לא תתגודדו ואמירת קדיש

סיפר לי רב של קהילה אשכנזית (ספרד) גדולה במרכז הארץ שבתחילה המנהג בבית הכנסת היה שכל האבלים אומרים את הקדיש במקומם ובקצב המתאים להם. כשהוא נכנס להיות הרב, הוא דיבר על הבעיות הנוצרות כתוצאה ממציאות זו וביקש שכל אומרי הקדיש יתרכזו סביב הבמה ויאמרו את הקדיש בקצב אחיד.
לאחר שהקהילה הסתגלה לשינוי, הרב דרש עוד דבר: שאומרי הקדיש האשכנזים יחכו לחבריהם הספרדים כשהללו אומרים "יהא שלמא רבא מן שמיא חיים ושבע וכו'", כדי שכולם יסיימו "ואמרו אמן" באותו הזמן.
מספר חברים מלומדים בקהילה לא אהבו את בקשתו של הרב. הם סמכו את דבריהם על דבריו של הג"ר משה פיינשטיין (אגרו"מ, או"ח ד, לד, תשל"ז):
הנה האיסור בבית הכנסת אחת לאיזה אינשי לשנות ממנהגי המקום בדברים הניכרים, איכא שני איסורים: חדא, מלאו ד'לא תתגודדו', שנדרש... גם לענין דלא תעשו אגודות אגודות... ושנית מהדין אל ישנה מפני המחלוקת... ודין זה הוא אף במנהגים שאיכא בהו איסורא קצת, וכל שכן באיסורים גמורים, כמו בתפילין בחול המועד...וכן הוא שינוי הנוסחאות, שאיכא טעמים לכל נוסח ונוסח - אסור, אף שאולי איסור לא תתגודדו ליכא, משום שליכא חלוקים בעיקרי נוסח הברכות והתפלות, איסור השני שאל תשנה מפני המחלוקת ודאי איכא. ואם רוצה לומר וידוי קודם נפילת אפים הוא דוקא בלא שום היכרא לאחריני, שהוא בלא הכאה על הלב...שלא ישנה כלום ממנהגי בית הכנסת כשהוא מתפלל בבית הכנסת, אף שלא לפני התיבה, לבד...אמירת וידוי בלא הכאה על הלב, שלא ניכר.

לדבריהם, אמירת הקדיש היא דבר ציבורי ובמקום שהרב ידרוש מהאשכנזים לחכות לספרדים, על הרב לדרוש מהספרדים להתאים את עצמם למנהג המקום ולומר קדיש לא תוספת "חיים ושבע וכו'" (יש להדגיש שבית כנסת זה הוא במובהק בעל מנהג אשכנזי, ולא מנהג ה"שוק" וכד').

הרב עמד על דעתו שהגישה הנכונה איננה לכפות על הספרדים את שינוי מנהגם אלא לדרוש מהאשכנזים לקבל בהבנה את הספרדים. לא היתה לי הזדמנות לשמוע את כל נימוקיו של הרב באותה פגישה קצרה לכן את נסיוני להסביר את דעתו של הרב אני כותב מהרהורי ליבי (ואם הרב המדובר מעוניין להוסיף ולהרחיב הוא מוזמן לעשות זאת):
א. הקדיש הוא דבר מאד אינטימי, לפעמים האבל מרגיש שאם הוא לא יאמר את הקדיש כמו שצריך ובדיוק באופן שאביו/אמו היו רוצים הם פוגעים ח"ו בזכרונם. לומר לאדם לשנות מהאופן בו הוא אומר את הקדיש יכול להיות פגיעה ישירה למרכז העצבים שלו.
ב. כהמשך לא', יש אנשים שלמדו להגיד קדיש באופן מיוחד בכדי שיוכלו לעשות זאת בציבור - גם אנשים שמעולם לא עברו לפני התיבה ואינם רגילים בכלל להגביהה את קולם בפני הציבור. לדרוש ממנו עתה לשנות זאת, גם כן יכול להיות דבר שאיננו פשוט כפי שהוא נשמע.
ג. גם אם אפשר להשפיע על אומרי הקדיש הספרדים מבין חברי הקהילה והמתפללים הקבועים בה, לא ניתן להשפיע על אורחים ועל אומרי קדיש מזדמנים. בודאי שאין עניין "להעניש" את מי שאומר קדיש באופן השונה ממנהג המקום. במידה ותשעה מבין עשרה אומרי קדיש לא יחכו לעשירי יש כאן מעין התנכלות: 'אתה לא עושה כמונו אז אנחנו לא נחכה לך', ובמיוחד אם מדובר באורח או באדם שהגיע במיוחד לומר קדיש. משמעות הדבר הוא שהשאלה והתובנה שיש לחכות לאותם אומרי קדיש ספרדיים בכלל איננו שאלה הלכתית של איך אמורים לנהוג במקום בו יש בעלי מנהגים שונים, אלא שאלה של נימוסים אלמנטריים - יש כאן אנשים שמתנהגים אחרת (זו עובדה שלא ניתן לשנות), איך אמורים להתנהג כלפיהם בנועם או במקל חובלים?

