רעיון לפרשת בראשית

ויהי ערב ויהי בקר

מה תפקידם של פסוקים אלו:

ויהי ערב ויהי בקר יום אחד
ויהי ערב ויהי בקר יום שני
ויהי ערב ויהי בקר יום שלישי
ויהי ערב ויהי בקר יום רביעי
ויהי ערב ויהי בקר יום חמישי
ויהי ערב ויהי בקר יום השישי

מה היה חסר סיפור הבריאה בלעדיהם?

מחד, ברור שהחלוקה לימים נצרכת, שלולי החלוקה היה מקום להבין שהעולם נברא כולו בבת אחת, ולא בתהליך של דבר אחד אחרי השני. אבל בשביל זה היה מספיק אלו צוין היום בכל אחד מימי הבריאה, כדוגמת "ויאמר אלהים ביום השני יהי רקיע וכו'", למה נצרך לכתוב "ויהי ערב ויהי בקר" שוב ושוב?

נראה שסיפור הבריאה נועד לנו, בני האדם, והוא בא ללמד אותנו עקרונות חשובים ביצירת עולמות, כל אדם בחייו הוא יש בידו ליצור עולמות, להוביל תהליכים ולחולל שינויים.
ואם כן, החזרה על "ויהי ערב ויהי בקר" הוא להדגשה לבני האדם, שיצירת עולם לוקחת זמן. תהליכים אורכים זמן, יש בהם עליות וירידות, בקר וערב, וכפי הפתגם העממי "רומא לא נבנתה ביום אחד" - גם העולם לא נברא ביום אחד.

ואם נרצה, זה גם מה שמופיע ברש"י הראשון על התורה:

ומה טעם פתח בבראשית, משום (תהלים קיא ו) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו:

התורה פתחה בבראשית, כדי ללמד אותנו "כח מעשיו הגיד לעמו" - כפי שתהליך בריאת העולם לקחה זמן, ואבותינו היו צריכים לעבור תהליך ארוך ומפותל כדי להגיע ל"החודש הזה לכם" ולקבלת התורה, כך גם ב"לתת להם נחלת גויים" יש לעבור תהליך ארוך ומורכב. 

למך ובניו

התורה מספרת על למך, מצאצאי קין, ובניו (בראשית פרק ד):

(יט) וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם הָאַחַת עָדָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה:

(כ) וַתֵּלֶד עָדָה אֶת יָבָל הוּא הָיָה אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה:

(כא) וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב:

(כב) וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה:

לכאורה מדובר במשפחה בעלת שאר רוח, הממציאה המצאות כל כך חשובות לאנושות.
אך לאחר עוד שני פסוקים אנחנו מגלים שהאבא, למך, הרג אדם, וייתכן כי אף עשה זאת בעזרת ההמצאה של בנו תובל קין.

סיפור זה הוא מעין חלון קטן לכל תולדות האדם בפרשת בראשית. האדם נוצר כיציר כפיו של הקב"ה בצלמו ובדמותו, זו תחילתו. אך הפרשה מסתיימת בכך ש"וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם".

כשזה המצב, וכל דבר שמתחיל בצורה כל כך מושלמת מסתיים במפח נפש וב"רק רע כל היום", אין פלא שמרבית האנושות מאבדת כל תקווה ומדרדרת ל"ותמלא הארץ חמס". היה רק יוצא מן הכלל אחד, והוא בנו של למך, משושלת שת, נח - "זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'", "עצבון ידינו" - זהו אותו איבוד תקווה שתיארו לעיל. נח לא היה מוכן לאבד תקווה, הוא היה מוכן לשחות נגד הזרם ולהאמין בחיים ובטובת האדם. לכן "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'".