המודל הנכון

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

לאיזה מודל של רב על הקהילה לשאוף – רב המשרת את הקהילה או גאון אנטיפט? בשאלה זו עוסק מאמרו של הרב ד"ר מיכאל אברהם (להלן: רמ"א) בספר "רבנות: האתגר" בהוצאת עם עובד והמכון הישראלי לדמוקרטיה. הכוונה במילה אנטיפט, שרמ"א משתמש בו במאמרו, אינו במובן הביקורתי, אלא במובן של מי שאינו מסביר פנים לאנשי קהילתו, אלא מסתגר ומתמקד בלימודו.

כיום, מתאר רמ"א, מקובל שקהילה מחפשת אחר רב שייתן לה שרות. דהיינו, יעביר שיעורים, ישיב לשואלים, יבקר חולים, ואף יארגן או לכל הפחות ייטול חלק בפעילות תרבותית-תורנית. אך בהיסטוריה היהודית מצאנו גם דמויות אחרות לחלוטין שכיהנו ברבנות הקהילתית. כך לדוגמא הוא מתמקד הרב יוסף ראזין, הידוע יותר בכינויו הגאון הרוגוצ'ובי, שכיהן כרב קהל החסידים בדוינסק. הרוגוצ'ובר, כפי שהוא מצטייר ממספר מקורות, היה אדם אנטי-חברתי. אף בתחום עולם התורה הוא מתלבט כאדם שאחרים לרוב לא עמדו על דעתו. עם זאת, הוא היה אחד (אם לא ה...) המשיבים הגדולים בהיסטוריה היהודית, כאשר הוא הוציא מתחת ידיו כמות כמעט דמיונית של תשובות לשאלות הלכתיות מכל מרחבי העולם היהודי.

רמ"א טוען במאמרו שאל לקהילה לשאול "מה הרב יכול לעשות עבורי?", אלא "מה אנחנו יכולים לעשות עבור הרב?". כלומר, יש להפסיק לראות ברב מספק שירות לקהילה, וכמו במודל הרוגוצ'ובר, הקהילה צריכה לראות את עצמה כמי שנותן לרב כר נוח לגדול בתורה. גדולתו של הרב בתורה, עפ"י מודל זה, גם ישפיע חזרה על הקהילה.

כמובן, ואף רמ"א עומד על כך במאמרו, רוב הרבנים והקהילות לא יהיו בקצוות, ושתי התכונות תהיינה קיימות, הן הגדלות בתורה והלימוד האישי של הרב, והן סיפוק השירות לקהילה, אלא שלטענתו יש לנטות יותר לקצה הגדלות בתורה על חשבון השירות לקהילה. כאשר, השינוי התודעתי צריך להיות בעיקר אצל הקהילה המחפשת רב ולאחר מכן מציבה לו דרישות.

הבעייתיות שאני רואה בטיעונו של רמ"א זה בראש ובראשונה שהוא מביא את הרוגוצ'ובר כדוגמא. הרוגוצ'ובר היה לא רק יחיד בדורו, אלא גם יחיד בהרבה דורות לפניו (ובודאי שאחריו). יש סיכוי סביר שקהילה שתחפש אחר דמוי-רוגוצ'ובר כיום, תמצא את עצמה במפח נפש. זאת ועוד, שרמ"א אינו מסביר לאורך המאמר מדוע עדיף לשאוף למודל של רוגוצ'ובר ולא למודל של הרב מאיר שמחה הכהן, עמיתו ברבנות דוינסק שדווקא כן ראה את נתינת השירות כחלק מתפקידו.

עם זאת, הרב ברל ווין, באחד מספריו אודות הרבנות, מזכיר שכשהוא התחיל להפיץ שיעורים שלו בקלטות לציבור הרחב (מחוץ לקהילתו), בני קהילתו באו אליו בטענות שפעילות זו תפגע בהם בסופו של דבר. הוא ענה להם שהם יכולים לבחור בין רב שאין לו שאיפות להתקדם, רב שיש לו שאיפות להתקדם ושהוא יוכל למלא אותם רק ע"י עזיבת הקהילה, או רב שממלא את השאיפות שלו להתקדם בתוך הקהילה. בדברים אלו יש בעיני חיזוק לדבריו של רמ"א, אך גם הם אינם סותרים את הצורך לשלב בין השאיפות להתקדם לבין הצורך של הקהילה בנותן שירות.

רמ"א אינו מסתפק באמירה שאל לקהילה למדוד את הרב עפ"י התפוקה שלו. הוא מרחיב זאת ובא בטענה כנגד הגישה המקובלת בחברה המערבית שכל תרומה של הקהילה צריכה להמדד בנתונים של רווח חוזר לקהילה. הוא טוען ששאלות מהסוג "מה ערכה של הספרות הלמדנית שנוצרת בישיבות? מה ערכו של הלמדן הישיבתי בכלל?", מבליעות בתוכן הנחה שאם הציבור הרחב אינו מבין במה הלמדן עוסק, כנראה שעיסוקו מיותר.

לצערי, לא השתכנעתי לחלוטין בנכונות טיעונו של רמ"א. דווקא לשיטתו, אם הישיבות אמורות להוציא "רוגוצ'וברים", עלינו לשאול: כמה "צפנת-פענח"ים נכתבים בישיבות כיום? מדוע לא נוצר אף רוגוצ'ובר בעולם הישיבות כיום? בכל מקרה, כל עוד הציבור הוא המממן את הישיבות או את הרב, אינני רואה סיבה שלא ישאלו מה ערכן של אלו שמממנים אותם. אני מסכים עם רמ"א שלא בהכרח שכל השואלים יוכלו להבין לאשורו את הערך, אך תשובה לשאלתם בודאי נצרכת.