שביבים (לך-לך) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.


עידוד
[שלושת הקטעים המובאים להלן נלקטו משיחותיו של האדמו"ר מטולנא, הרב יצחק מנחם וינברג שליט"א, שהמונים משחרים לשמוע את שיחותיו-הרצאותיו שאינן עושות חשבון לאיש. לא אחת בפגישות הסגורות עם חסידיו הוא מצליף בהם על שאינם נזהרים בכבוד נשותיהם ואינם מתחשבים במעמסה המוטלת על שכמן. "המה ינחמוני" על פרשת השבוע הוא מאסף של שיחותיו בשנת האבל על אחותו ע"ה, בבית המשפחה באפרת.]
"...עניין זה צריך לעורר אותנו בימים אלו ובדורנו אנו. עד כמה אנו משתדלים לומר מילה טובה לחבר או לשכן או לקרוב. לקבל מחמאות – כולנו אוהבים, ואחר כך בשכבנו על משכבנו לפני השינה אנו משחזרים את היום, נזכרים במחמאה שקיבלנו מפלוני, נהנים עד למאוד מאוד מתוכנה ומהרהרים בה בהנאה. אך כאשר מגיע תורנו להיות טובי עין כלפי הזולת ולעודד במילים טובות ובמחמאות המגיעות לו, לא חלילה חנופה שלא במקומה, אלא מחמאה צודקת וראויה, קשה לנו הדבר ואלפי תירוצים צצים בראשנו. הוא לא צריך את זה, הוא לא אוהב שמשבחים אותו וכל מיני אמתלות דומות...
הייתה לי שיחה מעניינת עם יהודי כבן שבעים, ובין הדברים ספרתי לו על מחקר מעניין שנעשה בארה"ב. לפני שלושים שנה עשה סטודנט עבודה לצורך לימודיו באוניברסיטה על אורח חייהם של ילדים בשכונת מצוקה וראיין כמה וכמה ילדים בני כיתה אחת. שלושים שנה לאחר מכן מצא את עבודתו הישנה והתעניין מה עלה בגורלם של הילדים הללו במשך השנים. הוא ניסה למצוא אותם והתברר שמכל הכיתה הגדולה רק כמה היו לאזרחים מהוגנים ואילו כל השאר הידרדרו לפשע ולסמים. הדבר סיקרן אותו מאוד. מהו המכנה המשותף בין הילדים הבודדים שהצליחו בחיים ושנהיו לאזרחים מהוגנים ומועילים לחברה? הוא הגיע למסקנה, שהטובים למדו בשיעוריה של מורה מסוימת , בעוד שהאחרים לא למדו בכיתה אחרת. הוא מצא את המורה הזו והיא סיפרה לו כי הייתה נתונה בוויכוח מתמיד עם שאר המורים לגבי הילדים. היא טענה שיש להם סיכוי למרות כל הקשיים החברתיים והסביבה הקשה, ואילו הם, אמנם עשו את עבודתם כראוי, אך בלב פנימה חשו בביטחון מוחלט שלילדים האלו אין כל סיכוי לגדול ולהיות לאנשים טובים ומועילים. אמנם בסטטיסטיקה היבשה הם צדקו, אך המחקר הזה גילה שדווקא הילדים שקיבלו ממורתם את ההרגשה שיש להם עתיד, אכן הצליחו, בעוד שהשאר כשלו. היהודי הנזכר התרגש ואמר לי כי גם בחייו היו תקופות טובות יותר וטובות פחות. במבט לאחור הוא רואה שאמנם התקופות הטובות היו כאשר היה לו ידיד תומך ומעודד, בעוד שהתקופות הלא כל כך טובות היו בגלל חסרון המילה הטובה והמעודדת.
הדברים הם פשוטים, יסודיים וידועים, אבל צריך לזכור אותם וליישמם. ילדינו זקוקים להרבה תשומת לב ובעיקר לעידוד, למילה טובה, לחיזוק. עלינו לתת להם להבין שהם חשובים לנו מאוד ושאנו תולים בהם תקוות גדולות. והעיקר, לטעת בהם את הביטחון שהם יכולים להגיע רחוק מאוד ולגדול ולפרוח מכל הבחינות. כשילד מבין שאביו ואמו חושבים שהוא נחשל וחלש ואינם מצפים ממנו ליותר מדי, הוא אכן יספק את הסחורה ויהיה נחשל וחלש...
הבה נשתדל לקיים בפועל בקום ועשה 'אומרין מקצת שבחו של אדם בפניו' ובזה גם נמשיך עלינו הנהגה דומה ממרומים – 'ה' צלך', שיראה הקב"ה בנו את כל הדברים החיוביים ושנזכה בקרוב לגאולה השלמה לה אנו מצפים כל כך הרבה שנים אמן ואמן.

