"פשוטו של מקרא הוא העיקר"

עם תחילת ספר בראשית, התחלתי לקרוא את הסדרה השלישית של "עיונים בפרשות השבוע" של הרב אלחנן סמט. מאד נהניתי משתי הסדרות הראשונות, וממה שקראתי בינתיים מהסדרה השלישית נראה שאמשיך ליהנות.

בהקדמה לספר כותב הרב סמט על חשיבות לימוד פשוטו של מקרא בדווקא. בדבריו הוא מביא שתי ציטוטים מרבותינו הראשונים.
רבי יוסף קרא מפירושו לשמואל א א יז:

דע לך, כשנכתבה הנבואה, שלימה נכתבה, עם פתרונה וכל הצורך שלא יכשלו בה דורות הבאים, וממקומו אין חסר כלום, ואין צריך להביא ראיה ממקום אחר ולא מדרש, כי תורה - תמימה נתנה, תמימה נכתבה ולא תחסר כל בה. ומדרש חכמינו - כדי להגדיל תורה ויאדיר.
אבל כל מי שאינו יודע פשוטו של מקרא, ונוטה לו אחר מדרשו של דבר, דומה לזה ששטפתהו שבולת הנהר, ומעמקי מים מציפין, ואוחז בכל אשר יעלה בידו להינצל. ואילו שם לבו אל דבר ה', היה חוקר אחר פשר דבר ופשוטו, ומוצא!

רבי ישעיה מטראני (ריא"ז), קונטרס הראיות, סנהדרין צ ע"א:

חכמי התורה אמרו: אין מקרא יוצא מידי פשוטו. שאף על פי שהרשות ביד כל אדם לדרוש המקרא בכל עניין שיכול לדרוש, כמו שאמרו 'דרוש וקבל שכר', מכל מקום פשוטו של מקרא הוא העיקר והוא האמת, שאין מקרא יוצא מידי פשוטו. 

רעיון לפרשת בראשית

ויהי ערב ויהי בקר

מה תפקידם של פסוקים אלו:

ויהי ערב ויהי בקר יום אחד
ויהי ערב ויהי בקר יום שני
ויהי ערב ויהי בקר יום שלישי
ויהי ערב ויהי בקר יום רביעי
ויהי ערב ויהי בקר יום חמישי
ויהי ערב ויהי בקר יום השישי

מה היה חסר סיפור הבריאה בלעדיהם?

מחד, ברור שהחלוקה לימים נצרכת, שלולי החלוקה היה מקום להבין שהעולם נברא כולו בבת אחת, ולא בתהליך של דבר אחד אחרי השני. אבל בשביל זה היה מספיק אלו צוין היום בכל אחד מימי הבריאה, כדוגמת "ויאמר אלהים ביום השני יהי רקיע וכו'", למה נצרך לכתוב "ויהי ערב ויהי בקר" שוב ושוב?

נראה שסיפור הבריאה נועד לנו, בני האדם, והוא בא ללמד אותנו עקרונות חשובים ביצירת עולמות, כל אדם בחייו הוא יש בידו ליצור עולמות, להוביל תהליכים ולחולל שינויים.
ואם כן, החזרה על "ויהי ערב ויהי בקר" הוא להדגשה לבני האדם, שיצירת עולם לוקחת זמן. תהליכים אורכים זמן, יש בהם עליות וירידות, בקר וערב, וכפי הפתגם העממי "רומא לא נבנתה ביום אחד" - גם העולם לא נברא ביום אחד.

ואם נרצה, זה גם מה שמופיע ברש"י הראשון על התורה:

ומה טעם פתח בבראשית, משום (תהלים קיא ו) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו:

התורה פתחה בבראשית, כדי ללמד אותנו "כח מעשיו הגיד לעמו" - כפי שתהליך בריאת העולם לקחה זמן, ואבותינו היו צריכים לעבור תהליך ארוך ומפותל כדי להגיע ל"החודש הזה לכם" ולקבלת התורה, כך גם ב"לתת להם נחלת גויים" יש לעבור תהליך ארוך ומורכב. 

למך ובניו

התורה מספרת על למך, מצאצאי קין, ובניו (בראשית פרק ד):

(יט) וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם הָאַחַת עָדָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה:

(כ) וַתֵּלֶד עָדָה אֶת יָבָל הוּא הָיָה אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה:

(כא) וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב:

(כב) וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה:

לכאורה מדובר במשפחה בעלת שאר רוח, הממציאה המצאות כל כך חשובות לאנושות.
אך לאחר עוד שני פסוקים אנחנו מגלים שהאבא, למך, הרג אדם, וייתכן כי אף עשה זאת בעזרת ההמצאה של בנו תובל קין.

סיפור זה הוא מעין חלון קטן לכל תולדות האדם בפרשת בראשית. האדם נוצר כיציר כפיו של הקב"ה בצלמו ובדמותו, זו תחילתו. אך הפרשה מסתיימת בכך ש"וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם".

כשזה המצב, וכל דבר שמתחיל בצורה כל כך מושלמת מסתיים במפח נפש וב"רק רע כל היום", אין פלא שמרבית האנושות מאבדת כל תקווה ומדרדרת ל"ותמלא הארץ חמס". היה רק יוצא מן הכלל אחד, והוא בנו של למך, משושלת שת, נח - "זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'", "עצבון ידינו" - זהו אותו איבוד תקווה שתיארו לעיל. נח לא היה מוכן לאבד תקווה, הוא היה מוכן לשחות נגד הזרם ולהאמין בחיים ובטובת האדם. לכן "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'".

בראשית ברא - אין המקרא הזה אומר אלא דרשני

לפני כמה חדשים פרסמתי כאן ביקורת על חוברת קטנה שנשלחה אלי בנושא תיאורית האבולוציה.
בין השאר כתבתי את הדברים הבאים:

בהמשך מביא המחבר כך:

עלינו לעיין במקור שלמעשה היה צריך להתחיל בו. מקור שכל ילד בן חמש צריך להכיר - רש"י על הפסוק הראשון בתורה. רש"י כאן מבהיר עד כמה הטענה שששת ימי בראשית הם ששה ימים ממש וסיפור הבריאה בתורה הוא סיפור על תחילת המציאות הפיזית, שגויה מיסודה ונעוצה בחוסר ידע וחסר לימוד בסיסי.

