התעוררות תשובה

נזדמן לידי הערב לעיין בשו"ת "התעוררות תשובה" שכתב הרב שמעון בן אברהם שמואל בנימין סופר שהוא נכדו של החתם-סופר.
והנה שמתי לב שבראש הדף מופיע באופן קבוע הכיתוב: "אין לסמוך על הוראה זו כלל עי' בהקדמה":

כך מופיע בראש כל עמוד בספר. חפשתי אחר ההקדמה, לראות מה כתוב בו.
בהקדמה הנמצאת בתחילת כרך ב' של הספר (קישור) מצאתי הפניה להקדמה בכרך א', אך לא מצאתי שם הקדמה (קישור). הנה הדברים מתוך ההקדמה לכרך ב':

ואני הנה שמעתי מאאמו"ר זצ"ל שאמר בשם מר אביו זצ"ל שלהורות תשובה להלכה ולמעשה צריך המורה להיות בקי בש"ס ופוסקים. שנית, צריך שיהיה לו שכל ישר הולך. שלישית, צריך להיות גמרא דמריה סייעיה. ויען כי גם אחד משלש אלה לא בי הוא, לכן אין לסמוך על תשובה אלו להלכה ולמעשה וגם מעיקרא אדעתא דהכא לא ירדתי לעומקה של הלכה למצא עומק הדין גם לא למדתי הענין על בוריו גם לא חפשתי בספרי רבותינו הראשונים ואחרונים ז"ל. מי שדעתו רחבה ושלש אלה בו הוא יברר הלכה לאמיתה של תורה ואני לא באתי אלא כמעורר. לכן קראתים בשם התעוררות תשובה. 

עבודת התפילה

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

לאחרונה הזדמן לי להשתתף באיזה דיון אינטרנטי שעסק בתפילה ובקשר שלנו לתפילה. בין הנושאים שעלו בדיון היו: האם אנחנו רואים בתפילה כורח או צורך? במילים אחרות, האם אנחנו מתייחסים לתפילה כאל זכות ואפשרות שניתן לנו לפנות לריבונו של עולם, או שאנחנו מתייחסים לזה כאל מטלה שעלינו לבצע כחלק מהיותנו מחויבים בעול מצוות?

הדברים התקשרו לי גם בעיתוי וגם במהות לחוויה שעברתי בהושענא רבה האחרון. אחרי שנים רבות שהתפללתי בהושענא רבה במניין ותיקין קבוע, השנה, מסיבות שונות, לא התאפשר לי להגיע לאותו מניין ולכן חיפשתי באזור מגורי מניין ותיקין שאוכל להתפלל בו. בררתי ומצאתי בית כנסת שבו יש מניין ותיקין בהושענא רבה והתייצבתי בשעה היעודה לתפילה. לפני התיבה עבר רב בית הכנסת שהיה ער ולימד תורה כל הלילה שלפני. כשהגיעו בתפילה להושענות הרב-החזן הפסיק וביקש מהקהל לעשות את ההקפות בזריזות כדי לא לעכב אחד את השני. ואז הוא התחיל בהושענות בקצב כזה שלא רק שלא הספקתי לומר אתו את ההושענות, אפילו לא הצלחתי לעקוב אחריו! שאלתי את עצמי מה היתרון לקום או להשאר ער לתפילה כותיקין אם אותה תפילה דומה עליך כמשוי? האם לא עדיף לישון כמו בן אדם ולהתפלל בנחת וברוגע ביום הגורלי של הושענא רבה?!

אם מסתכלים על התפילה כמטלה שאנחנו מוכרחים לבצע, אז אכן יש טעם לבצע את זה כזריזים המקדימים למצוות באשמורת הבוקר של הושענא רבה. אך אם התפילה בכלל, ותפילת הושענא רבה בפרט, היא אפשרות שנתנה לנו לבקש ולהעתיר עבור הדברים החשובים לנו, איזה הגיון יש בזה שמבצעים אותה רק כדי לסמן ווי?

הנה ציטוט קטן מתוך אחד הדברים שנאמרו באותו דיון:

"כדאי לעיתים להשוות את התפילה שלנו לפגישה עם מנהל, מפקד או ראיון עבודה. איך בוררים את המילים? איך מסדרים את ההופעה? איך מנסים להתרכז? מכאן ההשלכה לנושא התפילה היא קלה ביותר וכל אחד מבין שלפחות כך צריך להתייחס לתפילה...
עיצות אלו הן לא ל"צדיקים" הן למתפלל הפשוט, שרוצים באמת להרגיש חוויה משמעותית בתפילה".

[הדברים התקשרו לי גם עם שני מאמרים קצרים שקראתי באותו זמן: של הרב דוב זינגר בנושא "חבר אני לכל אשר יראוך" ושל הרב יואל בן-נון בנושא "לית אתר פנוי מיניה". אני ממליץ עליהם מאד].

בשבת שלפני ז' במרחשוון, מחוזק ומושפע מהדברים שנאמרו באותו דיון, בקשתי לשתף את חברי קהילתי בתובנות שלי. הזכרתי את העובדה שאנו מתחילים לבקש על הגשמים ואת ההלכה האומרת כי בקשה זו מעכבת ואדם ששכח לשאול גשמים צריך לחזור ולהתפלל שנית. הסברתי שמשמעות ההלכה אינה שאדם ששכח לשאול גשמים צריך להכות עצמו על קדקודו ולומר: 'אוף! אני חייב להתפלל שוב שמונה עשרה'. אלא, שאדם שלא שאל גשמים צריך להכיר בכך שיש פגם מהותי בתפילה שלו – הוא עומד בחודשי החורף הארץ-ישראליים והוא אינו מבין וקולט שעליו להתפלל שירדו גשמי ברכה. או בלשון אחרת: העולם יכול כנראה להסתדר גם בלי שהוא יתפלל שוב ויבקש על הגשמים, אך איך הוא יסתדר בעולם שלא מבקשים בו על הגשמים?

אני מודה שלמרות שדברים אלו נראים פשוטים ומובנים לכל מי שלמד או קרא קצת בעניין התפילה, אך אותו דיון שנערך בקרב חברים המעריכים זה את זה ומחפשים להבנות זה מזה הבהיר לי את הדברים יותר מאי פעם. אני מקווה שאצליח גם להעביר הלאה את המסרים הללו שקלטתי.

ברכת הגומל לקטן

את הדברים הבאים ליקטתי מתוך פורום הרבנים המקוון. 

הגמרא בברכות מלמדת על החיוב לברך "הגומל" (ברכות דף נד עמוד ב):

אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות - יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים, ויצא.
מאי מברך? - אמר רב יהודה: ברוך גומל חסדים טובים.
רב יהודה חלש ואתפח, על לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן, אמרי ליה: בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא. אמר להו: פטרתון יתי מלאודויי. והא אמר אביי: בעי אודויי באפי עשרה! - דהוו בי עשרה. והא איהו לא קא מודה! - לא צריך, דעני בתרייהו אמן. [=רב יהודה היה חולה ונרפא. באו לפניו חכמים ואמרו לו: ברוך ה' שנתן אותך לנו ולא נתנך לעפר. אמר להם: פטרתם אותו מלהודות. הייתכן?! והרי אמר אביי שצריך להודות בפני עשרה. תירוץ: היו שם עשרה. והרי הוא לא הודה?! תירוץ: הוא ענה אחריהם אמן.]

הנוסח המופיע לפנינו בגמרא לברכה הוא "ברוך גומל חסדים טובים". אך לפני הרא"ש, הרי"ף והרמב"ם היה נוסח אחר: "ברוך הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב". זה הנוסח אותו אנו אומרים.

הבית יוסף מסביר את פירוש הברכה:

ופירוש הברכה ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם הגומל לחייבים וכו' כלומר אפילו לאותם שהם חייבים דהיינו שהם רשעים דתרגום (בראשית יח כג) רשע חייבא עם כל זה גומל להם טובות וגם אני כאחד מהם שאף על פי שאיני הגון גמלני כל טוב:

דברים אלו מזכירים את הסיפור בגמרא (בבא בתרא דף י עמוד א):

רב פפא הוה סליק בדרגא, אישתמיט כרעיה בעי למיפל, אמר: השתא כן איחייב מאן דסני לן, כמחללי שבתות וכעובדי עבודת כוכבים. א"ל חייא בר רב מדפתי לרב פפא: שמא עני בא לידך ולא פרנסתו! דתניא, רבי יהושע בן קרחה אומר: כל המעלים עיניו מן הצדקה - כאילו עובד עבודת כוכבים, כתיב הכא: +דברים ט"ו+ השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, וכתיב התם: +דברים י"ג+ יצאו אנשים בני בליעל, מה להלן עבודת כוכבים, אף כאן עבודת כוכבים. 