חליצה
...עם ה'נעל' מממשים מצוות חליצה. יש דיון ביעב"ץ ב"מטפחות סופרים" וב"נודע ביהודה" אם לרמב"ם היה עותק של הזוהר, מפני שבכל היד החזקה לא הביא ציטוט מהזוהר. אך ישנה השערה ברורה שאכן היה לרמב"ם עותק של הזוהר, וראיה אחת היא מהלכות חליצה, שם מביא הרמב"ם בהלכות יבום וחליצה (פ"ד ה"ו): "כיצד חולצין? מביאין לו מנעל של עור שיש לו עקב וכו' ומתרת רצועות המנעל מעל רגלו וחולצת המנעל ומשלכת אותו לארץ". חביטת הנעל בארץ לא מוזכרת בשום מקום פרט לזוהר.
מה עניין החליצה ומדוע באמת לחבוט את נעל בארץ? הזוהר מאריך בדבר ומבאר שכל עניין החליצה קשור בעולם הנשמות. כאשר אדם מת ללא בנים ומשאיר אח, נשארת נשמתו קשורה באשתו. החליצה או הייבום מנתקים את הקשר הרוחני הזה בין הנשמות, ואז האישה יכולה להינשא לשוק. כאשר הנשמה שומעת את חביטת הנעל בקרקע, גורם הדבר אצלה זעזוע רוחני, משיבה אל כור מחצבתה ומנתקה מהאישה. מבאר הגאון היעב"ץ שלכן הביא הרמב"ם הלכה זו מהזוהר, שהרי כל מצוות החליצה שייכת לעולם הנשמות, עולם המיסטיקה, וזה קיים רק בזוהר. גם כאן נמצא הרעיון שאין הפרדה בין פעולותינו החיצוניות הגשמיות לבין עניינים שמימיים. היבמה עושה פעולות גשמיות של הטחת נעל, והמעשה פועל פעולות רוחניות בנשמות.

