הבאים:
- תגובה של משה פרץ "בעניין נטיית לבו של הפוסק כגורם בפסק ההלכה" (יש בעיה בקישור הרגיל, כדאי לראות בpdf). על הרב דוד עובדיה זצ"ל ראו גם הפוסט הזה.
- מאמר ביקורת נוקב על ספרו של פרופ' בנימין בראון "החזון איש".
- למתעניינים בהיסטוריה של ספרים - מאמר של שמריה גרשוני על התורה תמימה.
- במאמרים הארוכים יותר, כדאי לראות את מאמרו של הרב דר' דוד פיקסלר, הממשיך לדון בשימוש בחשמל ביו"ט (הפעם בכיריים המודרניים).

לפני כמה שבועות שמתי לינק גם לגליון מעיינותיך החדש (הלינק היה מצד שמאל ב"ציוצים שלי", מקווה שראיתם).
אני שב ומזכיר את הגליון מכיון שמאז גם הספקתי לקרוא אותו, ורציתי להמליץ לכולם לקרוא את השיחה המשוכתבת של הרב סולובייצ'יק על שמחת בית השואבה המובאת בגליון.
גם מהזכרונות של אסי שפיגל משמחת תורה אצל הרבי נהנתי.
ואם כבר אנחנו מזכירים את "תורת חב"ד לבני הישיבות", הם העלו לאתר שלהם תדפיס ליקוטי שיחות לחודש תשרי ושבת בראשית. כבר כתבתי לכם שאני ממליץ על הספר. 

1001

זה הפוסט ה1001 של בבלוג.

מן הראוי היה שאעשה חגיגה, אך אני עמוס מדי כעת.

אז בבקשה, כל אחד מכם ששמח איתי - הרימו כוסית לחיים לחיי הבלוג.

רק בשמחות!

מכירת המצוות - במחשבה לאחור

לפני שנה, במוצאי יום הכיפורים, שיתפתי אתכם בתחושה של כשלון שהיתה לי בנוגע למכירת המצוות של יום כיפור אצלי בקהילה. כך כתבתי שנה שעברה (קישור):

השנה אף הספקתי להתקוטט עם ועד בית הכנסת שלי על זמן קיום המכירה. אחרי מספר שנים שעורכים את מכירת המצוות לפני כל נדרי, אני סברתי שזה לא מתאים שציבור גדול (ואני בתוכם) שמגיע עם התרוממות רוח כדי להתפלל "כל-נדרי" יצטרך לחכות חצי שעה לסיום המכירות, במקום זאת סברתי שראוי להתחיל את התפילה ולהפסיק מתי שהוא באמצע ולעשות אז המכירות. ועד בית הכנסת בהתחלה היה מוכן ללכת לקראתי, אך כשלא הצליחו להסכים מתי כן יערכו את המכירות הם החליטו שדעתו של הרב תישקל שוב בשנה הבאה ובינתיים הם ימשיכו לערוך את המכירות כפי שעשו עד עתה.

השנה, כבר הייתי מוכן למכירת המצוות המייבשת בתחילת היום הקדוש, וסיכמתי עם אשתי שבזמן מכירת המצוות אני אשמור על הילדים והיא תוכל להתפלל בשקט במניין האשכנזי השכן. כמה הופתעתי כשהגבאי הראשי עלה לבימה והודיע: "אני אמכור עכשיו בזריזות רק את המצוות של 'כל נדרי' כדי לא לעצור את רצף התפילה, ואת שאר מצוות היום נמכור לקראת סוף התפילה."

בסוף התפילה שאלתי כמה אנשים מה גרם לשינוי המבורך בזמן מכירת המצוות. הם היו מופתעים מהשאלה וענו לי: "לא קרה שום דבר. כך עשינו גם בשנה שעברה". 

כנראה שכל הנוגעים בדבר זכרו את הדיונים סביב הנושא, ואף אחד לא זכר מה הוחלט בסוף. 

זו בהחלט היתה התחלה יפה ליום הכיפורים. 