הרש"י המדובר הוא זה (רש"י בראשית פרק א פסוק א):

בראשית ברא - אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב ג) ראשית תבואתו.
ואם באת לפרשו כפשוטו כך פרשהו בראשית בריאת שמים וארץ והארץ היתה תהו ובהו וחשך ויאמר אלהים יהי אור. ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה לומר שאלו קדמו, שאם בא להורות כך, היה לו לכתוב בראשונה ברא את השמים וגו', שאין לך ראשית במקרא שאינו דבוק לתיבה של אחריו, כמו (שם כו א) בראשית ממלכות יהויקים, (בראשית י י) ראשית ממלכתו, (דברים יח ד) ראשית דגנך, אף כאן אתה אומר בראשית ברא אלהים וגו', כמו בראשית ברוא. ודומה לו (הושע א ב) תחלת דבר ה' בהושע, כלומר תחלת דבורו של הקדוש ברוך הוא בהושע, ויאמר ה' אל הושע וגו'. ואם תאמר להורות בא שאלו תחלה נבראו, ופירושו בראשית הכל ברא אלו, ויש לך מקראות שמקצרים לשונם וממעטים תיבה אחת, כמו (איוב ג י) כי לא סגר דלתי בטני, ולא פירש מי הסוגר, וכמו (ישעיה ח ד) ישא את חיל דמשק, ולא פירש מי ישאנו, וכמו (עמוס ו יב) אם יחרוש בבקרים, ולא פירש אם יחרוש אדם בבקרים, וכמו (ישעיה מו י) מגיד מראשית אחרית, ולא פירש מגיד מראשית דבר אחרית דבר. אם כן תמה על עצמך, שהרי המים קדמו, שהרי כתיב ורוח אלהים מרחפת על פני המים, ועדיין לא גלה המקרא בריית המים מתי היתה, הא למדת שקדמו המים לארץ. ועוד שהשמים מאש ומים נבראו, על כרחך לא לימד המקרא סדר המוקדמים והמאוחרים כלום:

בהסבר דברי רש"י אלו המחבר מאריך מעט. אביא בפניכם רק את סיכומו:

קודם כל, סיפור הבריאה עוסק בעניינים עמוקים ונסתרים בפנימיות התורה, ולא ניתן להבין פסוקים אלו כפשוטם. מעבר לכך, גם אם אדם ירצה לפרש את הפסוקים כפשוטם, על כורחו הוא יאלץ להבין שאין שום קשר לסדר הבריאה. התורה לא באה לתאר כרונולוגית את סדר בריאת העולם. זה פשוט לא הנושא של פרשת בראשית.

אני הקטן סבור שהמחבר לא הבין את דברי רש"י. מכיוון שהוא לא הראשון שאני נתקל בו שהתקשה בדברי רש"י אלו, אבארם.
רש"י התקשה בפסוק "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". אם נסביר פסוק זה כפשוטו יצא שבתחילת הבריאה נבראו השמים והארץ. אך בהמשך הפרק אנו למדים שהשמים והארץ נבראו רק ביום השני.
לכן רש"י מציע לדרוש פסוק זה: בראשית - בשביל ראשית. ומוסיף רש"י וכותב שאם בכל זאת הינך מעוניין לפרש הפסוק על פי פשוטו, עליך לפרשו כך: "בראשית בריאת אלהים את השמים ואת הארץ, והארץ היתה תוהו ובוהו וכו'".
אין בין דברי רש"י אלו לדברי המחבר כלום.

ע"כ.

מי שהוציא לאור את חוברת האבולוציה פרסם תגובה לביקורת שלי בעמוד הפייסבוק שלהם, ובו תקף אותי על שלל דברים שאינני רואה עניין להתייחס אליהם. אך בנוגע לדבריי על הבנת רש"י כותב המגיב כך:

ולקינוח, מנסה הרב הצעיר להסביר את רש"י על 'בראשית ברא אלהים' אחרת מהרב גיורא- אבל מתעלם לחלוטין ממילותיו של רש"י: "ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה...על כרחך לא לימד המקרא סדר המוקדמים והמאוחרים כלום".

כפי שכתבתי בביקורת שלי, זו לא הפעם הראשונה שנתקלתי במי שהתקשה בדברי רש"י אלו. לפני כשנתיים פרסם הרב ערן טמיר את הדברים הבאים בגליון "באהבה ובאמונה" (קישור):

ביחס ללשון. היות שסיפורי התנ"ך בכלל והתורה בפרט הם מהויות ותכנים אלוקיים, איננו יכולים להבינם בלשון הכתוב כפשוטו כפי 'מילוננו' היום, אלא עלינו להבינם על פי 'המילון' האלקי המדויק לדורות המופיע בתורה שבע"פ על פי הדרכתם של חז"ל. לדוגמא הפסוק הראשון שבתורה "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ". אוי לנו אם נחשוב למשל שפירושה של המילה 'בראשית' הוא - בהתחלה, או פירוש המילה 'שמים' הוא התכלת שם למעלה וה'ארץ' - האדמה פה למטה, אלא עלינו לגשת למילון המדויק של חז"ל שאמרו כדוגמא ראשית - ישראל, תורה .. ביכורים וכו'. שמים - אש ומים, משפיע וכו'. וכך ורק כך יש סיכוי שנתחיל באמת להבין פסוקי התורה ומשמעויותיה.

אז לטובת כל מי שאיננו מבין את הרש"י השני על התורה, הנה לפניכם הסבר לדבריו. אמנם אין בדברים חידוש, אך אולי זה ימנע ממאן דהוא פרסום של דברים כל כך מביכים בעתיד.

הקדמה להבנת דברי רש"י:
לכאורה, הפירוש של הפסוק "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" הוא פשוט, ובעברית פשוטה היינו יכולים לומר כך: 'בהתחלת הכל, בטרם היה משהו בעולם, ברא ה' את השמים ואת הארץ'. אך, פירוש זה לא ניתן לאומרו, כפי שרש"י תכף יסביר.

ועכשיו הנה שוב דברי רש"י, עם הסבר שלי:

בראשית ברא - אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב ג) ראשית תבואתו.

מכיוון שאי אפשר להסביר את הפסוק באופן הפשוט בו הצגנו לעיל, רש"י מציע פירוש על דרך הדרש. המילה "בראשית" אין פירושה 'בהתחלה', אלא 'בשביל הראשית'. ומהו ראשית? ישראל והתורה. 

אך רש"י לא מסתפק בפירוש על דרך הדרש, ומציע גם פירוש על דרך הפשט:

ואם באת לפרשו כפשוטו כך פרשהו בראשית בריאת שמים וארץ והארץ היתה תהו ובהו וחשך ויאמר אלהים יהי אור.

ואם תרצה לפרש את הפסוק שלא על דרך הדרש, אלא דרך הפשט, פרשהו כך: 'בראשית בריאת שמים וארץ'. כלומר, המילה "בראשית" פירוש 'בהתחלה', אך הפסוק אינו מורה שבהתחלה ברא ה' את השמים ואת הארץ, אלא הפסוק מהווה כותרת לכל הפרק. הכותרת של הפרק היא 'בתחילת בריאת השמים והארץ ע"י אלקים'. 