רב פפא ניצל מנפילה ממקום גבוה ובעקבות כך הוא עושה חשבון נפש על מה הגיע לו עונש כל כך חמור ליפול ממקום גבוה. 

וכפי שכתב הבני יששכר (אדר ד' ג') "שמזה יש ללמוד שלא רק כאשר בא על אדם סיבה רעה היזק או חולי כדו', צריך לעשות חשבון הנפש על מה ככה הגיע לו, אלא אף אם כמעט אירע לו היזק ולבסוף ניצול ממנה, גם כן צריך להתיישב בלבו לבדוק ולבחון על מה הגיע אליו ככה ולמה ראוי היה לזה, ומה שניצול, הוא בגלל שתלה לו איזה זכות."

אם אכן עניינו של ברכת הגומל הוא להכיר בכך שהאדם ניצול מסכנה לפנים משורת הדין, אזי אין קטן יכול לברך הגומל שכן הוא אינו בר-עונשין ולכן אינו בגדר "חייבים". 

כך כתב המגן אברהם (אורח חיים סימן ריט):

קטן א"צ להודות דל"ש לומר לחייבים טובות דהא לאו בר עונשין הוא ואם יאמר על אביו לחייבים וכו' זה אסור לו לעשות ואם נאמר דידלג מלת חייבים אין לשנות מטבע שטבעו חכמים וא"ל דחייבים קאי עליו דמצד הגלגול באין עליו יסורין דמנא ידע דלמא הוא בחטא אביו (רמ"מ סי"ד): 

אולם חלק עליו היעב"ץ בספרו מור וקציעה שסבר שחייבים אינו בהכרח המברך אלא שהקב"ה גומל לכולם טובות ובכללם גם לחייבים (מובא בהר-צבי אורח חיים א סימן קיג):

אולם הגריעב"ץ בזה לשיטתו שבספר מור וקציעה חולק בזה על המג"א וסובר שקטן צריך להודות משום דחייבים קאי אשאר אינשי דעלמא. וכן הוא לשון המור וקציעה שם: ולדידי לאו ברירא כולי האי (מ"ש המג"א דקטן א"צ להודות), דמ"ש מכל הברכות דמחנכין אותן בהן וכו', ואי משום דחייבים קאי אשאר אינשי דעלמא, דאינו מוכרח לפרש חייבים דוקא על המברך שנעשה לו נס, כי הגע בעצמך שהוא צדיק גמור ואעפי"כ מברך כך ואם שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, מ"מ הא אמרינן לא יפתח אדם פה לשטן וכו' ואיך יתקנו חז"ל כלשון זה במטבע ברכה אלא ודאי מטבע ברכה כך היא, שכללו בתוך הודאה זו באגב להודות לו ית' על כל הטובות שעושה תמיד בין לראויים ובין לשאינם ראויים, שאפילו להחייבים עושה להם טובות וכו' עיין שם.

המשנה ברורה מביא רק את הדעה האומרת כי קטן אינו מברך הגומל. מהבן איש חי (עקב שנה א') משמע שהוא נוטה לומר שקטן כן יברך, אלא שבגלל הדעות המחמירות הוא מסיק שבמקום שאין מנהג ידוע יברכו בלא ברכה. תלמידו, כף החיים, כותב שהוא מעולם לא ראה ולא שמע שקטן יברך בשם ומלכות. 

ואם נחזור לראשונות, גם לדעות הסוברות שאל לקטן לברך, לכאורה הסובבים אותו יכולים, ושמא צריכים, לומר "בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא", והוא בתורו יכול לענות אמן.

על הוראת מחשבת ישראל בתיכון דתי

לפני שנתיים וחצי התקיים באוניברסיטת בן-גוריון כנס "מחשבת ישראל ואמונת ישראל" (את ההרצאות מהכנס תוכלו לשמוע כאן). בימים אלו הגיע לידי הספר "מחשבת ישראל ואמונת ישראל" בעריכת מו"ח פרופ' דניאל י' לסקר שיצא לאור בעקבות אותו כנס והמכיל בתוכו חלק ניכר מההרצאות שניתנו בו. אני מניח שבעתיד אחזור לעסוק בספר יותר בכלליות, אך הפעם אני מבקש להסב את תשומת לבכם להרצאה ולמאמר של ירמי סטביסקי בספר.

כותרת המאמר היא "על הוראת מחשבת ישראל בתיכון דתי: המתח בין בית חינוך דתי לעולם האקדמיה". המאמר עוסק במטרת לימודי מחשבת ישראל בשנות התיכון. לפני שנגיע לטענותיו - האם לכם ברור מה מטרת לימודי מחשבת ישראל בתיכון? האם מנסים להנחיל ידע, חיבור לאמונה, יראת שמים, משהו אחר?

הכותב שם מראה לנגד עינינו:

מורים רבים חושבים שלימוד כתביהם של חכמי ימי הביניים עשוי לעזור לתלמידים לפתור את השאלות האמוניות שלהם כאן ועכשיו בראשית המאה העשרים ואחת... המורים והתלמידים מצפים שכתביהם של גאוני עולם כמו הרמב"ם, רס"ג וריה"ל יאומצו על ידינו ואל לבנו באופן מלא. אולם, הסיכוי שתלמיד דתי במאה העשרים ואחת יוכל לאמץ באופן מלא את השקפת עולמו של הרמב"ם, לדוגמא, הוא בלתי אפשרי. 

לאחר מכן הוא מציב את המטרה שלדעתו יש לשאוף אליה:

מורה, יכול, ושמא, הוא צריך, לתבוע מתלמידיו לנסות ולבנות עולם רוחני, דתי ופילוסופי משלו. בעולם זה ישזור התלמיד חלק מהשקפת העולם של ההוגים השונים אותם למד. 

הכותב מצביע על שתי נקודות בהם יש ללמוד מהאקדמיה ואותם יש להנחיל לתלמידים הלומדים מחשבת ישראל:
א. פלורליזם דתי - לדבריו, אין באמת דרך הוגנת לשלב בין תורתו של הרמב"ם לבין תורתו של ר' נחמן מברסלב (ציטוט מדבריו: "ספק אם יוכלו שני גאוני עולם אלו לשבת זה לצד זה"), אך בכל זאת לשניהם מקום מכובד בארון הספרים היהודי ובמחשבת-ישראל. תובנה זו אמורה להוביל את הלומד למסקנה ש"בסופו של דבר היהדות מכילה בתוכה אמיתות הסותרות זו את זו".
ב. המחקר האקדמי מצביע על כך שמשברים הם אלו שהובילו ליצירת חלק גדול מהספרים החשובים של מחשבת-ישראל. לדברי הכותב:

כאשר המתבגר יגיע להבנה שהרעיונות הגדולים והספרים החשובים נולדו, כמעט תמיד, מתוך מצוקה, יקל עליו בנסיון האישי שלו ליצור לעצמו השקפת עולם שאתה הוא יכול לחיות. 

מאמר זה, שבשונה ממאמרים רבים בספר, אינו מאמר מחקרי אלא מאמר הגיגי, בהחלט העלה אצלי כמה נקודות למחשבה.

האם ה' אמר לאברהם את המילים "לך לך"?

האם ה' אמר לאברהם את המילים "לך לך"?

אם נראה לכם שפשוט שהתשובה היא כן, תראו את הדברים הבאים שכותב השפת-אמת (שנת תרלב):

רמב"ן הקשה שנאמר לך-לך בלי שנזכר מקודם חיבתו.
ובזוהר הקדוש נראה כי זה עצמו השבח, ששמע זה המאמר לך-לך שנאמר מהשי"ת לכל האנשים תמיד... ואברהם אבינו ע"ה שמע וקיבל. וממילא נקרא רק הדיבור אליו כי הלא לא נמצא מיוחד לשמוע רק הוא, אבל בודאי זה השבח בעצמו שהיה מוכן לקבל המאמר. 