ענווה
מעניין להביא את הרמב"ם בפירוש המשניות על מסכת אבות (פ"ד מ"ד), שם נאמר: "רבי לויטס איש יבנה אומר: מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה". על זה מביא הרמב"ם כי בכל המידות צריך אדם לנקוט בדרך הממוצעת, אבל במידת הגאווה צריך להתרחק ממנה עד קצה הגבול, ולעומתה במידת השפלות והענווה יש לו לתפוס גם עד קצה הגבול להיות שפל עד למאוד. ומספר שם הרמב"ם עד כמה צריך האדם לעבוד על עצמו בעניין השפלות ולאיזו דרגה גבוהה בשפלות יכול האדם להגיע:
שאלו את אחד החסידים מה היה היום המאושר בחייו, וסיפר כי היום המאושר ביותר בחייו היה אותו היום שנסע בספינה, ומכיוון שהיה עני גדול נתנו לו את המקום הפחוּת ביותר בירכתי הספינה. והיו שם נוסעים, אנשים נקלים ופוחזים, שהתלו באותו חסיד ולעגו לעוניו וללבושו המרופט, עד שאחד מהם, שפל אנשים, הירבה להגדיל את הביזיון לאותו החסיד ועשה את צרכיו על החסיד. ואילו החסיד מצדו קיבל את הביזיונות באהבה, ושמח על כך שאין הוא חש בנפשו כל צער אלא שמחה, כי הוא אמנם שפל באמת. שמחתו הייתה על כך שראה כי אפילו ביזיון גדול שכזה שלא יכול גדול ממנו, בכל זאת הוא מצליח לקבלו בשיוויון נפש, כראוי לאיש חסיד ושפל ועניו המרגיש בעצמו שבאמת ראוי הוא לביזיונות, מאחר שהוא אדם ריק ונקלה.עד כדי כך; הדברים ממש מופלאים לאלו דרגות של ענווה הגיעו החסידים הראשונים.
גם החסיד היעב"ץ כותב על עצמו שפעם קיללו אדם קללה נמרצת בפני עם ועדה, ושמח בלבבו על שלא חש כל צער או פגיעה כי נזכר בדברי רמב"ם האלו על החסיד שחשב את היום ההוא ליום המאושר בחייו. וכבר אמרה דבורה הנביאה על השומעים חרפתם ואינם משיבים: "ואהביו כצאת השמש בגבֻרתו" (שופטים ה, לא).

הגט שנמנע
סיפר פרופ' ישעיהו לייבוביץ':סיפרה לי אחותי נחמה, שאחת מתלמידותיה המצטיינות הייתה נשואה לבחור אינטליגנטי ושניהם שומרי מצוות. הם נשואים יותר מעשר שנים וילדים אין. על רקע זה הם שקלו גירושין. במצוקתם הם החליטו לפנות לרבי מלובביץ'. הרבי קיבלם, והתלמידה סיפרה לנחמה בהתרגשות רבה, שהם שהו אצל הרבי ארבע דקות תמימות, בעוד בדרך כלל הפגישות עמו קצרות ביותר. הבעל והאישה נכנסו אליו , אולם השיחה נערכה אך ורק עם האישה בנוכחות הבעל. הרבי שאל אותה האם היא אוהבת את בעלה , והיא כמובן השיבה בחיוב, והוא הוסיף ושאל: האם גם הבעל אוהב אותה, והיא השיבה שהיא סבורה שאכן כן. ואז שאל אותה הרבי: אז למה אתם רוצים להתגרש?, וכאן נסתיימה השיחה, והם יצאו מהפגישה עם הרבי שמחים ומאושרים. הזוג הזה החליט לאמץ ילד והם חיים באושר ובשלווה.[נכון ליום בו סופר הסיפור.] מעניין מאוד לדעת האם זהו ציטוט מדוייק של דברי הרבי. שכן, קשה להעלות על הדעת שהוא השתמש בסגנון שכזה, בהסתמך על ים איגרותיו.