אבל רק רגע, מדוע אי אפשר להסביר את הפסוק כפי ההבנה הפשוטה שכתבנו בהקדמה? את זה רש"י מסביר עתה:

ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה לומר שאלו קדמו, שאם בא להורות כך, היה לו לכתוב בראשונה ברא את השמים וגו', שאין לך ראשית במקרא שאינו דבוק לתיבה של אחריו, כמו (שם כו א) בראשית ממלכות יהויקים, (בראשית י י) ראשית ממלכתו, (דברים יח ד) ראשית דגנך, אף כאן אתה אומר בראשית ברא אלהים וגו', כמו בראשית ברוא. ודומה לו (הושע א ב) תחלת דבר ה' בהושע, כלומר תחלת דבורו של הקדוש ברוך הוא בהושע, ויאמר ה' אל הושע וגו'.

אם פירוש הפסוק היה כפי ההבנה הפשוטה: 'בהתחלה ברא ה' את השמים ואת הארץ', אז התחביר של הפסוק איננו נכון, שכן המילה 'בראשית' היא מילה שתמיד 'דבוק לתיבה של אחריו', כלומר המילה שלאחרי המילה 'ראשית' אף פעם לא יהיה פועל, כמו המילה "ברא". ולכן צריך להסביר שהמילה "ברא" כוונתו כאן "בריאת" או "ברוא". 

ואולי בכל זאת פסוק זה הוא יוצא מן הכלל והמילה "בראשית" כן באה בסמוך לפועל? אז לא רק התחביר לא מסתדר, אלא גם התוכן של הפסוק לא מסתדר עם הפירוש הפשוט בפסוק:

ואם תאמר להורות בא שאלו תחלה נבראו, ופירושו בראשית הכל ברא אלו, ויש לך מקראות שמקצרים לשונם וממעטים תיבה אחת, כמו (איוב ג י) כי לא סגר דלתי בטני, ולא פירש מי הסוגר, וכמו (ישעיה ח ד) ישא את חיל דמשק, ולא פירש מי ישאנו, וכמו (עמוס ו יב) אם יחרוש בבקרים, ולא פירש אם יחרוש אדם בבקרים, וכמו (ישעיה מו י) מגיד מראשית אחרית, ולא פירש מגיד מראשית דבר אחרית דבר.
אם כן תמה על עצמך, שהרי המים קדמו, שהרי כתיב ורוח אלהים מרחפת על פני המים, ועדיין לא גלה המקרא בריית המים מתי היתה, הא למדת שקדמו המים לארץ. ועוד שהשמים מאש ומים נבראו, על כרחך לא לימד המקרא סדר המוקדמים והמאוחרים כלום:

לא ניתן לקבל כלל את הפירוש הפשוט של הפסוק, שאם כן לא ניתן להבין כלל את הפרק, שהרי לדבריך בפסוק הראשון כתוב שבהתחלה נבראו השמים והארץ, אך בהמשך הפרק מסופר שהמים קדמו לשמים, ולא רק זה אלא 'שהשמים נבראו מאש ומים', אז כיצד ניתן לומר שהשמים נבראו בהתחלה, עוד לפני המים?! 

אלא, על כרחך שלא ניתן לפרש פסוק זה באופן של "בהתחלה ברא ה' את השמים ואת הארץ", ושפסוק זה בא לומר שהשמים והארץ נבראו ראשונים.

***

ע"כ הסבר פשוט לדברי הרש"י השני על התורה. ולסיום דברי, עוד הערה אחת על הטועים בהבנת דבריו.
שני הכותבים שהבאתי שטעו בהבנת דברי רש"י יצאו מבתי מדרש המתנגדים ללימוד "תנ"ך בגובה העיניים". כידוע לכל מי שקורא את הבלוג הזה, אני תומך נלהב במה שנקרא לימוד תנ"ך בגובה העיניים, או במה שאני קורא: האופן בו למדו רב ככל פרשני המקרא הפשטניים את התנ"ך.
בעיני, זו לא הפתעה גדולה לגלות שדווקא אלו, שלהבנתי, מתנגדים להמשך דרכם הפרשנית של הראשונים, ובכללם ובראשם רש"י, גם אינם יודעים להתמודד עם הבנה פשוטה של דברי רש"י על התורה. 

ואמרו אמן

השנה בערב יום הכיפורים יצאה קבוצה מהקהילה שלי על מנת להשתתף בפרויקט בשם "ואמרו אמן". הרעיון, הארגון והביצוע כולו היה של אחד מחברי הקהילה שגייס את חבריו להצטרף אליו, ולא שלי. 

הנה נוסח המודעה שנשלחה לחברי הקהילה:

מקובל שלפני ימים מיוחדים כגון יום הכיפורים , ראש השנה ו ט' באב נוהגים רבים לפקוד את יקיריהם הקבורים בבתי העלמין השונים ברחבי הארץ.
לעיתים בביקורינו ( לא עלינו ) בבתי עלמין אנו נחשפים לא מעט בנציגות קטנה שבאה לפקוד קבר כזה או אחר , באלמנה המבקרת את בעלה המנוח או מספר ילדים קטן הבא לנקות ולסדר את קברי הוריהם .
אותם אנשים לרוב אינם מגיעים בפורום מספיק רחב שמאפשר להם לקרוא קדיש על יקירם ו/או לעשות לו "מי שברך לנפטר" .
פרוייקט "ואימרו אמן " הנו פרוייקט נפלא ומרגש שהקים חבר שלי באזור העיר נתניה , בכל ערב חג שכזה מגיע פורום של כ 30 צעירים לבתי עלמין בנתניה ועוברים בין הקברים , אומרים קדיש או רק עונים ואף עושים "מי שברך" ואותיות נשמה למי שמעוניין .
אין איסוף תרומות , אין בקשת תמורה , רק עוברים בין האנשים ועוזרים להם .
בית העלמין במודיעין קטן ואני בעצמי איני בקיא בתנועה בו בימים הללו , אך אני בהחלט מעוניין לעשות השנה פיילוט בערב יום הכיפורים , להגיע עם לפחות עשרה חברים לבית העלמין ולהשתדל לעזור לאותם מבקרים לענות ו/או להגיד קדיש ומי שברך על יקיריהם .
כל מי שיכול לקחת חלק בפרוייקט הזה , ערב יום הכיפורים בבוקר , אחרי התפילה . לשעה / שעתיים / שלוש , תבוא עליו הברכה .

