לפני מספר שנים, בקהילה בארצות הברית, נמאס לרב קהילה מהפטפוט הבלתי נגמר במהלך תפילות השבת בבית הכנסת שלו. הוא החליט לקום ולעשות מעשה. לפני הימים הנוראים, בזמן שהגבאים מחלקים לחברי הקהילה דפים ובהם הסבר על האפשרות לקנות מקום לתפילות הימים הנוראים, חילק גם הוא דף לכל המתפללים. בדף היה כתוב בערך כך: "כחבר בקהילה אני ער לרעש שנוצר כתוצאה מדיבורים, אני מעוניין לשנות את המצב, ולכן מעתה אני מתחייב להימנע מלדבר במהלך התפילה". הרב פנה בשיחה לחברי הקהילה וביקש מכל מי שנושא הרעש בתפילה מטריד אותו, לחתום על הטופס ולהחזיר לו את הטופס. כעבור כמה ימים נתלתה על לוח המודעות רשימה של החותמים. לאחר שבוע אחד הרשימה כללה פחות ממחצית מחברי הקהילה, אך לאחר שהרב הזכיר את הנושא כמה פעמים ולאחר שאנשים ראו שחבריהם חתמו על ההצהרה, עלה המספר ליותר מתשעים אחוז מהמתפללים הקבועים באותו בית כנסת. יחד עם עליית מספר החותמים ירדה רמת הרעש בתפילה עד שהתפילה התנהלה בשקט מופתי.
הסיפור הזה פורסם בשעתו באינטרנט באתרים יהודיים בארצות הברית, ועורר דיונים נרחבים. חלק מהמתנגדים טענו שזה לא יחזיק להרבה זמן. אין לי את הכלים לדעת מה המצב כיום בקהילה המדוברת, אך גם אם הטענה הזו צודקת והמצב חזר לקדמותו, קשה לומר שאין רווח גם בשיפור לזמן מה, גם אם השיפור לא מחזיק מעמד לעולם. מתנגדים אחרים טענו שהמהלך של הרב אמנם משפר את איכות התפילה, אך זה בא על חשבון הרגשת הביתיות של חברי הקהילה. כלומר, בהנחה שיש אחוז מסוים של חברים המגיעים לבית הכנסת כשבראש מעייניהם החיבור החברתי שהם חשים בבית הכנסת, מהלך שיבטל לחלוטין את האפשרות להתרועע יגרום בעקיפין למספר אנשים לירידה במוטיבציה להגיע לתפילה. יהיו שיאמרו מן הסתם, שאם אותם אנשים אינם באים לבית הכנסת להתפלל עדיף שלא יבואו כלל, אך קביעה זו אינה כל כך פשוטה. החיבור לבית הכנסת, במיוחד בחו"ל, הוא חיבור לחיים יהודיים לא רק עבור אב המשפחה אלא עבור כל בני המשפחה. התרחקות של כל אדם מבית הכנסת, מאיזה סיבה שתהיה, יכולה להיות בכייה לדורות.
לאמיתו של דבר, הרב המדובר פעל בחכמה רבה. הוא אמנם לקח סיכון שהמהלך שלו לא יצלח ושרק מעטים (שהוא כנראה הכין את השטח ודיבר איתם על כך עוד לפני שהוא פתח במהלך), ייאותו לחתום ולהחזיר את הטפסים, אך בסופו של דבר הוא הצליח לגייס את רוב הציבור להביע עמדה ברורה בעד הפסקת הפטפטת, עמדה שמצופה גם מהמיעוט לקבל.
רב אחר סיפר לי לאחרונה שהמצב בבית הכנסת שלו עבר את גבול הטעם הטוב והוא עמד וקרא לכל מי שהמצב מפריע לו להעיר לשכניו על מנת שהשקט ישוב לשרור בבית הכנסת. מצד אחד דפוס פעולה זה בודאי נכון, שהרי אם הייתי הולך להצגה בתיאטרון ומישהו היה יושב לידי ומפטפט ללא הרף בודאי הייתי מעיר לו, כך שאין סיבה לא לעשות זאת אם מדובר בתפילה או בקריאת התורה. מאידך, ההבדל הוא שאנחנו מעוניינים שכמה שיותר אנשים יבואו לראות את ה"הצגה" בבית הכנסת. ומצד שני, בארץ אין כל כך חשש שמישהו יעזוב קהילה אורתודוקסית בגלל שהעירו לו על דיבורים בבית הכנסת.
כאמור, המשותף לשני המקרים הוא שהרב החזיר את הכדור למגרשם של בני הקהילה להחליט עד כמה חשוב להם שהתפילה תיערך באופן מכובד ומי נותן את הטון הרוב או המיעוט. בעיני ברור שזה דפוס הפעולה היחיד שיכול להביא תוצאות לאורך זמן, בייחוד כשמדובר בפטפטת כתופעה, אך גם כשמדובר באירועים נקודתיים יותר. אם הרב רק יעמוד וידרוש על קדושת בית הכנסת, חשיבות הריכוז בתפילה וכד', אינני חושב שהוא יצליח להביא שינוי. אמנם, הכרתי גם רב ששינה את מקומו ועבר לשבת בספסלים האחוריים של בית הכנסת כדי להביע את מורת רוחו מכמות הרעש המיוצרת במקום, וזה אכן עזר. היה שקט מופתי מהספסלים האחוריים של בית הכנסת. לפחות עד שהוא חזר למקומו במזרח...