עוד בנושא מכירות. בדקות לפני נעילה לאחר שהשלים את מכירת כל מצוות היום, הגבאי הראשי הודיע שחסרים לו חמישים אלף שקלים לבניית ארון הקודש (עד עתה יש לנו ארון קודש ארעי, והצלחנו לגייס את חמישים אלף השקלים הנוספים הנצרכים). הוא ביקש מחמישים אנשים (ונשים) להצביע ולהתחייב על תרומת אלף שקלים כל אחד לצורך בניית הארון. תוך שתי דקות הוא חילק חמישים מעטפות לתורמים שהביעו נכונות. 

אשכנזים - תקנאו!

פרס נובל ותשובה

אמש היה בשכונתנו השר הרב פרופ' דניאל הרשקוביץ. להלן סיכום קצר של השיעור שנתן.

חז"ל אומרים במדרש על "וישב ראובן אל הבור" שהוא שב משקו ותעניתו, כשחזר בתשובה על בילבול יצועי אביו:

אמר לו הקב"ה: מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה, ואתה פתחת בתשובה תחילה, חייך! שבן בינך עומד ופותח בתשובה תחילה, ואיזה? זה הושע. שנאמר שובה ישראל עד ה' אלקיך"

נשאלת על זה השאלה: וכי ראובן הוא הראשון שחוזר בתשובה? מה עם אדם הראשון וקין?

לפני שנענה על זה נסביר קצת על פרס הנובל שהתבשרנו היום:

חומר עשוי מאטומים אך לא ניתן לפרקו לאטומים, וזאת בגלל הקשר בין האטומים. היחידה הבסיסית של חיבור של אטומים היא הגביש. מה שמייחד את הגבישים זה שיש להם צורות סימטריות משוכללות [אפשר לדמות זאת לצורות של פתיתי שלג]. הצורות הסימטריות צריכות להיות באופן כזה שניתן לייצר על ידם רצף מושלם [לדוגמא: אפשר לרצף רצפה ע"י משושים כדוגמת חלת דבש, אך אי אפשר לרצף ע"י מחומש]. כך היה מקובל על המדענים שעסקו בתחום. פרופ' שכטמן גילה לפני כ30 שנה גביש בצורה מחומשת, כזו שאינה יכולה ליצור רצף. שכטמן עמד על כך שהגילוי שלו אמיתי, ואף פוטר מקבוצת המחקר שלו בעקבות כך. אך הוא עמד על דעתו והצליח לפרסם את גילויו. גילוי גבישים אלו נקרא: קוואזי-גבישים. בעקבות גילויים אלו התגלה שחומרים המורכבים מקוואזי-גבישים הם הרבה יותר חזקים. וכך אפשר לייצר מתכות חזקות חזקות מאד אך קלות מאד. על זה יקבל בקרוב פרופ' שכטמן את פרס הנובל לכימיה.

בזכות מה זכה משה רבינו להיות המנהיג?

מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש. רבי יוחנן אומר בזכות "אסורה נא ואראה" – שלוש פסיעות שפסע משה. ריש לקיש אומר אפילו לא פסע, רק עיקם את צוארו.

בעצם שניהם אומרים שמשה רבינו גילה סקרנות. ולכאורה תו לא. אז על מה קיבל את ההנהגה.

הרב ירחמיאל אליהו בוצ'קו ר"י עץ-חיים במונטרה מסביר כך:

ראשית הוא שואל שאלה נוספת: הרי כתוב שמשה רואה את הסנה "בוער באש והסנה איננו אוכל", אך משה אומר "אסורה נא ואראה מדוע לא יבער הסנה", אך לכאורה הוא היה צריך לומר "מדוע לא יאכל הסנה"?

האדם חי את חייו מתוך תכנון מסוים. משמעות התכנון הוא שאדם חי על פי הסתברות. אדם יוצא מנקודת הנחה שמה שהיה הוא שיהיה. האדם בונה לעצמו קונספציות ופועל על פי אותם קונספציות. פעמים שאדם נתקל בדברים שסותרים את הקונספציות, אך במקום לנטוש את הקוספציה, הם מסבירים את המציאות על פי הקונספציה.