כלומר, ה' אמר (אולי צריך לומר: אומר) "לך לך" לכל האנושות, ולא ספציפית לאברהם אבינו. אלא שאברהם היה היחיד שהיה קשוב לשמוע.

בעיני זה פירוש מדהים. 

אגרא דכלה על פרשת לך לך: נשים

תסלחו לי שהשבוע עתותיי אינם בידי. 

בינתיים הנה שני קטעים מתוך ה"אגרא דכלה" פרשת לך-לך בענייני נשים:

שרי אשתך לא תקרא וכו'. יש לדקדק למה אמר שרי אשתך, וכי עד הנה לא ידענו, והוה ליה למימר בקיצור לא יקרא שם אשתך שרי כי אם שרה, גם אמר לא תִקְרָא, ולא כמ"ש באברהם לא יִקָּרֵא לכולי עלמא, שעל כן דרשו רז"ל [ברכות יג א] שאינו עובר בעשה בשרי כמו באברם. ונ"ל דהנה רז"ל בדרכי המוסר שבדבר אדם אל אשת חבירו, לא יקראנה בשמה, רק אשת פלוני, בכדי להזכיר שהיא אשת פלוני ואסורה לו, ואין לקרוא לאשה בשמה רק בשם בעלה, וליכא מידי דלא רמיזי באורייתא, וזה מאמר הש"י שרי אשתך, על כן אתה מותר לקראתה בשמה, בכן לא תקרא אתה שמה שרי רק שרה, מה שאין כן לכל העולם בלא זה אין לקרותה בשם כלל רק אשת אברהם, נ"ל. 

על הפסוק "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את":

על כן אחשבה דהנה אברהם אבינו היה מתבונן בה תמיד והיה יודע שהיא יפת תואר, אבל לא היה נודע אצלו מחמת גודל קדושתו לא היה מבין שום חילוק בין הידור מצוה הלזו בין הידור מצוה אחרת, והיה הדבר אצלו כמו שארי מצות, ושמצוה להדר יותר אתרוג נאה ביותר תפלין נאים וכיוצא, וזה כונת התורה ביעקב אבינו שמשמיענו שהיה חפץ ברחל מחמת שהיתה יפת תואר, שהיה מהדר אחר הדור מצוה משום זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות [שבת קלג ב], וזה שמשמיענו בתורה וישק יעקב לרחל [להלן כט יא], אשר כל הרואה משתומם על זה, אך משמיענו התורה בזה שיעקב אבינו מגודל [קדושתו] לא היה מבין שיש בזה מן התעוב לאנשי עולם, רק היה מנשק חפץ של מצוה לעין כל, ולא היו מתבייש בפני הרואים, כמו שאין אדם מתבייש לנשק תפלין וציצית, וכמו כן היה אברהם מתבונן תמיד ביופי שרה כמו ביופי שארי המצות, ולא עלתה בדעתו שיש חילוק בדבר שזה יופי אשה ויש חשש תיעוב בעיני העולם ביופי הזה, מה שאין כן ביופי שארי המצות, אך כאשר הקריב לבוא מצרימה וראה שהרשעים הכל מסתכלין בשרה, אז נתן אל לבו שיש ביופי הלזו תיעוב וכי יש חילוק בעיני העולם בין יופי זאת המצוה ובין מצות אחרת, להיותה אשה והכל רצין אחריה [שבת קנב א], וז"ש הנה נא כעת ידעתי כי אשה יפת מראה את, אבל עד עכשיו לא הייתי יודע שאת אשה יפת מראה, [רק] חפץ של מצוה יפה ומהודר, ומשמיעה אותנו התורה עד היכן הגיע קדושת אברהם.

נשים ועלייה לתורה בשמחת תורה - כמה קישורים

בשבוע האחרון מתנהל דיון ער בכמה בלוגים באנגלית בנושא של עליות נשים לתורה בשמחת תורה.

א. הרב זאב פרבר שואל מדוע המצת לשינוי צריך ליפול על כתפי הנשים. יש קהילות בהן נשים פנו לרב לבקש שינוי מסוים (כפי שקרה לדוגמא בריקודים בשמחת תורה לנשים), והרב נענה להם. מדוע יוזמה לשינוי לא הגיע מלכתחילה מכיוון הרב? האם הוא לא חש שנשות קהילתו רוצות להיות יותר מעורבות? מדוע תמיד כל שינוי צריך להיות כתגובה לפנייה מצד הנשים?
לעצם העניין הוא כותב, שמכיוון שאין שום בעיה הלכתית בנוהג הזה, ומכיוון שלדעתו צריך לעודד שינוי, ומכיוון שזו זכותן של נשים לעלות לתורה - אין שום סיבה בעולם למנוע זאת מהן.

אני אישית חושב שהחוליה החלשה בדבריו זה "זכותן של נשים לעלות לתורה". אני אפילו לא מתחיל להבין מה פשר המשפט הזה (גם אחרי שהמחבר ניסה להסביר לי אותו).

ב. הרב מיכאל ברויד שמתפלל באותו בית כנסת עם הרב זאב פרבר (ואף אחד מהם אינו הרב במקום) ובו מתקיימת קריאת תורה לנשים בשמחת תורה, סבור שאכן יש מקום לשינויים אך השינויים צריכים להיות בכיוון של הוספה במצוות ולא בכיוון של הוספת טקסים תיאטראליים.

אהבתי במיוחד דוגמא שהביא הרב ברויד בהערת שוליים שם:
אני מבקש להביא בפניכם אנלוגיה לא מושלמת. נער בר מצווה מתוכנן לקרוא בתורה בשבת מסוימת. באותה שבת יש סופת שלגים והוא לא יכול ללכת לבית הכנסת, עקב הסכנה בדרך. מסיבת בר המצוה שלו מתוכננת ליום ראשון בערב. האם נתיר לו להוציא ספר תורה ולקרוא בו ביום ראשון (ללא ברכות)? טכנית זה לא "אסור", אבל נראה לי שהנהגה כזו היא לא חכמה ולוקה הלכתית ולכן לא נכון שתיעשה בבית כנסת אורתודוקסי. קריאת נשים בתורה ללא ברכה דומה מאד למקרה זה.

תסלחו לי שאני מלאה אתכם מעט באנגלית, אך זה שווה. אחרי עשרות תגובות ואחרי שאחד המגיבים ביקש שהרב ברויד יגיב לתגובות, הרב ברויד הגיב כולו מתנצל שרק בעוד כמה שעות הוא ימצא את הזמן להגיב לחלק מהמגיבים. ואכן לאחר כמה שעות הוא כתב את הדברים הבאים:

I write replies now to fulfill my promise to Jerry (Oct 16, at 9:04) of earlier today. I will try to reply in the order of the comments. I will not respond to mean spirited comments but for one final note, and I will not respond to comments about Atlanta, either.

1. I agree with Shalom Rosenfeld, and have said this many times. I wish I had used that example, also.

2. Harold W’s comment is nice but his final two sentence are both certainly false.

3. Ruvie’s comment is not correct as a matter of halacha. Women can get reward for positive time bound commandments that they are not obligated in according to almost all rishonim.

4. I can not answer Joseph Kaplans sociological questions as I do not know the answers.

5. Shlomo Pill’s post is correct.

6. I did not understand Chakira’s question.

7. I think Noam Stadlan’s comments are not correct both is methodology and scope. It is obvious to me that we all would oppose any use of a torah as a form of kriah when no minyan is present, and when 7 men want to take a torah out to read torah after the half kaddish on Tuesday morning (no minyan came) and read without a bracha. His other examples to not involve things that are otherwise problematic, although truth be told, I do none of them.

8. There are many other examples of mitzvah activity for women, from arba minim to hoshanot to meshloach manot to kiddish levanah to kiddish to kadish to tallit katan (more on this in a future article) to dozens more. I claim that this one is very bad because of the mimicry issues and lack any mitzvah component.

9. I agree with IH and encourage everyone to go to Rabbi Dr. Sperber’s lecture. He is a huge talmid chacham, whose writings and legacy has and will outshine anything I ever will do. I do not agree with him on a few matters, but I wish I lived in New York so I could hear him lecture.