ולמחרת יום כיפור, פורסם ההודעה הבאה:

אז ב"ה שזכינו . יצא לדרך פרוייקט ואימרו אמן לראשונה אצלינו במודיעין .
זה היה אחד הימים המיוחדים והמרגשים . אחרי סליחות ושחרית עלינו על הרכבים ונסענו לבית העלמין ביהוד שם עברנו בין המבקרים והקברים . השלמנו להם מניין . עשינו להם אשכבות ואף אמרנו בעבורם קדיש יתום .
זה היה מדהים לראות את הכרת הטוב . הדימעה בעיניים וההתרגשות של האם . את האב שאומר קדיש על בנו בזכות המניין ואת הקושי הרב והבכי תוך כדי.
לאט לאט מסביב אנשים הבינו את הקונספט והחלו בסימני ידיים לבקש מאיתנו לנדוד גם לכיוונם על מנת לעזור להם לכבד את הנשמות הקבורות שם .
היו לא מעט קטעים מרגשים . היו גם כאלה שסרבו ולו בגלל שלא האמינו שקבוצת צעירים יסתובבו בין הקברים מבלי לבקש תמורה וחששו שגם אנחנו רוכבים על היום הקדוש הזה בשביל לגייס מהם תרומות .
משם חזרנו לבית העלמין במודיעין פה כבר אף הכרנו חלק מהמשפחות שגם המשיכו איתנו לקברים נוספים.
לקינוח סיימנו כולנו את היום בטבילה במקווה .
תודה רבה רבה לכל החברים שלמרות השעה המוקדמת של הסליחות הצטרפו למסע הזה יישר כח גדול ומקווה שבשנה הבאה נוכל להוציא שני צוותים לפחות .

תודה מיוחדת לאיש יקר בשם יוסי מכלוף שמקיים את הפרוייקט הזה כבר מספר שנים בנתניה וסיפר לי עליו. בזכותך נולד הרעיון לעשות את זה גם פה .

אשריכם ישראל! 

רעיון לחג הסוכות

רעיון שעלה בראשי בעקבות הערה של אחד מחברי בעמוד הפייסבוק שלי. אני כותב קצת בתמצות, בעקבות מחסור בזמן, עמכם הסליחה. 

על פניו הסוכה והלולב, שתי מצוות החג, עומדים בסתירה זו לזה. מצוות ארבעת המינים מסמלת את הבקשה והתפילה לגשם. לכן בהקפות שאנו עושים עם ארבעת המינים סביב התיבה אנו מתפללים לגשם.
מאידך, הישיבה בסוכה, דירת הארעי מחוסרת גג הקבע, היא הפוכה לחלוטין! הסוכה הוא המקום האחרון בו אדם ירצה להיות במידה וירד גשם. הסוכה נועדה לצל משמש, היא אינה מגינה כלל מגשם.
לכאורה, בעת שמתפללים על גשם, היינו מצפים להתנהגות אחרת. כפי שהצהיר חוני המעגל, בעת שהתכונן להתפלל על הגשם "צאו והכניסו תנורי פסחים". להתפלל על הגשם וללכת לשבת בסוכה, נראה כסותר.
כשנוסיף לזה את המובא במקומות שונים שזו מצווה מן המובחר ליטול לולב דווקא בסוכה, הדבר עוד יותר תמוה.

נראה לי שזה מזכיר מעט את תפילת הכהן הגדול ביום הכיפורים: "ואל תכנס לפניך תפילת עוברי דרכים לעניין הגשם, בשעה שהעולם צריך לו". מצד אחד מבקשים על גשם, ומצד שני יושבים בסוכה ומצהירים שאנחנו מעדיפים שיחכו עם הגשם.

אולי אפשר להציע שבחג הסוכות אנחנו מבקשים שכן יכנס לפניו תפילת עוברי דרכים לעניין הגשם. כלומר, עניינו של תפילת הכהן הגדול שלא יכנס תפילת עוברי דרכים, הוא שהצרכים של היחיד, גם זה שמתפלל מאד הכוונה, צריכים להידחות מפני צרכי הרבים. העולם צריך גשם, ייתכן והעולם מתפלל פחות בכוונה מתפילת עוברי הדרכים, אך הוא בודאי צריך לגשם. עוברי הדרכים אמנם מתפלל מאד בכוונה על כך שלא ירד עליו גשם, אך הדין נותן שצרכי היחיד יידחו מפני צרכי הרבים.

בחג הסוכות מתפללים, בעזרת ד' המינים, על הגשם, כי העולם זקוק לגשם. מאידך, עם ישראל היושב בסוכות, מעדיף שלא ירד עליו גשם. לכאורה, היינו מצפים שצרכיהם של ישראל יידחו מפני צורכי העולם כולו המחכה לגשם. אך חג הסוכות בא לומר, שעל אף הדאגה של הקב"ה לכל באי עולם והוא משביע לכל חי רצון, בכל זאת יש לו קשר מיוחד עם עם ישראל. בזכות הקשר הזה, ייכנסו לפניו תפילותיהם של עם ישראל לחכות עם הגשם בכדי שהם יוכלו לשבת בסוכה. 

שילוב הפר והשעיר של יום הכיפורים

עוד משהו ליום כיפור שלא הספקתי לפרסם לפני יום הכיפורים. 

עבודות דם פר כהן גדול ודם השעיר לה', המכונים גם פר ושעיר הפנימיים, טופס מקום מרכזי בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים.
העבודות של הפר והשעיר משולבות זו בזו באופן מוחלט:
- הכהן מתוודה על הפר
- הכהן עורך הגרלה על השעירים
- הכהן שב ומתוודה על הפר
- הכהן שוחט את הפר
[כאן מתבצע הכנסת הקטורת לקדש הקדשים]
- הכהן מכניס את דם הפר לקה"ק
- הכהן שוחט את השעיר ומכניס את דמו לקה"ק
- הכהן מזה מדם הפר כנגד הפרוכת
- הכהן מזה מדם השעיר כנגד הפרוכת
- הכהן מערב את הדמים ומזה את מזבח הקטורת
- את מה שנותר מתערובות הדמים הוא שופך על יסוד מזבח החיצון

כל זה אגב שונה מהתיאור בפסוקים (ויקרא טז):

(יד) וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ עַל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ:
(טו) וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת דָּמוֹ אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת:

בפסוקים שחיטת השעיר מתבצע רק אחרי הזאת דם הפר בקדש הקדשים ולפני הכפורת!

כיצד ניתן להסביר את השילוב הזה בין דם הפר לבין דם השעיר?