כך קרה גם כשפרופ' שכטמן גילה את גילויו. המדענים האחרים הסבירו זאת בטעויות במכשירים, במדידות ועוד.

וכך קרה גם למשה רבינו. בתחילה משה רבינו היה שרוי בקונספציה. היה ברור לו שאם הסנה איננו אוכל, אז הוא כנראה גם לא בוער. אך הוא זכה להנהגה משום שהיה בו את הגדלות שהוא היה מוכן לבדוק אם הקונספציה נכונה – "אסורה נא ואראה". זהו תכונתו של אדם גדול. זה לא רק סקרנות, אלא היכולת לחשוב מחוץ לקופסא ולהיות פתוח לדברים חדשים.

נחזור עתה לראובן. הגמרא מספרת אודות מחלוקת בית הלל ובית שמאי אם נוח לאדם שנברא או לא נברא, נמנו וגמרו שנוח לאדם שלא נברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו וי"א ימשמש במעשיו. הרמח"ל במסילת ישרים מסביר שיש צורך בשני הדברים: ימשמש ויפשפש. יפשפש זה הסור מרע וימשמש זה העשה טוב. עיקרה של תשובה זה לא רק "סור מרע", לא רק למצוא מה לא בסדר. עיקרה של תשובה זה גם לחפש במעשה הטובים שעשינו מה צריך לתקן.

אצל אדם הראשון וקין זה תשובה של "סור מרע" – החטא הוא ברור כשמש. לחזור בתשובה מעבירות כאלה זה דבר פשוט.

ראובן לעומת זאת, חטא לא מתוך תאווה או קנאה. ראובן חטא כי רצה לקיים כיבוד אם. ראובן מן הסתם חשב שהוא עושה מעשה אצילי. תשובתו של ראובן היא תשובה מ"עשה טוב". זו תשובה קשה בהרבה. וזה היה חידושו של ראובן. אף אחד לא הוכיח אותו בסגנון "איכה?" או "אי הבל אחיך", הוא יכל להשאר בקונספציה שלו שהוא עשה מעשה צדקות. אך הוא היה מסוגל להתעלות ולהסתכל על הדברים אחרת. על זה הקב"ה אומר לו שהוא פתח בתשובה. זהו אותו תכונה של יציאה מהקופסא – האפשרות להסתכל על דברים אחרים.

על זה מגיע לו השכר שמבניו יגיד "שובה ישראל עד ה' אלקיך". להגיע "עד ה' אלקיך" צריך תשובה לא רק מהמעשים הרעים אלא גם מהמעשים הטובים. 

ורד גלבר-מנטש השיבה אמש את נשמתה הטהורה לבוראה לאחר מאבק קשה במחלת הסרטן. ורד היתה מסוגלת בחייה להיות שונה, ולהסתכל על דברים מחוץ לקופסא. יהיו הדברים לעילוי נשמתה. 

מעשה ממלך ושר

נכתב ע"י הרב בנימין לנדאו (מכון המקדש)

מעשה במלך אחד שהיה מולך במדינה אחת, והיה המלך עושה כל שנה חגיגה באותו היום שעלה למלוכה, והיה מוציא הוצאות גדולות באותה החגיגה, שחפץ היה שכל בני מלכותו ישמחו בחגיגה ההיא (היינו ביום שעלה למלוכה).

והיה לאותו המלך חבר אחד שהיה אוהב לו מאוד מאוד, ומינה אותו שר באחת הארצות הרחוקות שהיו לו, שהיה למלך ארצות הרבה חוץ מארץ מלכותו, והיה שולח שריו ועבדיו לאותם ארצות. והשר הנ"ל שהיה אוהב למלך מאוד מאוד, וכנ"ל, היה אוהב את היום שעלה המלך למלוכה, והיה עושה בכל שנה חגיגה גדולה באותו היום, ומזמין כל מיודעיו וכו' וכו' לחגיגה ההיא, והיה אומר שאצלו העיקר בכל השנה הוא יום הזה, שהמלך עלה בו למלוכה, וכבר כשמסיים החגיגות בשנה זו, מחכה לחגיגות שיעשה ביום המלך בשנה הבאה, שכל כך היה אוהב למלך, כנ"ל. וכיון  שהיה רוצה אותו השר שיבואו הרבה לשמוח עמו ביום שעלה המלך לכסאו, היה מבטיח שכל מי שיבוא לשמוח עמו באותו היום, יעשה עמו טובות הרבה, שכיון שהיה אוהב למלך (היינו השר שהיה אוהב למלך) היה המלך עושה מה שהיה מבקש ממנו, והיו האנשים באים לשמוח עמו ביום המלכת המלך.

