שילוח השעיר לעזאזל - שני קיומים בשילוח

הרב סולובייצ'יק בספר "שיעורי הגרי"ד - עבודת יום הכיפורים" (עמ' קנט) מחדש שיש שני דינים בשילוח השעיר לעזאזל:

והנה מדיוק לשון הפסוקים משמע בעליל שיש שני שלבים ושני קיומים בשילוח. שהרי כתוב אחד אומר: "וסמך אהרן... ונתן אתם על ראש השעיר, ושלח ביד איש עתי המדברה", וכתוב אחד אומר: "ונשא השעיר עליו את כל עונתם אל ארץ גזרה ושלח את השעיר במדבר". הווה אומר, יש שני קיומי שילוח. הראשון, שילוח "המדברה", וכיון שהגיע למדבר הושג קיום זה. והשני, שילוח במדבר עצמו עד שיגיע לצוק ואולי אף הדחייה עצמה.
והנה, הקיום הראשון מתייחס לכהן הגדול שהרי 'אהרן' כתיב ביה' אך הקיום השני הוא נחלת איש עתי המוליכו ואין לכהן הגדול זיקה אליו, שלא נאמר אלא "ושלח את השעיר במדבר", ואין הכוונה לכהן הגדול, אלא לאיש העתי המוליכו. ומכיון שכך, די לו לכהן הגדול להיות בעזרת ישראל עד שיגיע השעיר למדבר, שכן הגעה זו נעשית בשליחותו, וזה מה שקבעה הגמרא שכיון שהגיע לבית חידודו הסתיימה אחריות הכהן, והוא יכול לעבור לקריאת הפרשה. 

על אף ששיטת הלימוד הבריסקאית אינה חדשה לי, אני פשוט עומד נפעם כיצד אפשר לעצור בשלב הזה. הרב הוכיח בצורה יפה שיש כאן "שני דינים" - שילוח השעיר ע"י איש עתי כשהוא בבחינת שליח הכהן הגדול למדבר, ושילוח השעיר לצוק ומעבר לו שבו האיש העתי כבר איננו שלוחו של הכהן הגדול. אך מה משמעות שני השילוחים הללו? את מי מייצג האיש העתי כשהוא דוחף את השעיר מהצוק? את כלל ישראל? מדוע החלוקה בין שני השילוחים? מה הם מבטאים? על כל אלו לא ענה הרב, לצערי.

ככיוון מחשבה, יכול להיות שצריך לקשר את הדברים הללו לדברי הנצי"ב על "ושלח את השעיר במדבר":

משמעות הלשון שילך חופשי במדבר, כמו לשון גבי צפור מצורע וכ"כ בספר פענח רזי, אבל חז"ל דרשו אל ארץ גזרה שהוא מתגזר ויורד ומכל מקום אין המקרא יוצא מידי משמעו והשלוח פועל בא' משני אופנים: אם הדור זכאי יורד השעיר לגזירה וכת"י דאתי זיקא וכו' ואם אין הדור זכאי הוא להיפך שהשעיר מתחזק ובורח למדבר וכדאי' בירושלמי "כל ימים שהיה שמעון הצדיק קיים לא היה מגיע למחצית ההר עד שנעשה איברין משמת שמעון הצדיק היה בורח למדבר והסרקין אוכלין אותו.