הרב משה אודס מציע את ההסבר הבא (והשב את העבודה, עמ' 73-74):
אין הכהן הגדול מסיים את כל הזאות דם הפר כנגד הכפורת והפרוכת במהלך אחד אלא עובר מדם הפר לדם השעיר בכל אחד מהשלבים כדי לבטא את ההתקדמות של הכהנים במקביל להתקדמות הרוחנית של ישראל, בכל שלב ושלב....
כאמור, אף המעבר מדם הפר לדם השעיר בקדש הקדשים וחזרה לדם הפר ושוב לדם השעיר בקדש, הוא ביטוי לצורך להביא להתפשטות השכינה לחלק של ישראל באומה במקביל לחלק הכהונה.

מו"ר הרב שבתי רפפורט מסביר את השילוב בין הדמים בהסתמך על כך שהפר ושעיר הפנימיים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו, כלומר כניסה למקדש ללא טהרה מספקת, כדברי הרמב"ם (הלכות שגגות פרק יא הלכה ט):

טומאת מקדש וקדשיו שהיה לה ידיעה בתחלה ולא היה לה ידיעה בסוף שעיר של יום הכפורים הנעשה בפנים ויום הכפורים תולין עד שיודע לו ויביא קרבן עולה ויורד, ושאין בה ידיעה בתחילה אבל יש בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בחוץ ביום הכפורים ויום הכפורים מכפרין, ועל שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין, ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו פר כהן גדול של יום הכפורים מכפר אם היה המזיד מן הכהנים, ואם היה מישראל דם שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפר, שנאמר וכפר על הקדש מטומאת בני ישראל.

הפר מכפר על זדון טומאת מקדש וקדשיו של הכהנים והשעיר מכפר על זדון טומאת מקדש וקדשים של ישראל. מדוע נדרש שוני בכפרה? כך מסביר הרב רפפורט:

יש חילוק יסודי בין ההצהרה שמצהיר הפושע, המזיד, הנכנס למקדש בטומאה. ישראל העושה כן מצהיר שהוא רוצה לקרב למקדש למרות כוונת התורה להרחיקו... הכהן הנכנס למקדש בזדון טומאה מצהיר בכך כי חובתו לעבוד קודמת לאיסור לעבוד בטומאה...

ומזה נוכל להגיע לעניין שילוב הדמים:

אין כפרת עם ישראל על זדון טומאת מקדש וקדשיו כפשוטה - חרטה על הקיבה אל הקודש שלא כדין. בתוך תוכם של הדברים נכון ורצוי רצונם של עם ישראל להידחק ולהתקדב אל הקודש, ועדיף רצון זה על פני התרחקות מרצון ואדישות למקום הקודש...
עבודת דם הפר ועבודת דם השעיר חייבות להיות שלובות ואחוזות זו בזו, כדי להדגיש את ריצוי בני ישראל ושהקב"ה שוכן אתם בתוך טומאתם. 

[דברי הרב שבתי רפפורט מתוך מאמר בשם "פר ושעיר של יום הכיפורים" שנדפס בספר "בהיותו קרוב". שיעור של הרב רפפורט בנושא ניתן לשמוע כאן]

שיחות לפני נעילה

הנה שתי שיחות לשעת הנעילה, האחת שמסרתי לפני מספר שנים, והשנייה מתוכננת לשנה זו.

***

תנו רבנן: חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת.

העולם שואל: ניחא לשהות שעה אחת לפני התפילה – שהרי האדם צריך להכין את מזג רוחו לתפילה. אך לשם מה היה עליהם לשהות שעה אחת אחרי התפילה?

ראיתי, שתכלית השהייה אחרי התפילה היה כדי לראות מה הם יכולים לקחת איתם מהתפילה ליום שיעבור עליהם.

חסידים הראשונים לא היו נותנים להזדמנויות לצמיחה להתחמק מהם, הם היו מנצלים כל הזדמנות לשיפור.

עברנו תקופה של צמיחה רוחנית. חלקנו מראש חודש אלול, חלקנו ראש השנה, חלקנו הצטרפו רק היום. זה לא חשוב. עתה, עם הפנים לעתיד, עלינו לשאול: מה אנחנו לוקחים איתנו מכאן, מהדקות הללו של "א-ל נורא עלילה" לשנה הקרובה? האם אנחנו נצא מכאן בעוד שעה מבלי כפי שבאנו ונחזור באותה שנה כשאנחנו בדיוק באותו מצב? או שאנחנו רוצים לקחת מכאן משהו, אפילו הקטן ביותר, כדי שביום הכיפורים הבא לא נגיע בדיוק באותו מצב שבו אנחנו נמצאים כעת.

תפילת נעילה זו השעה האחרונה של היום הקדוש הזה. השעה האחרונה שנשאר לנו לשהות ולהתבונן מה אנחנו לוקחים מיום הכיפורים הזה לשנה הקרובה.

***

שעת הנעילה זה כנראה הזמן בו ירד משה מהר סיני עם לוחות שניים. קשה שלא להרגיש מעט מהתחושה שאחזה במשה באותה שעה, עת הוא נזכר בפעם הראשונה שירד מהר סיני עם לוחות: האם הפעם העם יחכו לו, או שמא הוא שוב ימצא אותם רוקדים סביב העגל?

מבחינת עם ישראל, זמן זה הוא ה"באותו מקום ובאותה אשה" עליה מדבר הרמב"ם בהלכות תשובה (רמב"ם הלכות תשובה פרק ב הלכה א):

"אי זו היא תשובה גמורה, זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח, כיצד הרי שבא על אשה בעבירה ולאחר זמן נתייחד עמה והוא עומד באהבתו בה ובכח גופו ובמדינה שעבר בה ופירש ולא עבר זהו בעל תשובה גמורה, הוא ששלמה אמר וזכור את בוראיך בימי בחורותיך"

הם עומדים בכך ותשובתם שלמה. לכן שעת הנעילה עצמה יש בה כדי לכפר.

לכל אחד יש עגלי זהב: פעמים בהם הוא מעדיף שיקולים חומריים ושיקולי נוחות-קלות על פני שיקולים ערכיים ומוסריים. הבא נקבל על עצמנו ברגעים אלו ללכת בדרכם של אבותינו ולהעדיף את הערכי-מוסרי על פני עגל הזהב.

דייני הצללים

בימים האחרונים יש תכונה רבה סביב פסק דין שיצא מבית הדין של הרב אברהם דב לוין. בהרכב ישבו הרב א.ד. לוין (אב"ד), הרב ד"ר מיכאל אברהם והרב דוד ביגמן. הדברים נחשפו בכתבה הבאה ממוסף צדק של העיתון מקור ראשון (לחצו להגדלה):

הסיפור כולו הוא מוזר מאד בעיני. בית דין שאין לו שום סמכות חוקית החליט לעין בתיק שנידון בבית דין רשמי של המדינה. זאת, כאשר שני דיינים מתוך השלושה, שעל אף היותם תלמידי חכמים מובהקים, אינם יושבים על מדין ביום יום.
הדבר משול בעיני לחבורה של פרופסורים למשפטים יתכנסו ויוציאו פסק דין הסותר פסק דין של בית משפט של המדינה. האם מישהו היה מתייחס לזה ברצינות?