דואר חוזר
כותב הרב יואל קטן שליט"א [ עורך "המעיין"]
בס"ד. לשאול שלו' שלו'. ייש"כ על הגליון. שתי הערות:
א. עם כל הכבוד לגריש"א שליט"א ולגרמ"פ זצ"ל ולעוד רבנים – העובדה לא תשתנה שבכל קהילות ישראל גם האשכנזיות נהגו לומר הגשם בסגול עד לפני שלוש מאות שנה בערך, שאז המדקדק המשכיל יצחק סטנוב שינה את זה לקמץ על פי שיקול דעתו ובניגוד לכל הכתבים הקדמונים, ומשם זה נכנס לסידורים נוסח אשכנז. והיות וזו עובדה ברורה ובלתי ניתנת להכחשה – כל המשנה ממנהגו הישן לומר 'הגשם' בקמץ, לומר 'הגשם' בסגול - ברוך יהיה, ולא שייך פה כלל ענין של מנהגים וסברות.
ב. אני לא יכול להיזכר במוטה גור ז"ל, היקר וההגון שבין אנשי מפלגת העבודה, בלי להזכיר את מעשה הנבלה שעשה בסוף ימיו – שנטל את נפשו בעצמו בעת מחלתו, ובזה פתח את הדלת לרבים רבים ללכת אחריו. חייבים בדחיפות להחזיר את עיקר הדין לקבור את המתאבד מחוץ לגדר, כמה קבורות מתוקשרות כאלו יצילו הרבה הרבה חיי אדם, שבשעת לחצם וכאבם והפסדם יזכרו שגם אחרי מותם לא יאמרו עליהם 'אחרי מות קדושים אמור' אלא יבזו אותם ויצערו את משפחתם בקבורה מאחורי הגדר של בית הקברות. שלא נדע מצרות!

אור החיים לפרשת לך-לך

לך לך מארצך וגו' – אחר שאמר "מארצך" אין מקום לומר "ממולדתך", כי בצאתו מארצו הנה הוא יוצא גם ממולדתו... ירצה לומר שילך לו מארצו אך לא... שיוליך עמו מולדתו ובית אביו, אלא הוא לבדו יעזוב ארצו ויפרד גם ממולדתו ואפילו מבית אביו.
אך אברהם לא הבין זה בדברי ה' ולקח עמו לוט, או אפשר שהבין כן אלא שלוט דבק בו... ולזה תמצא כי כשמצא סיבה קטנה שרבו הרועים תיכף אמר אליו "הפרד נא וכו'"

האור החיים שואל: מדוע התורה מדגישה שאברהם ילך "מארצך וממולדתך ומבית אביך"? מה הצורך בחזרה זו?
תשובתו היא שהקב"ה צווה על אברהם להשאיר גם את בית אביו וגם את תרבות בית אביו מאחור, ולהתחיל התחלה חדשה.

אלא מאי? שאברהם לא עשה כך, שהרי הוא לקח איתו את לוט.

סתירה זו בין הציווי לביצוע הלקוי, אינה פורכת את תשובתו של האור החיים, אלא רק מעצימה שאלה נוספת: מדוע אברהם לא קיים את הציווי?

תשובה אחת, מציע האור החיים, היא שאברהם לא הבין נכון את הציווי ולכן לקח איתו את לוט.
אך האור החיים לא מסתפק ב"אי הבנה" זו ומוסיף תשובה נוספת: לאברהם לא היתה ברירה מכיוון שלוט דבק. אברהם פשוט לא הצליח לקיים את הציווי שנצטווה.
אבל, כאשר יש לאברהם אבינו את האפשרות כן לקיים את הציווי מיד הוא עושה זאת.
נראה שניתן ללמוד מכאן הרבה מוסר - לפעמים אדם לא מצליח לקיים מצווה מסויימת. לפי דברי האור החיים, אפשר לחיות עם זה (כמובן, שיש לסייג שזה בגבולות מסויימים), אבל השאלה היא האם האדם משנה את דרכו ומתחיל לקיים את המצווה ברגע שיש לו את ההזדמנות לכך?