10. I think Ruvie is wrong at Oct 15 at 7:06, and we would stop a man or woman from taking out a torah on any given Tuesday to read from it, even if he said he was fulfilling the mitzvah of Talmud torah.

11. David Gold of October 16 at 7:10 has the right issue in his first paragraph, but he lost any credibility in my mind with his second paragraph.

12. AJ asks about berov am. Although that is a factor, a person who says I want to fulfill a mitzvah in a way that is not berov am, but important to himself, is within his rights. I, for example, almost never do kiddish levanah with a minyan, but instead do it alone when I see the moon the first time, ala the Gra. I do, I realize sacrifice berov am, but think my conduct is correct nonetheless.

13. Ruth asks a good question, but I think that the answer to her question is also clear in my view. I would not breach minhag yisrael absent a mitzvah enhancement.

14. Emma’s initial comment was impolite in tone, but her comment of 12:29 was correct. I think about this issue all the time, and try to deal with it throughout my writings.

15. Shachar is reasonable, but not my view. I am comfortable with the idea that if a woman wants to fulfill a mitzvah herself and she can, that is to be supported, even if a man can also fulfil her obligation – like kiddish.

16. Rabbi Henkin, שליט”א is a well known posek and my oldest daughter is now a student in his wife’s institution. Truly a gadol; I would consider it an efficient use of my time to stop learning torah to go polish his shoes and drive him from lecture to lectures as his chauffer. He is of the view – almost unique among poskim – that women can receive aliyot on simchat torah when there is a minyan of men present. I did not address that issue as I find such is rarely factually the case, and was not in the case at hand. I have elsewhere expressed my view that I actually do not agree with him on this matter, either, but I only have the temerity to say this as so many others do not agree with him either. I hope he forgives me for saying such in public.

17. I am in agreement with Alyssa’s comment, for those who so want to.

18. Shlomo Pill is correct again.

19. Some of Tal’s comments I agree with and some I do not.

20. Lisa Liel’s comments about emotional attachments’ and being a BT are too complex to consider here, but in my view do not form a basis for violating this minhag.

21. Chana Luntz’s comments are interesting but totally not persuasive to me; indeed, I think they are wrong as a matter of halacha. The invocation of simchat Yom Tov as a basis for overturning long running minhagim or even issurim derabanan strikes me as wrong. Consider many other examples which this could be applied to. Would we let a man – who is overjoyed with wearing tefillin – do so on Yom Tov (with no intent to do a mitzvah)? What about a shul without a minyan layning without brachot? Indeed, I could rattle off dozens of matters where a person can say “my simchat yom tov is enhanced by doing X, and if X is generally prohibited – even as a minhag – simchat yom tov is not enough to permit it. So, I think this analysis is not correct.

That is the last comment I read.

אני מניח שלא את הכל הבנתם, אך למי מכם שלפחות ניסה להתחיל לקרוא, קראו עתה את הדברים הבאים שנכתבו ע"י המגיבים שקראו את דבריו של הרב ברויד:

Did anyone notice Rabbi Broyde’s fascinatingly self deprecating style? 

RMB wrote “Harold W’s comment is nice but his final two sentences are both certainly false.” And Harold’s last two sentences were “I also want to note that Rabbi Broyde is a very brave posek — I live in another neighborhood in Atlanta and when serious questions of halacha come up, my own rabbi turns to him to help. When I asked why, he told me that “Rabbi Broyde just is more learned than anyone I know. But normal.” 

About Rabbi Sperber, he wrote “He is a huge talmid chacham, whose writings and legacy has and will outshine anything I ever will do. I do not agree with him on a few matters, but I wish I lived in New York so I could hear him lecture.”

I wrote in my second paragraph “When I was at YU as a student, someone called him a posek in front of my Rosh Yeshiva and he said “I am not much into these kinds of titles, but if I had to give him a title, it is Gadol, not posek”. I see why” and he stated “David Gold of October 16 at 7:10 has the right issue in his first paragraph, but he lost any credibility in my mind with his second paragraph.

About Rabbi Henkin, RMB wrote “I would consider it an efficient use of my time to stop learning torah to go polish his shoes and drive him from lecture to lectures as his chauffer.”

Is this generally his style?

מדהים!

ג. הרב רפאל דוידוביץ' מבקש להחזיר את הדיון לעקרונותיו ושואל האם בכלל היהדות והתורה מאמינים שמעמד האשה צריך להשתנות. לא ניתן להתעלם מכך שהתורה מתייחסת באופן שונה לחלוטין לגברים ונשים. לכן, מה פתאום שאנחנו נפעל לשינויים ולשאיפה לשוויון הזדמנויות לנשים. 

הערתי בעבר על טענה מעין זו שהיא בכלל לא קוהרנטית. לא ניתן לחבק בשתי הידיים את שויון ההזדמנויות שהחברה המערבית מאפשרת לנו, וכמובן לנשים, ומנגד לטעון שמכיוון שהתורה מתנגדת לשויון הזדמנויות לנשים עלינו לדחות כל שינוי בחיינו הדתיים. אם אתה מאמין שהתורה מתנגדת לשויון הזדמנויות לנשים, מדוע אינך מתנגד לכך שתהיינה נשים רופאות, לדוגמא? 

לשנות מהמצוות עפ"י הבנתנו

התחלתי לאחרונה לתת שיעור קצר בספר "אגרא דכלה" לבעל ה"בני היששכר" על פרשת שבוע (למי שעוקב, זה במקום השיעור הקצר בתורת נחמה לייבוביץ' ע"ה). 

שימו לב לשני הקטעים הבאים מתוך ה"אגרא דכלה" על פרשת נח:

א. על הפסוק "ויזכור אלקים את נח כו' ויעבר אלקים רוח על הארץ וישכו המים":

והנה ראיתי בדברי קדשו של הרב הק' בעל אור החיים זצוק"ל שהרגיש בזאת הקושיא למה לן לידע מה עשה ד' תחבולה להשקיט המים, וכתב הוא ז"ל להיות המים נצטוו בציווי מאת הש"י לנהוג בהתגברות, הנה עשו מצות הש"י, הגם שכבר נמחה כל היקום נהגו בהתגברות לקיים ציווי הש"י כי אין להם לבקש דרשות לדרוש מדעתם דבר נגד ציווי הש"י, היינו שידרשו מדעתם כיון שכבר נמחה כל היצור שוב אין מן הצורך למצות התגברות, רק עשו שליחותם הגם שלא ידעו עוד מה טעם לזה, עד שהש"י שלח רוחו אליהם שכבר כלתה מצותן אזי נחו שקטו, ע"כ דבריו הטהורים.
והנה שמח לבי בקרבי על דבריו וטובא איכא למשמע מהדבר הזה לכל בעל נפש, דהעבד הנאמן אין לו לבקש טענה לעצמו לפטור את עצמו ממצותיו ית', הגם שידמה בדעתו וימצא איזה טעם למצוה ולפי הטעם שמצא ימצא עת שאינו נוהג הטעם הזה ועל ידי זה יבוא להפר חוקי התורה אשר מזה נתפקרו הפלסופים שבדו טעמים מלבם למצות הש"י וכאשר מצא עת שאינו נוהג הטעם אשר בדו מלבם בשכלם המזוהם התירו להפר חוקי התורה עד שיצאו מכלל כל חוקי התורה...
ובפרט בדורותינו בעוה"ר אשר רבים מהערב רב שבבני עמנו חבקו חיק נכריה חכמות חיצוניות והוציאו כל חוקי התורה בדברי הבאי עד שנתפקרו מכל חוקי התורה, ותוך עמנו הם יושבים ומכנים עצמם בשם ישראלים, לא כאלה חלק יעקב רק לעשות המצות כאשר צונו י' אלקינו, והגם שהש"י חלק ונתן מחכמתו ליראיו וגילה להם רזי דרזין וטעמי מצותיו, עכ"ז חלילה לעשות ולתלות המצוה על הטעם שנתגלה לנו לומר הנה בעת הזאת הטעם הזה איננו נוהג אזי אפטור מהמצוה, חלילה חלילה לומר כן כי הם חכמתו של יוצר בראשית ואין סוף לחכמתו ודעתו ואם כן אין סוף לטעמים שלהם, ואם הטעם הזה שאנו משיגים אינו נוהג באיזה זמן ועת, הנה עוד לאלקי מילין וטעמים עד אין סוף וחקר, הנה בשביל כך גזרו אומר חז"ל אין טעם למצות, הגם שבודאי מצוה להמציא טעמים בפרד"ס התורה כל אחד כפי אשר חלק לו הש"י בבינה, אבל חלילה לתלות יסוד דתי המצות על הטעמים, רק לעשותן מאהבה כעבד הנאמן השש ומתעלס בקיום מצות אדוניו בלי חקירת הטעם.