מה שהופך את הסיפור הזה למעניין הוא שההרכב הזה בעצם מנסה לצעוק שהמלך הוא עירום. הם טוענים שבית הדין נמנע מלתת את פסק הדין המתבקש משיקולים של קטנות מוחין. את הטענה הזו, בניסוחים שונים, אפשר לשמוע מזה עשרות שנים מאישים ומגופים שונים מתוך ומחוץ למערכת בתי הדין הממלכתיים. אך זו הפעם הראשונה שמתפרסמת פסק דין מנומק, מטעם "בית דין צללים", על מקרה ספציפי שבו דנו ולא הגיעו להכרעה המתבקשת.

כאמור, גם אם המקרה הזה יגיע לבג"ץ, קשה לי להאמין שבג"ץ יתייחסו לזה ברצינות. במידה ובג"ץ כן יתייחס לזה ברצינות, יווצר מצב שבית דינו של הרב לוין בעצם נתן את ידו וחתימתו לפגיעה קשה מאד במערכת בתי הדין הממלכתיים.

עוד כמה קישורים בנושא:
לפסק הדין המלא - לחצו כאן.
לסיכום פסק הדין - לחצו כאן.
לתגובת הרב מיכאל אברהם לטענות פרופ' פרימר בכתבה - לחצו כאן.

דתי וחילוני - צדיק ורשע? - המשך

לפני כשנה פרסמנו את הרשימה "דתי וחילוני - צדיק ורשע?", בה הבאנו את הדברים הבאים מהרב אהרן ליכטנשטיין (מבקשי פניך עמ' 152):

אמנם איני גורס את מה שלפעמים חלק מעמיתיי גורסים ואומרים: שמע, אין אף אחד מושלם. אנחנו לא נזהרים בזה, והם לא נזהרים בזה. הם לא שומרים שבת, אנחנו איננו זהירים בדברים אחרים. את הגישה הזאת אינני גורס. נכון שאין אף אחד מושלם, אבל מה חסר, כמה חסר, ואם הניסיונות לתקן הם ניסיונות של ממש - בודאי שזה משמעותי ביותר.

מצאתי לאחרונה דברים ברוח אחרת בספר "האיש על העדה", שאני קורא בימים אלה, על הרב שאר-ישוב כהן. הנה ציטוט מהרב כהן (עמ' 61): 

אם יש אהבה אמיתית, הלב מרגיש. האהבה מקרבת. חשוב מאד, שאדם חילוני ירגיש, שלא מתנשאים עליו. בהטפה יש התנשאות מסוימת, באהבה - אין! אדם חילוני, שמגיע לבית הכנסת - מצווה לקרב ולאהוב אותו: צריך לחשוב תמיד, כי ייתכן, שאותו חילוני עומד במדרגה יותר גבוהה מזו שלך, אולי הוא עושה או עשה מצוות, מדעת, או אפילו - שלא מדעת, והקב"ה מחשיב אותו במדרגה יותר גבוהה ממדרגת המקרב. אנחנו לא יודעים את מחשבותיו של הקב"ה ואת ערכו של הזולת.

מניין ותיקין קהילתי בימים הנוראים

"אני מאמין שבדורנו גם האיש צריך לעשות מאמץ מיוחד כדי שאשתו תוכל לקיים את מצוות עשה שהזמן גרמן ולהעשיר את עבודת ה' שלה ואת עולמה הרוחני. הבעל יכול למשל להתפלל בראש השנה במניין מוקדם, ואחר כך לשמור על הילדים בזמן שאשתו מתפללת בבית הכנסת ושומעת תקיעת שופר כהלכתה על סדר הברכות." (הרב חיים נבון, גשר בנות יעקב, עמ' 70)

אין ספק שהימים הנוראים מציבים אתגר בפני בני זוג הנמצאים בשנות הפוריות שלהם. בניגוד לשבתות ושלוש הרגלים, שמוקד החג נסוב סביב סעודות השבת והחג, בימים הנוראים המוקד נמצא בבית הכנסת. במידה ויש לזוג ילדים בגילאים שאינם יכולים לשהות זמן ממושך בבית הכנסת בלא להפריע לסובבים, נגזר על אחד מבני הזוג, ובדר"כ זו האשה, להפסיד למעשה את עיקרן של הימים הנוראים.

אכן, פתרון אפשרי לפתרון הבעיה הזו הוא שאחד מבני הזוג יתפלל במניין מוקדם, ולאחר מכן ישמור על הילדים ויאפשר לחצי השני שלו ללכת ולהתפלל בנחת. אך גם לפתרון הזה יש גבולות. במידה ויש לבני הזוג, מלבד התינוקות, בנים בגיל שכבר יכולים לשבת בבית הכנסת זמן ממושך, אך לא יצטרפו לאב בתפילה מוקדמת, ולא מרגישים בנוח לשבת ליד האם בעזרת הנשים, נוצרת בעיה חינוכית.

אך השאלה בה אני מבקש לדון עתה הוא: במידה ונניח שתפילת הותיקין הוא פתרון טוב עבור יחידים, האם תפילת הותיקין גם מהווה פתרון טוב ברמה הקהילתית?

בטרם אמשיך, אני מרגיש צורך להדגיש שאני רואה יתרון גדול בתפילת ותיקין בראש השנה, וכמי שפקד מנייני ותיקין מדי שנה, עד לזמן בו נכנסתי לתפקד כרב קהילה, נהניתי מהם מאד.

ברגע שהופכים את מניין הותיקין לפתרון קהילתי, נוצרות בעיות חדשות. אחת מהן, היכן יתפללו נשות הקהילה?
בבית הכנסת הקבוע שלהם לא מתקיים מניין מאוחר, שהרי הקהילה הקדימה את התפילה לותיקין. בבית כנסת אחר בשכונה מוכרים כסאות רק לחברי העמותה ולאורחיהם. בבית הכנסת השלישי כולם מוזמנים, אך שם גם ככה יש עומס גדול בעזרת הנשים, שהרי מלכתחילה לא בנו את עזרת הנשים בגודל שווה לעזרת הגברים. ועתה, שיצטרפו קבוצה גדולה של נשים מקהילה אחרת, זה כבר הופך את עזרת הנשים לבלתי נסבל.