ומאחר שנתרבו האנשים שהיו באים לשמוח עם השר הנ"ל ביום המלכת המלך, וכל אחד מאותם אנשים סיפר לחברו וחברו לחברו וכו', עד שנודע בכל הארץ שכל מי שבא לחגיגות אצל השר ביום שעלה המלך על כסאו, השר עושה עמו טובות. ואחר כך החלו רבים מארצו ומעירו של המלך לעזוב בכל שנה את ארצו ועירו של המלך, ולא היו באים לחגיגות של המלך גופו, אלא היו הולכים לחגיגות של השר שהיה באותה ארץ רחוקה, והיו מתאמצים ללכת דרך רחוקה, ומוציאים הוצאות הרבה, עד שהיו באים לאותה ארץ רחוקה כדי להשתתף בחגיגות של השר הנ"ל, שהיו אומרים שהשר יעשה עמם טובות הרבה, והיו גם אומרים (היינו אותם שהיו הולכים לחגיגות הנ"ל שאצל השר) שהחגיגות שעושים אצל השר טובות ויפות מהחגיגות שעושים אצל המלך גופו, ורק ההולכים לחגיגות שם יכולים לשמוח שמחה גדולה ביום שהמלך עלה למלוכה, יותר משאם היו הולכים אצל המלך בעירו ובארצו של המלך, ששם אין השמחה גדולה כל כך. והיו הולכים בכל הארץ ואומרים לכל בני אדם שיבואו דייקא לחגיגות של השר ולא לחגיגות של המלך, והיו אומרים שכן ציוה השר הנ"ל שהכול יבואו אצלו, אפילו הדרים בעירו וארצו של המלך, והיו אומרים שגם המלך חפץ בזה.

סוף דבר: נתמעטו ההולכים לחגיגות שעשה המלך בארמון מלכותו ביום שעלה למלוך, והיו הכול הולכים לחגיגות אצל השר, והיה המלך מצטער מאוד שהכול הולכים ממנו, והיה אומר: למה עלתה לי כך, ומדוע אין באים לשמוח עמי ביום שעליתי על כסאי? והלוא אני מנהיג את מלכותי בחסד ויושר! אבל האנשים לא היו משגיחים בצערו של המלך, שהשר היה עושה טובות הרבה לאלה שהיו באים לשמוח עמו (ואף שכל הטובות שעשה השר לאנשים לא עשה אלא על ידי המלך, המלך גופו לא היה עושה טובות לאנשים הבאים לחגיגה שלו, שאין זה כבודו של מלך לעשות טובות למי שבא לשמוח עמו בחגיגות מלכותו. ואף שהמלך גופו היה עושה לכל בני ממלכתו טובות גדולות יותר משהיה השר עושה, שהרי היה מנהיג את כל המדינה בחסד וביושר, וכנ"ל – לא היו האנשים משגיחים כלל בטובות אלו, שמחמת שהיו הכול רגילים שהמלך מנהיג את מלכותו ביושר, לא השגיחו בכל הטובות שנולדו להם מזה, והבן), ועוד שהשמחה אצל השר הייתה גדולה מאוד מאוד, והיו מביאים אצלו כל מיני שמחה, והיו שרים ורוקדים באופן שלא היה כמותו מעולם, עד שאף מי שלא היה אוהב להמלך היה הולך לשם כדי לראות השמחה הגדולה שהייתה שם, שנשמע בכל הארץ שאין שמחה כשמחה שהייתה שם (היינו אצל השר הנ"ל). וגם כל מי שהיה רוצה שהשר יעשה עמו טובות היה הולך לשם וכנ"ל. וכך היה הולך ונמשך הדבר, עד ששנה אחת יצא המלך מביתו ביום מלכותו לראות החגיגות שהיו עושים לו ליום שעלה על כסאו, וראה שאין שם איש, שהכול הלכו לחגיגות שעשה השר הנ"ל באותה ארץ רחוקה, ונצטער המלך מאוד מאוד.