כלומר, יש לעשות את המצוות כפי שמופיעות בתורה (ובחז"ל) ללא קביעה ש"הזמנים השתנו" והמצוות כבר אינן רלוונטיות.

ב. בסוף הפרשה, על נס הצלתו של אברהם מכבשן האש:

ויש לפרש עוד למה לא נזכר הנס בתורה מפורש, דהנה הפרשת דרכים הביא בשם מהרמי"ט חקירה אחת וזה תוארה, מי התיר לאברהם למסור עצמו לכבשן האש הלא בן נח אינו מצווה על קידוש השם [סנהדרין עד ב] ואסור לו למסור עצמו למיתה ודמו מידו יבוקש, כי הנה הגם שקיים אברהם כל התורה כולה מעצמו [יומא כח ב], זה דוקא לחומרא, אבל מי התיר לו לקולא למסור נפשו וחיותו עבור קדושת שמו. ותירץ מהרמי"ט דמשום הכי אמרו רז"ל במדרש דבזכות יעקב ניצל אברהם, כי בזכותו לא היה כדאי להינצל דשלא כדין עשה, עכ"ד. ועיין שם בפרשת דרכים דרוש רחב.
והנה דברי מהרמי"ט אלו הם בדרך דרוש הפשט אבל המשכיל ישתומם על המראה לומר בזכות יעקב ניצל אברהם, ואברהם יהיה לו ח"ו חטא בזה, והש"י ויתעלה קראו אברהם אוהבי [ישעיה מא ח], וחשב הנסיון הזה מכלל הי' נסיונות. על כן אהוביי ידידיי קחו אמרי כי נעמו ויאירו עיניכם, התורה השלימה הזאת המצויה בידינו הוא דבר השוה לכל נפש ונפש מישראל, שהמצות שמבוארין בקום ועשה מחויב האדם לעשות, ומה שמבואר בה שלא לעשות יזהר האדם מעשות, אך אמרו רז"ל גדולה עבירה לשמה ממצוה וכו', ויעל אשת חבר הקני תוכיח [נזיר כג ב], והדבר הזה אי אפשר שיתבאר בתורה, כי הוא לפי המקום והזמן וכפי אהבת הנפש לרצון הש"י, אשר בעבור אהבתו את הש"י תסכים הנפש כמעט שתרד בגיהנם ויהיה איך שיהיה תמסור עצמה כמעט לדראון עולם אך יתקדש שמו הגדול, פוק נא חזי ויהי דוד בא עד הראש וכו' [ש"ב טו לב], שאמרו רז"ל שביקש לעבוד עבודה זרה כדי שלא יתרעם העולם על הש"י [סנהדרין קז א].
והנה הש"י ויתעלה הבוחן לבות וכליות, והוא מחדש בכל יום מעשה בראשית, הגם שהדבר הזה שלא כתורה ואין לו מקום מנוח בגבהי מרומים, הש"י ויתעלה מחדש מעניינים כאלו מעשה בראשית ומתקדש שמו הגדול בזה ביתר שאת, בין והתבונן ידיד הנעים אמרי אלה, וכבר שמענו מאוהבי הש"י בדורנו אשר אמרו אלו היינו יודעים בטוב ששכר המצות הם גיהנם, ושכר העבירות הוא גן עדן, אף על פי כן יותר יונעם לנפשנו לקיים המצות שציונו הבורא ית'.
והנה כאשר זכינו לזה יראה לנו כי כמקרה הזה קרה לאבינו אברהם, הגם שידע בטוב שהוא עושה עבירה בזה שמוסר עצמו ועונש העבירה הוא גיהנם, אף על פי כן כדי שיתקדש שמו הגדול מסר חיותו בעולם הזה ובעולם הבא עבור קדושת שמו ועשה עבירה לשמה, והנה היות הדבר הזה שלא כתורה כי הוא עבירה, אי אפשר שיתפרש בתורה כי היא רק עבירה לשמה דרך אמת לעבודתו יתברך, ואי אפשר להתפרש ולדמות מלתא למלתא, רק הוא דרך אמת נקודה הפנימית שבלב, וכבר ידעת כי מדת האמת הוא יעקב תתן אמת ליעקב [מיכה ז כ], זהו שרמזו רז"ל בזכות יעקב ניצול אברהם. ומעתה התבוננו נא ידידיי וריעיי ויונעם לחככם, והש"י יאיר עיניכם לעבודתו.

כלומר, יש פעמים שבהם מותר לאדם (ואף רצוי) שהוא יעשה עפ"י מה שהוא מבין את רצון ה', ולא עפ"י המצוה הכתובה והיבשה. 

האם אין סתירה בין שני המסרים הללו?

מצוות מחיית זרעו של עמלק - חלק ג'

לא מזמן כתבנו על מצוות מחיית זכר עמלק (ראו כאן, כאן, כאן וכאן).

הדעה שהצגתי שם הוא שלא ניתן לחלק בין מצוות מחיית עמלק לבין מעשיהם של העמלקים. וודאי לי שאין כוונת התורה לבוא על עם שוקט ובוטח ולהכרית אותם מעולל ועד יונק.

הנה דברים שמצאתי היום שכתב האבני נזר בנושא עמלק, המקשר ישירות בין מעשיהם של העמלקים לבין המצווה למחותם (שו"ת אבני נזר חלק אורח חיים סימן תקח):

א) דעת הרמב"ם [מלכים פ"ו ה"ד] דז' אומות ועמלק אם השלימו מקבלין אותם. היינו שמקבלין ז' מצוות ומסים ושיעבוד. ומה שהערימו יושבי גבעון מפני שרצו שיכרות להם יהושע ברית:

ב) וקשה לי דאף אם בז' אומות מועיל השלמה. מכל מקום בעמלק מנין. שהרי בסוטה (דף ל"ה ע"ב) למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות הא למדת שאם הי' חוזרין בתשובה היו מקבלין אותם. ודעת רש"י שם דקאי על אותם שבחוץ לארץ. ודעת התוספות שם דאפילו אותם שבארץ ישראל רק קודם שהתחילו במלחמה. והרמב"ם נהי שמפרש דאפילו אותם שבארץ ישראל ואפי' לאחר המלחמה. ולא נאמר לא תחי' כל נשמה רק אם לא השלימו. מכל מקום מדאיצטריך קרא בשבעה אומות. ממילא בעמלק דליכא קרא מנלן. ואין לומר דילפינן עמלק משבעה אומות. דליתא דשאני שבעה אומות דטעם שמחרימין אותם כדי שלא ילמדו לעשות. אבל עמלק שאינו בארץ ישראל וטעם מחייתו משום ויבוא עמלק וגו' מנלן דמהני השלמה ותשובה:

ג) והנראה לי בזה דשניא ז' אומות שחוטאים בעצמם ועושים כל התועבות ונחייבו מיתה. והוא אמינא שלא יועיל תשובה. כמו כל חייבי מיתות בי"ד שאין נפטרים מחיובם על ידי תשובה. אבל זרע עמלק שנענשין בעון אבותם. ולכאורה הא כתיב לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות. אך שגלוי וידוע לפני הקדוש ברוך הוא ששנאתם טמונה בלבם. פוק חזי מעשה המן האגגי. ובאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם כתיב פוקד עון אבות על בנים. אבל אם עשו תשובה וקיבלו שבע מצוות. הא אין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם. ושוב אין נענשים בעון אבותם: 

בעיני, החידוש בדברי האבני-נזר הוא שדברי הרמב"ם על האפשרות של עמלק להשלים איננו חלק מדיני מלחמה הכלליים של התורה, אלא חלק מהותי ואינטגרלי ממצוות מחיית זכר עמלק וממילא הוא מלמד על מהות המצווה עצמה. 

