עם תחילת ספר בראשית, התחלתי לקרוא את הסדרה השלישית של "עיונים בפרשות השבוע" של הרב אלחנן סמט. מאד נהניתי משתי הסדרות הראשונות, וממה שקראתי בינתיים מהסדרה השלישית נראה שאמשיך ליהנות.
בהקדמה לספר כותב הרב סמט על חשיבות לימוד פשוטו של מקרא בדווקא. בדבריו הוא מביא שתי ציטוטים מרבותינו הראשונים.
רבי יוסף קרא מפירושו לשמואל א א יז:
בהקדמה לספר כותב הרב סמט על חשיבות לימוד פשוטו של מקרא בדווקא. בדבריו הוא מביא שתי ציטוטים מרבותינו הראשונים.
רבי יוסף קרא מפירושו לשמואל א א יז:
דע לך, כשנכתבה הנבואה, שלימה נכתבה, עם פתרונה וכל הצורך שלא יכשלו בה דורות הבאים, וממקומו אין חסר כלום, ואין צריך להביא ראיה ממקום אחר ולא מדרש, כי תורה - תמימה נתנה, תמימה נכתבה ולא תחסר כל בה. ומדרש חכמינו - כדי להגדיל תורה ויאדיר.רבי ישעיה מטראני (ריא"ז), קונטרס הראיות, סנהדרין צ ע"א:
אבל כל מי שאינו יודע פשוטו של מקרא, ונוטה לו אחר מדרשו של דבר, דומה לזה ששטפתהו שבולת הנהר, ומעמקי מים מציפין, ואוחז בכל אשר יעלה בידו להינצל. ואילו שם לבו אל דבר ה', היה חוקר אחר פשר דבר ופשוטו, ומוצא!
חכמי התורה אמרו: אין מקרא יוצא מידי פשוטו. שאף על פי שהרשות ביד כל אדם לדרוש המקרא בכל עניין שיכול לדרוש, כמו שאמרו 'דרוש וקבל שכר', מכל מקום פשוטו של מקרא הוא העיקר והוא האמת, שאין מקרא יוצא מידי פשוטו.
אני מאוד אוהב מקורות כאלו.
השבמחקהם לא אומרים כלום (בלי ההקשר שלהם).
הרי לכל השיטות יש 4 דרכים ללימוד התורה (פרד"ס), ואין מי שמוציא את הפשט.
השאלה מהו פשט היא כבר שאלה שהתחבטו בה רבים וטובים, ועליה השתברו הקולמוסים...
גם בלי לראות את ההקשר ברור שהמקורות הללו מנגידים בין פשט לדרש, וקובעים שהפשט הוא העיקר ואין לעקרו. אני מניח שהם לא הגדירו מהו פשט מפני שלא ראו צורך בכך. בדיוק כפי שאין דרך המחבר הסביר להגדיר מהם כבוד, היגיון או רלוונטיות כשהוא משתמש במונחים אלו, אע"פ שניתן לפלפל בכך הרבה.
השבמחקלגבי ארבע דרכי הלימוד, זו דרשה נחמדה המיוחסת לאר"י, אבל דרכי הרמז והסוד (תהא הגדרתן המדויקת אשר תהא) לא היו תמיד מקובלות בישראל.
באופן מוזר, בדור האחרון נשמעת דווקא הטענה שישנם מקראות נטולי פשט. טענה זו אינה נשמעת רק מחוגי הר המור. הרב יעקב קורצוייל טען כך לגבי ספר דברי הימים (המעיין גיליון 200, נזכר בבלוג זה: http://ravtzair.blogspot.co.il/2012/01/200.html); וכבר הרב סולובייצ'יק טען כך לגבי שיר השירים ('ובקשתם משם', נדפס עם 'איש ההלכה', עמ' 120). נראה שאין ברירה אלא להדגיש את מה שהיה אמור להיות מובן מאליו, גם אם לשם כך יש צורך להביא ציטוטים שנשמעים טריוויאליים.
(אגב, פרופ' אוריאל סימון פרסם לפני שנים אוסף של עשרות מובאות דומות מן הראשונים, במאמר בתוך הקובץ 'המקרא ואנחנו').
מעניין, שדווקא הרשב"ם ממפרשי הפשט הבולטים, מתייחס לדרשות חז"ל כעיקר (בדבריו המפורסמים בתחיל פרשת וישב) - "והראשונים מתוך חסידותם נתעסקו לנטות אחרי הדרשות שהן עיקר ומתוך כך לא הורגלו בעומק פשוטו של מקרא" (כדאי לראות שם את הדברים במלואם).
השבמחקכלומר, על פי הרשב"ם, הפשט חשוב והוא עומד לעצמו, אבל העיקר הם דרשות חז"ל.