רמזי המעשיות

מעשה זה אמר רבנו בר"ה, ואמר שזה עניין מה שאומרים בתפילה של ר"ה "ותמלוך אתה ה' מהרה לבדך על כל מעשיך, בהר ציון משכן כבודך, ובירושלים עיר קדשך", וזהו מה שאמר הנביא (ישעיהו קפיטל כ"ד): "וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים", ואמר שהדברים עמוקים מאד, וסתומים וחתומים הדברים עד עת קץ, ואשרי מי שיזכה להבין דברים אלו לאמיתתן.

שילוח השעיר לעזאזל - שני קיומים בשילוח

הרב סולובייצ'יק בספר "שיעורי הגרי"ד - עבודת יום הכיפורים" (עמ' קנט) מחדש שיש שני דינים בשילוח השעיר לעזאזל:

והנה מדיוק לשון הפסוקים משמע בעליל שיש שני שלבים ושני קיומים בשילוח. שהרי כתוב אחד אומר: "וסמך אהרן... ונתן אתם על ראש השעיר, ושלח ביד איש עתי המדברה", וכתוב אחד אומר: "ונשא השעיר עליו את כל עונתם אל ארץ גזרה ושלח את השעיר במדבר". הווה אומר, יש שני קיומי שילוח. הראשון, שילוח "המדברה", וכיון שהגיע למדבר הושג קיום זה. והשני, שילוח במדבר עצמו עד שיגיע לצוק ואולי אף הדחייה עצמה.
והנה, הקיום הראשון מתייחס לכהן הגדול שהרי 'אהרן' כתיב ביה' אך הקיום השני הוא נחלת איש עתי המוליכו ואין לכהן הגדול זיקה אליו, שלא נאמר אלא "ושלח את השעיר במדבר", ואין הכוונה לכהן הגדול, אלא לאיש העתי המוליכו. ומכיון שכך, די לו לכהן הגדול להיות בעזרת ישראל עד שיגיע השעיר למדבר, שכן הגעה זו נעשית בשליחותו, וזה מה שקבעה הגמרא שכיון שהגיע לבית חידודו הסתיימה אחריות הכהן, והוא יכול לעבור לקריאת הפרשה. 

על אף ששיטת הלימוד הבריסקאית אינה חדשה לי, אני פשוט עומד נפעם כיצד אפשר לעצור בשלב הזה. הרב הוכיח בצורה יפה שיש כאן "שני דינים" - שילוח השעיר ע"י איש עתי כשהוא בבחינת שליח הכהן הגדול למדבר, ושילוח השעיר לצוק ומעבר לו שבו האיש העתי כבר איננו שלוחו של הכהן הגדול. אך מה משמעות שני השילוחים הללו? את מי מייצג האיש העתי כשהוא דוחף את השעיר מהצוק? את כלל ישראל? מדוע החלוקה בין שני השילוחים? מה הם מבטאים? על כל אלו לא ענה הרב, לצערי.

ככיוון מחשבה, יכול להיות שצריך לקשר את הדברים הללו לדברי הנצי"ב על "ושלח את השעיר במדבר":

משמעות הלשון שילך חופשי במדבר, כמו לשון גבי צפור מצורע וכ"כ בספר פענח רזי, אבל חז"ל דרשו אל ארץ גזרה שהוא מתגזר ויורד ומכל מקום אין המקרא יוצא מידי משמעו והשלוח פועל בא' משני אופנים: אם הדור זכאי יורד השעיר לגזירה וכת"י דאתי זיקא וכו' ואם אין הדור זכאי הוא להיפך שהשעיר מתחזק ובורח למדבר וכדאי' בירושלמי "כל ימים שהיה שמעון הצדיק קיים לא היה מגיע למחצית ההר עד שנעשה איברין משמת שמעון הצדיק היה בורח למדבר והסרקין אוכלין אותו.