עוד על העבודה כמצווה

בעבר כתבנו על הנושא של "העבודה כמצווה" (ראו כאן).
אני קורא בימים אלה את "באור פניך יהלכון" של הג"ר אהרן ליכטנשטיין (אני עדיין באמצע, אך נהנה מאד בינתיים). החלק הראשון של הספר עוסק בנושא העבודה ועבודת ה'.
בדבריו הוא מביא שני חידושים שלא הכרתי על חשיבות העבודה.

הראשון על חשיבות אי הבטלה (עמ' 30):

מפורסמים דברי הרמב"ם שדיבר על עניין זה בהקשר הלכתי. הגמרא אומרת שהמשחק בקוביא נפסל לעדות. לדין זה מוצעים שני טעמים. לפי דעה אחת, המשחק הוא מעין גזלן, בעקבות העקרון ההלכתי "אסמכתא לא קניא"... הדעה השניה פוסלת את המהמרים משום "שאין עוסקין ביישובו של עולם", כלומר - אינם מעורבים בקידומו החיובי של העולם...
הרמב"ם פוסק כדעה השנייה, אך מנצל את ההזדמנות לאמירה כללית:
"והמשחק בקוביא עם הגוי אין בו איסור גזל, אבל יש בו איסור עוסק בדברים בטלים. שאין ראוי לאדם שיעסוק כל ימיו אלא בדברי חכמה ובישובו של עולם."

השני הוא על העבודה כעבודת ה' (עמ' 52):

בשני מקומות דורשת הגמרא, בצורה זהה, את מילותיו של הפסוק "והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון" (שמות יח כ). הדרשה פותחת כך "'והודעת להם', זה בית חייהם". באחד המקומות מפרש רש"י: "בית חייהם - תלמוד תורה" (בבא קמא ק ע"א). ואילו במקום השני, מפרש רש"י: "ללמד להם אומנות להתפרנס בו" (בבא מציעא ל ע"ב).
מכל מה שהזכרנו ניתן ללמוד שהמלאכה אינה רק חשובה כשלעצמה, אלא נחשבת כחלק חשוב מעבודת ה' הכוללת. ואם נדייק יותר, ייתכן לראותה כמעין דבר מצווה במובן המצומצם, מעל ומעבר להבנת הפעילות האנושית כולה כבעלת משמעות במסגרת עבודת ה'. 

שאלה לקהל: השימוש בציוצים

כידוע להרבה מכם, אני עושה שימוש בפייסבוק ומפרסם שם קישורים שמועברים לטויטר ומטויטר אמורים להופיע גם בצד הימני של הבלוג הזה.
ביומיים האחרונים (מאז שעשיתי שימוש מופרז בחשבון הטויטר שלי בכנס בית-הלל) נראה לי שהעסק לא כל כך עובד. אינני יודע מה היה מצבו לפני הימים הללו.
שאלתי אליכם: האם הסידור הנוכחי היה טוב לכם? רע לכם? האם הוא בכלל עבד, או שמא הוא הפסיק לעבוד מזמן?

אנא עזרו לי לקבל החלטה אם להמשיך בדרך הזו או לחפש דרכים חלופיות (אפשר גם להציע דרכים חלופיות).
אלו מכם שיבחרו להגיב, נא לציין האם אתם נמצאים בפייסבוק/טויטר או שאתם נחשפים אלי רק דרך הבלוג.

תודה ושבוע טוב

ציוצים מכנס בית הלל בנושא הסכמי קדם נישואין

השתתפתי היום בכנס שארגן ארגון בית-הלל בנושא הסכמי קדם נישואין. אני לא ממש מבין בנושא הזה, ועל המעט שניסיתי ללמוד עליו כתבתי בזמנו כאן. החכמתי מאד מהדברים שנאמרו בכנס ולפניכם הדברים שצייצתי במהלכו. הכנס עוד נמשך אחרי שהלכתי.

אני נמצא בכנס בית-הלל בנושא הסכמים קדם נישואין. אשתדל קצת לסכם.

לפני הכנס נשלחו לכלל חברי בית-הלל די הרבה מאמרים בנושא, לצערי לא היה לי פנאי לעבור עליהם ואני מגיע לכנס כמעט ללא ידע קודם בנושא.

מדברת כעת עו"ד טו"ר בת-שבע שרמן-שני מיד-לאשה. מנקודת ראותה, באופן כללי ניתן לומר שגבר המתעלל בילדיו אינו עילה לגירושין בבית הדין.

דוגמא נוספת: בית דין אזורי פסק שחולה נפש אינה עילה לגירושין (בית הדין של הרב עמאר הפך את הפסיקה).

עילה לגירושין הם רק טענה הקשורה לבעיית יחסים בין בני הזוג, ולא עילה הקשורה לבעיה אישית של אחד מבני הזוג או בינו לילדיו.

"עילות מסורתיים" - כדוגמת "אינו זן ואינו מפרנס" אינו נחשב כיום לעילה. כך גם חוסר "כח גברא" אינו בהכרח עילה.

גם אלימות הוא עילה מאד מאד מצומצם.

היו פעמים שבהם בעל שישב בכלא על אלימות כלפי אשתו חוייב בגט בגלל שהוא אינו מסוגל לפרנס את אשתו ולכן הוא בגדר מורד.

עד כאן בנושא עילות לגירושין - תמונת מצב מנקודת ראותה. מכאן על "ביסוס הלכתי לסחטנות גט".

דיינים נתנו גיבוי לדרישה של הבעל להתנות את מתן הגט בהטבות יתר ממוניות.

ישנה תחושה שהיו מקרים הגיבוי של בית הדין לסחטנות כזו גם באה כענישה לאשה שפנתה לבית המשפט לעניני משפחה.

מקרה של זוג ש5 שנים לא הצליחו להגיע לפסק דין. מכיוון שלא היתה עילה לגירושין, ביה"ד פסק שאם הבעל יסכים לגירושין מגיע לו פיצויים מהאשה שהסכים

הדוגמאות שהבאתי אינן מראות כי ארגוני הנשים תומכות אך ורק בגירושין ללא אשמה, אלא שהויכוח הוא כעת מה מוגדר כאשמה.

סיימה בתקוה שהסכמי קדם-נישואין יפתרו את הבעיה הזו. ע"כ דבריה.

עתה הרב שלמה שטסמן, דיין בבית הדין בתל אביב, בנושא "הסכמי קד"נ - זהירות הלכתית והסתייגות ערכית".

הדברים שתוארו ע"י הדוברת הקודמת אינן מוכרות לי. אין אצלנו בבי"ד בת"א מסורבת או מסורב גט. אפילו אחת/ד.

זה לא שאין בעיות. יש דיינים כאלה וכאלה, אם כולם היו כמו שתואר - היה קטסטרופה.

אנחנו מחויבים לתורה. מעדיפים ללכת בדרך המלך ההלכתית ולא להכשל באיסור אשת איש החמור ובבעיית ממזרות.

אנחנו מצליחים לפתור כל בעיה בדרך כלל ללא כפיה (הרבה פעמים אפשר להסתפק באיום בסנקציות).

ע"כ תגובה לדוברת הקודמת. מכאן לגבי הסכמי קדם-נישואין.

כשמציעים פתרונות, צריך קודם לדעת מה הבעיות, אלו פתרונות אפשריים, ואיזה פתרונות נותנים מענה לבעיות.

מאז ומעולם הפוסקים נקטו בזהירות רבה בכל הנוגע לכפיית גט. זה לא התחיל בבתי הדין הרבניים.

בהסכם לכבוד הדדי - צריך לומר שהדברים לא פשוטים.

בסופו של דבר יש כאן כפיה, הגם שהיא כפייה ממונית (הבעל צריך לשלם מזונות אם אין גט תוך 180 יום). ויש בעיה לכפות גט.

ההסכם יוצא מנקודת הנחה שכיוון שהבעל חתם על ההסכם אז זה לא נחשב כפיה. אז אמנם הרבה פוסקים סברו כך, אך יש גם הרבה פוסקים שחולקים על כך.

ה"דבר אברהם" כתב שלא ניתן בענייני גירושין לפסוק באופן שאיננו אחיד בין הציבורים. לכן לא ניתן לומר שאנחנו מסתמכים על פוסקים כאלו ולא על אלו.