בעיה אחרת, בה כבר נגענו לעיל, היא מה עושים עם ילדים בגילאי בית הספר היסודי, ובייחוד בנים. ילדים בגיל שאינם יכולים להצטרף לתפילת ותיקין מתחילתה ועד סופה, ומאידך, כנראה לא יצטרפו לאמותיהם לישיבה דחוקה בעזרת הנשים הצפוף, מה עושים עם החינוך שלהם לתפילות הימים הנוראים? ואם במקרה של היחיד ניתן לסדר שהילד ישב ליד חבר וכד' בעזרת הגברים, ברגע שזה הופך לכמות גדולה של ילדים זה הופך לאתגר לא קל לפתרון.

ועוד לא אמרנו מילה על כך שברגע שהמניין מוגדר ככזה שנועד לתת פתרון לנשים, קצב ההסתכלות על השעון גובר, וזה כמעט בלתי נמנע שקצב התפילה והרצון לסיים מוקדם ככל האפשר גם יפגע באיכות התפילה.

אני לא חושב שהבעיות הללו לגמרי פוגעות באפשרות לקיים מניין ותיקין על מנת להוות פתרון קהילתי לרצונן של הנשים להשתתף בתפילות הימים הנוראים, אך אני כן חושב שלא ניתן להצביע על מניין הותיקין כפתרון האולטימטיבי ברמה הקהילתית. יש בה בעיות לא פשוטות, שצריך לתת עליהן את הדעת.

שנה טובה!

שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה

תזכו לשנים רבות טובות ונעימות!

תהלים מז: כל העמים תקעו כף

את מזמור מז נהוג בקהילות ישראל לומר ז' פעמים לפני תקיעת שופר:

לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר.
כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה.
כִּי יְהוָה עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ.
יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ.
יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה.
עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה יְהֹוָה בְּקוֹל שׁוֹפָר.
זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ.
כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹהִים זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל.
מָלַךְ אֱלֹהִים עַל גּוֹיִם אֱלֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ.
נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי אֶרֶץ מְאֹד נַעֲלָה.

מה המבנה הספרותי של המזמור הזה?

מסתבר, שזו שאלה שכלל לא פשוט לענות עליה.

הרב יהודה קיל מציע חלוקה לג' בתים:

[כותרת]

לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר.
[בית א]

כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה.
כִּי יְהוָה עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ.
יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ.

יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה.
[בית ב]

עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה יְהֹוָה בְּקוֹל שׁוֹפָר.
זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ.
כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹהִים זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל.
[בית ג]

מָלַךְ אֱלֹהִים עַל גּוֹיִם אֱלֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ.
נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי אֶרֶץ מְאֹד נַעֲלָה.

כאשר המלים סלה ומשכיל, מורים על סיום הבתים.

ד"ר דוד אלגביש מביא ארבע אפשרויות לחלוקה לבתים (להלן ציטוט מדבריו עם הדגמא שלי לדבריו):

"זליגמן (עמ' 26) מחלק את המזמור לשני בתים: ב-ה, ז-י. שניהם פותחים בקריאה להלל את שם ה' (ב, ז), ואחר כך באה ההנמקה הפותחת בביטוי הסיבה "כי" (ג, ח). שני הבתים מסיימים באזכור האבות, יעקב ואברהם (ה, י). יעקב, שמסמל את המאבק עם עשו, נזכר בבית הראשון, כיון שיש בו ניגוד ומאבק בין ישראל לבין הגויים (ד), בעוד שאברהם, אב המון גויים, נזכר בבית האחרון, בו העמים מתאחדים עם ישראל בקבלת שלטונו של ה' (י). שני הבתים נפרדים זה מזה גם על ידי מילת הסיום "סלה" שחותמת את הבית הראשון, ומשמשת כמילת סיום שכיחה בתהילים. בהתאם לחלוקה זו נתקשה להסביר את מקומו של פסוק ו', כיון שהוא חוצץ בין שני הבתים, והוא מופיע אחרי מלת הסיום "סלה" ולפני הקריאה להלל את ה'. משום כך הציע זליגמן (עמ' 28) להעביר את פס' ו' קודם לפס' ד', ואז נקבל סדר ענייני, בו נזכרה קודם הופעת ה' (ו) ואחר כך נזכרת תבוסת האויבים (ד)."

[כותרת]

לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר.
[בית א]

כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה.
כִּי יְהוָה עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ.
יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ.

יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה.

[פסוק שלא ברור לאן לשייכו] עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה יְהֹוָה בְּקוֹל שׁוֹפָר.

[בית ב]

זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ.
כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹהִים זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל.
מָלַךְ אֱלֹהִים עַל גּוֹיִם אֱלֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ.

נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי אֶרֶץ מְאֹד נַעֲלָה.

"אלא שאין צורך להזיז את הכתוב ממקומו. שני הבתים של המזמור הם הפסוקים: ב-ו, ז-י. בפתיחת שניהם מצוי שורש רו"ע, בבית הראשון "הריעו" (ב) ובבית האחרון - "בתרועה" (ו). לבית האחרון יש מסגרת (אינקלוזיו): הוא פותח בתיבה "עלה" (ו) ומסיים "נעלה" (י). בהתאם לכך, נקבל גם חלוקה סימטרית של שני הבתים, כשכל אחד מהם הוא בן ארבעה פסוקים."

[נ"ל החל טעות בציטוט דלעיל וצריך להיות החלוקה לבתים: ב-ה, ו-י]

[כותרת]

לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר.
[בית א]

כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה.
כִּי יְהוָה עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ.
יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ.

יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה.

[בית ב]

עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה יְהֹוָה בְּקוֹל שׁוֹפָר.

זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ.
כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹהִים זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל.
מָלַךְ אֱלֹהִים עַל גּוֹיִם אֱלֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ.

נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי אֶרֶץ מְאֹד נַעֲלָה.

"ויש המחלקים את המזמור לשלושה בתים (חכם, רס"ט): ב-ה, ו-ח, ט-י. בהתאם לחלוקה זו נקבל בתים, שבהם מספרי הפסוקים הולכים ופוחתים מארבעה לשלושה ומשלושה לשניים. השרש המנחה על"ה נזכר בכל אחד מן הבתים פעם אחת: עליון (ג), עלה (ו), נעלה (י). גם המלה 'ארץ' נזכרת שלוש פעמים במזמור, פעם אחת בכל אחד מן הבתים הללו: מלך גדול על כל הארץ (ג), מלך כל הארץ (ח), מגני ארץ (י)."