שיחת סיכום

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

הנושא החם לשיחה במפגשים בין רבנים בשבועות האחרונים נע בין השאלות הבאות: על מה אתה מדבר בדרשת שבת שובה? כבר סיימת להכין את כל השיחות ודרשות לימים הנוראים?

כמובן שיש גם נושאים נוספים בהם עוסקים, אך אין ספק שהשיחות והדרשות של ימי ראש השנה, שבת שובה, ויום הכיפורים תופסות מקום מכובד.

רב ותיק אמר לי פעם, שאם מגיע פסח והוא עדיין לא יודע על מה הוא אמור לדבר בשבת שובה, אז כנראה יש משהו לא תקין ביחסים בינו לבין הקהילה. כמובן, זה שיודעים חצי שנה מראש את הנושא עליו צריך לדבר, לא אומר שהדרשה כבר מוכנה, גם לא יומיים לפני שבת שובה.

אך יותר מלדעת מה יהיה נושא השיחה, ויותר מלמצוא את הזמן והמרץ להכין את השיעור תוכנית ומתודית, לא תמיד קל לדעת האם השיחה השיגה את יעדיה. כמובן, שאפשר לחכות עד לפסח הבא ולראות האם הנושא שעליו אמורים לדבר השתנה מאז השנה שעברה. עם זאת, זה קצת הרבה זמן לחכות כדי לדעת אם השיחה שלך מלפני חצי שנה היתה טובה או אפקטיבית.

כמובן, שהדברים נכונים לא רק לדרשת שבת שובה, או לשיחות הימים הנוראים, אלא לדרשות, שיחות ושיעורים שהרב מוסר במהלך כל השנה. הרב משקיע המון זמן כדי להכין את השיעורים והשיחות שהוא מכין. הציבור משקיע מזמנו לשמוע את הרב מדבר בפניו, בין אם הוא טורח ומגיע לשיעור של הרב מיוזמתו, ובין אם הוא מאזין לרב רק בשיחות שבשעת התפילה. איך אפשר לדעת אם השיחות הן טובות?

ישנם רבנים שבכלל אין להם ספק, הן אם זה כי הם ממלאים אולמות בכל הזדמנות, והן אם הם בטוחים, בצדק או שלא, שהם מתנת הא-ל ליהודים. אחרים מודדים זאת בהגעה לשיעור, אם הציבור ממשיך להגיע כנראה שהשיעור הוא טוב, אם לא כנראה שנדרש שיפור.

הרבה אנשים עובדים בחברות שבהם הם נדרשים מדי שנה למלא משוב על העובדים שלהם, על המנהלים שלהם או על אנשים מהם הם מקבלים שירות. אינני מספיק נועז להציע כאן שעל האנשים למלא משוב, שכן יהיה בזה קצת בבחינת "דור ששופט את שופטיו". אך אני כן מציע שאתם, כל אחד ואחת מכם שמוצא את עצמו מאזין לרב הקהילתי שלכם מדי פעם, תיגשו מדי פעם לרב או תשלחו אימייל ותכתבו משהו בסגנון הבא: "השיחות שלך בשבתות האחרונות היו ממש מעוררי מחשבה", "חזרתי על דבר התורה ששמעתי ממך בסעודה המשפחתית" וכדומה.

כל זה כמובן אם אתם מרוצים מהשיחות. ואם אינכם מרוצים אפשר לנסות משהו מהסגנון: "אני מאד נהנה מהשיחות שלך, זה עוזר לי להשלים מעט שינה לפני סעודת השבת". וקצת יותר ברצינות, אם אתם רגילים לתת לרב ביקורות חיוביות על שיחות טובות, הרב כבר יידע מעצמו שאם הוא לא מקבל משוב, כנראה שהוא צריך להשקיע ולהתחדש קצת.

ובהזדמנות זאת, אני רוצה לומר תודה לכל הקוראים שטורחים לתת לי משוב לטורים שאני כותב, בין אם זו ביקורת חיובית ובין אם זו ביקורת שלילית. מכל טוקבקי למדתי.