בצד הערכי. לא מקבל את ההגדרה "גירושין עם אשמה". תורת ישראל דוגלת ב"גירושין עם עילה".

תורת ישראל מתנגדת לאפשרות להתגרש ללא שום סיבה. הרי חכמי ישראל תקנו תקנות כדי "שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה".

האם זה מוסרי שעצם שליחת מכתב הוא מספק כדי לחייב גט תוך 180 יום? האם זה צודק כלפי הצד החלש, וכלפי הילדים?

ע"כ הרב שטסמן. מכאן הרב דב פרימר בנושא "עמדת ארגונים רבניים בארה"ב בנושא הסכמי קד"נ".

יש מספק כלים בהלכה בידי הדיינים לפתור את כל הבעיות. הכל תלוי ברצון הדיינים. יש הרכבים שאין שום בעיות, ויש הרכבים אחרים. וכל מי שבתחום מכיר.

הדיון בארה"ב התחיל בר' שאול ליברמן שהציע לתנועה הקונסרבטיבית להכניס סעיף בנושא לכתובה. הקונס' הותקפו על כך מצד האורתודוסים.

הסעיף של הרב ליברמן קבע כי יש סמכות לבית הדין להשית תשלום ממוני על אחד מבני הזוג במקרה של סירוב גט.

למרות ההתנגדות האורתו', כשבית המשפט העליון בארה"ב נדרש ל"סעיף ליברמן" הגר"מ פיינשטיין הורה להגן על הסעיף. ביה"מ העליון קיבל את הסעיף.

הוראת הרב פיינשטיין להגן על "סעיף ליברמן" פתח את הפתח לניסוח הסכמי קד"נ בקרב אירגוני הרבנים.

בשנים שאחרי נוסחו הסכמים שונים וגם מגדולי הרבנים בארץ הביעו את הסכמתם למהלך. לפני כ15 שנה הRCA קרא לרבניו לא לערוך חו"ק ללא הסכם קד"נ.

כיום רוב מוחלט של הרבנים עושים שימוש בהסכם. בפועל, עצם הידיעה על קיום ההסכם גורם לבני הזוג להגיע לפתרון בהסכמה.

המצב בארה"ב שונה לגמרי מההסכם בארץ. לכן בארץ לא מומלץ כלל לחתום על ההסכם של הרב ויליג. זאת, מכיוון שבארה"ב יש גירושין אזרחיים לפני הדתיים.

אם הצליחו בארה"ב אין סיבה שלא נצליח בארץ. אנו גם יכולים ללמוד מנסיונם - לטוב ולרע.

ע"כ עיקר דברי הרב פרופ' עו"ד דב פרימר (היו הרבה פרטים היסטוריים שלא סיכמתי. עמכם הסליחה).

כעת הרב ברוך גיגי, ראש ישיבת הר עציון מדבר בנושא "המרכיבים החיוניים בהסכם קד"נ הלכתי למניעת סירוב גט".

המרכיב הבסיסי של ההסכת צריך להיות איזה סנקציה שיביא את בן/בת הזוג להסכים לגירושין.

המרכיב הזה צריך להיות קיים ללא הפיכת הגט לגט מעושה, וכן שההתחייבות לא תהיה אסמכתא.

כדי שזה לא יהיה אסמכתא, לשיטת הרמב"ם מספיק שההתחייבות היא "מעכשיו" ולא לאחר זמן. לשיטת התוס' כל עיסקה שתלויה בכל מיני תנאים יש בה בעייתיות.

ההתחייבות בהסכמים המדוברים הן התחייבויות נוקשות ללא תנאים ומבחינת אסמכתא אין כאן בעיה.

לגבי בעית גט מעושה - הרבה מהראשונים סוברים שכיוון שיש כאן רצון של הבעל ולא כפיה אזי אין כאן גט מעושה.

כדי להמנע מבעיית גט מעושה, עדיף לא לקבוע קנס, אלא לקבוע מזונות מוגדלים. זאת, מכיוון שבכל מקרה הבעל מחוייב במזונות.

בהסכם לכבוד הדדי לא מוזכר כלל הגט, אלא רק התחייבות על מזונות. מכיוון שהגט הוא לא חלק מהתמונה, אין כאן בעיית גט מעושה.

הרב נשאל האם לדעתו יש לחייב זוגות לחתום על ההסכם. תשובה: פרקטית לא נראה שיש לנו כח לכפות. אישית ממליץ לזוגות שהוא מחתן לחתום. וכך הוא ממליץ.

בישיבה ובמקומות נוספים שאני מלמד אני מזכיר את ההסכם וממליץ על כך. מקווה שבני הישיבות יאמצו את זה, והציבור הרחב ילמדו מאתנו.

כעת הרב יאיר בן מנחם, דיין בבית הדין ברבני בנתניה, בנושא "הסכמי קד"נ כפתרון הלכתי".

מכיוון שלא תמיד יש לנו, הדיינים, את האפשרות להביא זוג לגירושין, לפעמים עדיף לדיינים שיהיה הסכם כזה.

יש רק מקרים בודדים בהם ניתן לכוף גט מעילות הלכתיות ברורות. בכל המקרים האחרים, ידי הדיינים קשורים.

הדבר היחיד שמשפיע על בעלים סרבנים הוא פגיעה בכיסו ("צדיקים ממונם חביב עליהם מגופם"). כדי לפגוע לו בכיס - אני צריך שיהיה הסכם קד"נ.

הרב ממשיך בסקירה הלכתית ארוכה על השיטות ש"אונסא דנפשיה אינו אונס" - במקרה שאדם מתחייב למשהו מרצונו אין כאן גט מעושה.

עם כל זאת, ישנה בעיה עם ההסכם. יש אנשים שקמים קצת לא-טוב בבוקר ומגיעים לבית הדין. זוגות כאלה צריך לשלוח הביתה.

לכן ממליץ להוסיף ש"על פי המלצת בית הדין" יחייבו את התשלומים. [בעיה זו הוזכרה גם ע"י הרב שטסמן]

פרקטית הרב ממליץ יותר על קנס ולא על מזונות מוגדלים. בייחוד במקום שבית משפט כבר פסק לה מזונות, בית הדין לא יכול להגדיל את מה שכבר נפסק.

כך יכול לצאת שבית המשפט יעקור את ההסכם.

[הערה אישית: הרב בן-מנחם היה מרשים ביותר. דיין צעיר מאד, לא נראה מבוגר ממני. אם יש לכם אפשרות לשמוע אותו - אני ממליץ]

כעת הרב אלישע אבינר בנושא פתרון שצוהר מנסה ליישם בימים אלה בנושא הסכמי קד"נ.

עוסק בזה כמה שנים. למד שהעניין מורכב, בכל פתרון יש בעיה, על כל נקודה יש מחלוקת, ועל כל הצעה יש הצעה נגדית.

לכן: 1. צריך הרבה רגישות ולא לוחמנות. 2. צריך להאזין לכל הקולות. 3. צריך הרבה ענוה. מדובר על יצירת מסורת חדשה בישראל.

צריך להוציא את ה"פמניזם" מהנושא ומהמסמך. צריך לדעת שאין פתרון לכל הבעיות. התרומה של ההסכם הוא בקיצור הליכים אצל חלק מהזוגות.

קיצור ההליכים הוא דבר חשוב, ואין לזלזל בו.

אם מציגים את זה כך, אין סיבה שמישהו יתנגד אליו. הוא לא "נגד" מישהו (בתי הדין וכד'), אלא "בעד" קיצור תהליך הגירושין.

קיצור הליך הגירושין יכול לעודד זוגות מהציבור הכללי להתחתן כדמו"י וכן למנוע תקלות במקרה של גירושין.

צהר מעוניינים להפיץ את ההסכם לפחות בציבור הכללי. אך לא יעשו זאת כל עוד אין הסכמה על כך מטעם ממסד בתי הדין.

זאת, מטעם אחריות ציבורית. אין טעם להפיץ הסכם לציבור הרחב אם אח"כ יערערו על תוקף ההסכם.

שתי בעיות ישנם בהסכם הקיים: א. זה מודל חדש-מערבי, שאחד מבני הזוג יכול לכוף את השני להתגרש. ב. אין שום התייחסות לאשם.