[כפי החלוקה שהציע לעיל י.קיל]

"ויש המחלקים את המזמור לארבעה בתים (כהן, 362): ב-ג, ד-ה, ז-ח, ט-י, כל אחד מהם - בן שני פסוקים, כשפסוק ו' עומד במרכזם. מרשימה ביותר היא העובדה, ששם ה' שבפסוק נמצא בדיוק במרכז המזמור, שלושים ושש מלים לפניו (ללא הכותרת) ושלושים ושש מלים אחריו. "

[כותרת]

לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר.
[בית א]

כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה.
כִּי יְהוָה עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ.
[בית ב]

יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ.

יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה.

[פסוק ו' עומד לבוד במרכז:]

עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה יְהֹוָה בְּקוֹל שׁוֹפָר.

[בית ג]

זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ.
כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹהִים זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל.
[בית ד]

מָלַךְ אֱלֹהִים עַל גּוֹיִם אֱלֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ.

נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי אֶרֶץ מְאֹד נַעֲלָה.

על כל אלה יש להוסיף את החלוקה של הרב אלחנן סמט המחלק את המזמור לשלושה בתים:

[כותרת]

לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר.
[בית א]

כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה.
כִּי יְהוָה עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ.
יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ.

יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה.

עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה יְהֹוָה בְּקוֹל שׁוֹפָר.

[בית ב]

זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ.
כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹהִים זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל.
מָלַךְ אֱלֹהִים עַל גּוֹיִם אֱלֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ.

[בית ג]

נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי אֶרֶץ מְאֹד נַעֲלָה.

בניגוד לרב יהודה קיל, הרב סמט מציע שהמילים סלה ומשכיל הם דווקא באמצע הבתים והם מורים על שתיקה של המשורר וצפיה מהקורא להשלים לבדו את שהתרחש לנוכח הקריאה לתקוע, להריע ולזמר לאלהים.

כך הוא מנגיד את שלושת חלקי המזמור (לחץ להגדלה):

ביקורת ספרים: עת רצון, הרב יהודה עמיטל

בשונה מהרגלי לכתוב ביקורות ספרים רק לאחר שקראתי את הספר כולו, את הדברים הללו אני כותב עוד בטרם הספקתי להגיע למחצית הספר. זאת משום שאם אחכה עד לסיום הספר, דבריי יהיו בבחינת "עבר זמנו בטל קרבנו".

את הספר "עת רצון - שיחות לימים הנוראים של הרב יהודה עמיטל" ערך והוציא לאור בנו של ראש ישיבת הר-עציון, הרב יואל עמיטל, המשמש כר"מ בישיבת שעלבים. לא זכיתי ללמוד מהרב יהודה עמיטל וההיכרות היחידה שלי אתו, מעבר לכותרות העיתונים, היתה כשהוא לקח אותי בטרמפיסט פעם אחת מגוש עציון לירושלים. את בנו, הרב יואל עמיטל, זכיתי להכיר הכרות שטחית. גם לולי הייתי שומע דברים טובים על שיחותיו של הרב עמיטל עוד בחייו, ההכרות השטחית הזאת עם עורך הספר, היתה כנראה מספיקה עבורי כדי לרוץ לחנות ולרכוש את הספר. ואכן כך עשיתי. יומיים-שלושה אחרי שראיתי שהספר יצא לאור כבר שמתי פעמי לחנות הספרים הקרובה אל ביתי ובקשתי לרכוש את הספר החדש. לא התאכזבתי.

לפני שאגיע לספר עצמו, אני צריך להסביר את מהו המדד על פיו אני בוחן ספרים מהסוג הזה. המדד העיקרי שלי מספרים העוסקים בימים הנוראים הוא: האם אני מוצא בו נקודות שעוזרות לי להכין שיחות לימים הנוראים? זה אמנם נשמע כמו מדד מאד תועלתני, אבל מלבד זה שאכן מדובר בצורך אמיתי עבורי, שכן אני מכין שש-שבע שיחות ושיעורים בכל שנה לימים הנוראים, אני גם משתדל למצוא דברים שהם חידושים גם עבורי כדי לא להרגיש שאני מטיף לאחרים ולא לעצמי.

בספר הזה מצאתי את אשר בקשה נפשי, וגם מצאתי בו יותר.

עבורי, שיחה טובה היא שיחה שיש בה חידוש קטן שמביע רעיון יפה ועמוק שאפשר להרחיב ולהדגיש. כמובן, שבימים הנוראים הרעיון צריך להיות קשור למהותו של יום.
מיד נביא מעט חידושים שמצאתי בספר. אך לפני כן אני מרגיש צורך להדגיש שמלבד אותם חידושים ורעיונות יפים, יש בספר לא מעט מוסר. מוסר שמתאים לציבור שלנו. שזה דבר שכמדומני לא מוצאים הרבה.

מבין החידושים שמצאתי:

- "מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה" - האמנם תפילתו של אברהם אבינו היא שגרמה לכך שנענה לו הקב"ה? והלוא מתחילה לא היתה כוונת הקב"ה אלא לנסותו... גם אלמלא היתה מלכתחילה התוכנית האלוהית להימנע מהקרבתו לעולה, היה יצחק ניצל מדינה של עקידה מכוח תפילתו של אברהם. (עמ' 180)
- אברהם אבינו שותק כל זמן העקידה... והנה בשיא העקידה אומר לו המלאך: "אל תשלח ידך אל הנער". מה עבר בלבו של אברהם באותו רגע? איה סופר איה משורר שיכול לתאר זאת!... אברהם המחפש ביטוי לאשר עם ליבו אינו מוציא הגה מפיו, אלא "וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל..." מבטו של אברהם לעבר הקרניים הנאחזות בסבך טעון מתח גבוה. באותה הקרן אנו תוקעים, ובכך מבטאים את אותם דברים כמוסים שאין אנו מסוגלים לסדר ולבטא בשפתינו "כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה ואין דומה לך". (עמ' 105)

כאמור, יש בספר גם לא מעט מוסר. אביא דוגמא אחת מתחילת הספר:

האם אנו חשים שעה שעה את הרווח שבלימוד התורה ובקיום המצוות?... אם איננו מרגישים שעה שעה ורגע רגע את הרווח הגדול שבהנחת תפילין, בשמירת שבת או בקיום הצוות בכללן, הרי מעשינו הם בבחינת "חזקו עלי דבריכם" או "שוא עבד אלוהים". 

לכל מי שמחפש ספר שיעיר אותו לקראת ראש השנה ויום הכיפורים, אני ממליץ מאד על הספר הזה.

לדעתי, מחיר הספר בחנויות הוא קצת יקר, אך אפשר למצוא אותו במחיר זול יותר באתר הוצאת קורן-מגיד ובאתר ישיבת הר-עציון (באתר ישיבת הר-עציון ניתן גם להוריד פרק מהספר).