בעיה נוספת: ישנם עדיין דיינים הסוברים שמזונות מוגדלים זה גט מעושה.

ההסכם של הRCA הוא הסכם שנותן כח לבתי הדין. אך ההסכמים הקיימים בארץ באו לעקוף את בתי הדין. זאת, מתוך חוסר אמון בבתי הדין.

מאידך, בארץ הציבור הכללי לא יקבל הסכם המעניק עוד כח לבתי הדין.

הפתרון היה להוסיף בורר שבסמכותו להחליט אם להפעיל את ההסכם או לא. הבורר גם יחסוך את זמן ההמתנה הארוך לדיון בבית המשפט/הדין.

בורר זה גם מוסד שלא נוגד את ההלכה.

מיהו הבורר? ההצעה כעת הוא שאצל זוגות דתיים יכתבו שהבורר הוא בית הדין לממונות של גזית.

אצל זוגות לא-דתיים יכתב שהזוג יחליט מיהו הבורר, ואם תוך שבוע אין הסכמה על זהות הבורר, צוהר יחליט וימנה בורר.

זה המתווה של ההסכם. עכשיו פועלים לקבל את ההסכמה של מערכת בתי הדין ובעז"ה זה יצא לדרך.

שמחת תורה – לאן?

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

לפני שנכנס לשגרה האפרורית של "אחרי החגים", כדאי להתעכב עוד טיפה ולחשוב על החג שזה עתה עברנו – שמחת תורה. לענ"ד אין אדם בקהילה הדתית שאינו פטור מלשאול את השאלות הללו, ובודאי שרבני קהילות רבים טרודים בהם מדי שנה. אתם מוזמנים להתבצר עוד רגע בתקופת חגי תשרי ולעשות מעט חשבון נפש על אופי חג שמחת תורה אצלכם ובקהילתכם.

- בראש ובראשונה, האם שמחת תורה בקהילתכם זה חג של התעלות או חג של הוללות? האם יש הרגשה של שמחה במהלך החג, או הרגשה של פריצת גבולות ו"הכל הולך היום"?

- נשים. נדמה שלא צריך להגיד יותר, אך ננסח זאת כך: האם שמחת תורה זה שמחה רק לגברים או שגם הנשים אמורות לשמוח? מה קורה בפועל? האם הנשים בקהילה בכלל מרגישות חלק מהשמחה?

- האם חברי הקהילה משתתפים בשמחה? האם רבים מהם מעדיפים לבלות את זמנם מחוץ למקום תפילתם הקבוע במניינים מהירים וכד'? האם יש דרך בו כל חברי הקהילה, או לפחות רובם המוחלט, יוכלו להתפלל יחד ולשמוח יחד בשמחת התורה? ואם הרבה מהחברים מתפללים במניינים המהירים, האם ילדיהם מתפללים אתם, או שילדיהם מוותרים ביום זה על התפילה בציבור לטובת התפילה המהירה של אביהם?

- בכל קהילה ישנם אנשים שלא אוהבים לשיר או לרקוד, אך אם המצב הוא שרוב החברים אינם רוקדים כנראה שאופי החגיגה אינו מתאים לקהילה. האם זה המצב אצלכם? אם כן, מה אתם עושים בנידון?

- כיצד קובעים מיהם החתנים? האם המנגנון שקובע מוריד את המתחים לקראת הבחירה המכרעת, או דווקא מעלה את המתחים?

בקהילה שלי בשנים האחרונות מוכרים את הזכות להיות חתן במכירה פומבית. מצד אחד זה חוסך דיונים והחלטות את מי ראוי לכבד, אך מאידך לא פעם אותו אדם קונה את הכיבוד שנה אחרי שנה.

- כמה מחברי הקהילה רואים בעלייה לתורה בשמחת תורה זכות וכמה מהם רואים בזה טורח שהיו מעדיפים לותר עליו? רובנו נוהגים לתרום כסף כשאנחנו מקבלים עליה – כמה מהעולים אצלכם בקהילה תרמו כסף על העליה? זה יכול להיות מדד טוב.

לא אשכח ששנה אחת נכנס אדם לבית הכנסת שלי שמעולם לא ראיתיו קודם לכן ולא היה נראה שהוא רגיל להכנס לבתי כנסת. כשכולו נרגש הוא אמר לי: "מישהו אמר לי שאם אבוא היום לבית הכנסת יתנו לי עליה – אז באתי".

- כמה מחברי הקהילה אינם "שורדים" עד סוף התפילה ביום הזה?

במקומות שונים ניסו לתת תשובות שונות לשאלות שהעליתי כאן (ראו כאן לדוגמא). סביר להניח שאין פתרונות קסם ושמה שמתאים במקום אחד איננו מתאים לקהילה אחרת. אתם מוזמנים לעשות את חשבון הנפש עבור קהילתכם. אם יש לכם רב קהילה, תהיו בטוחים שהוא כבר חושב על שאלות אלו ואחרות הרבה זמן.

הרבי מקוצק היה אומר שיום זה לא נקרא "שמחה בתורה", הוא נקרא "שמחת תורה". לומר לך שלא מספיק שישראל ישמחו בתורה, צריך גם שהתורה תשמח בהם.

הרב מליובביץ' אמר בשם חותנו הרבי הריי"ץ שלמעשה התורה רוצה לרקוד בעצמה, אלא שאין לה רגליים. ולכן היא "נאלצת" להשתמש בנו בתור רגליים.

אמונה סדורה וזכויות יוצרים

לפני החגים יצא לאור סדרה של ספרים בשם "אמונה סדורה", ע"י המכון התורני של ישיבת אלון מורה. הספר הוא בעצם מקבץ של מקורות מסודרים על פי סדר של נושאים, מעין דפי מקורות מורחבים אם תרצו. 

הספרים זכו לביקורות אוהדות (ראו כאן וכאן). ברשת ניתן למצוא דוגמאות מהספר (ראו כאן לדוגמא).
עברתי קצת על החלקים שפורסמו ברשת ואכן נראה שמדובר בספר מועיל שהרבה אנשים ימצאו בו עניין.

היה דבר אחד שצרם לי ושעורר בי חשד. עד היום אינני יודע אם אני חושד בכשרים או לא. לפניכם נוסח אימייל ששלחתי למספר כתובות המזוהות עם הספר ועם ישיבת אלון מורה אך לא זכיתי לתשובה. אחר קצת התלבטות החלטתי שבכל זאת אפרסם אותו, ואתם מצדכם מוזמנים לכתוב לי עד כמה אני טועה.

שלום,
ראשית, יישר כח על סדרת הספרים אמונה סדורה שללא ספק יביא ברכה לבתים רבים בישראל.
רציתי לשאול, מכיוון שהבחנתי שבראש הספר נכתב כי כל הזכויות שמורות למכון התורני אלון-מורה, קצת התפלאתי לראות כי בספר מצוטטים קטעים שלמים מתוך ספרים שעד כמה שידוע לי המכון התורני אלון-מורה איננו מחזיק את זכויות היוצרים עליהם.
האם קבלתם רשות ממחזיקי הזכויות לפרסם קטעים שלמים מתוך ספרים אלו?

חג הסוכות כשבעת ימי המשתה

המשנה האחרונה במסכת תענית מתייחסת ליום הכיפורים (תענית פרק ד משנה ח):

אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים ... וכן הוא אומר "צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעיטרה לו אימו ביום חתונתו וביום שמחת לבו" (שיר השירים ג יא) "ביום חתונתו" זה מתן תורה "וביום שמחת לבו" זה בניין בית המקדש יהי רצון שייבנה בימינו.

יום הכיפורים הוא יום מתן תורה - היום שנתנו בו לוחות שניים. והמשנה אומרת שזהו "יום חתונתו" (לפי רע"ב גם "יום שמחת לבו" מדבר על יום הכיפורים).  

אינני זוכר שראיתי זאת במקום אחר, אך לכאורה זה נדרש לומר, שאם יום הכיפורים זה יום החתונה אז שבעת ימי חג הסוכות הם שבעת "ימי השבע ברכות" - שבעת ימי המשתה שלאחר החתונה. ואכן המצוה העיקרית בימים אלו הוא לשמוח - "ושמח את אשתו אשר לקח".