אנצל במה זו לגלות שוב את מורת רוחי מהמהדיר של הוצאת מוסד הרב קוק. בתחילת הפרשה כותב האור החיים כך:
"ויאמר ה' אל אברם" - טעם שדיבר אליו ה' קודם הראות לו מה שלא עשה כן בכל הנבראים... להיות שהוא עליו השלום נשתדל בהכרת בוראו מה שלא עשה אדם זולתו, ובן חמש שנים הכיר את בוראו מעצמו בהתחכמותו, לזה לא הוצרך להגלות אליו אלא אמר אליו דברותיו וכבר הוכר אצלו המדבר.
על המילים "לזה לא הוצרך להגלות אליו", כותב המהדיר כך:
ובאמת במדרש אמרו שנגלה אליו ואמר לו 'אני בעל הבירה'.
אתמה מה יש צורך בהערה זו?!

הרב מלמד

הטור השלשה-עשר למדור "דעת תורה" של אתר כיפה עלה לרשת (קישור). הנה הוא לפניכם.

"והיכן אתה מלמד?" - זו השאלה שאני בדרך כלל נשאל אחרי שאני מציג את עצמי בפני אנשים שאינם מכירים אותי. כשאני מציג את עצמי, לא פעם אני מזכיר שאני משמש בתור רב קהילה, ואז כמעט אינסטינקטיבית אני נשאל ע"י בן שיחי את השאלה לגבי מקומי במערך ההוראה של מדינת ישראל.
האם הרב חייב להיות גם מורה? האם מקצוע הרבנות ומקצוע ההוראה בהכרח הולכים יד ביד?
אין ספק שיש הרבה מן המשותף בין עולם הרבנות לעולם ההוראה. חלק ניכר מתפקיד הרב הוא בהוראה: בשיעורים, שיחות והרצאות שהוא מוסר לפני בני קהילתו. מאידך, כשם שכל אחד מבין שמומחה בחינוך לגיל הרך הוא לא בהכרח מומחה לגיל העל-יסודי, כך אין בהכרח מקום להשוואה בין הוראה לגילאי היסודי, התיכוני ואפילו העל-יסודי לבין הוראה למבוגרים. עם זאת, בכל קהילה יש גם ילדים צעירים, בני נוער ומתבגרים שכשרון בהוראה לגילאים אלו בהחלט ימצא את מקומו גם בתפקודו של רב הקהילה.

על פניו נראה שהקשר בין שני המקצועות הוא יותר נסיבתי מאשר מהותי. רוב הרבנים הם אנשים שנשארו שנים רבות בישיבה או בכולל, במהלך אותן שנים רכש הרב לעתיד תעודת הוראה ואולי אף עסק מעט בהוראה במהלך שהותו הקבוע בבית המדרש. בחלוף הזמן, כשהוא בחר לצאת מאוירת בית המדרש, הוא כבר היה מורה מוסמך ובעל נסיון והוא לא ראה צורך או יכולת למצוא לעצמו מקצוע אחר.
ניתן להציג זאת באופן יותר מחמיא: בחור הישיבה שהתחיל לחשוב על העתיד שלו ועל אפשרותו בעתיד לפרנס משפחה, חיפש אחר מקצוע שגם ישאיר אותו מחובר לתורה וגם יאפשר לו להישאר בבית המדרש עוד שנים רבות. המקצוע העונה הכי טוב על דרישות אלו הוא עבודת ההוראה.
יתרה מזאת, אם הרב מלמד מקצועות קודש ברמה גבוהה, ההוראה והכנת השיעורים עוזרים לו גם בתחום הרבנות. בקהילות רבות ניתן להמיר שיעור שניתן בישיבה לשיעור לקהילה. כמו כן, הרב יכול למצוא חברים המכירים את עולמו שאיתם יוכל לשוחח ולהתייעץ בקשר לדברים המתרחשים בקהילתו. כמובן, שאם הרב הוא מחנך של כיתה ג' בבית הספר היסודי השכונתי, התועלות הללו לא יתקיימו.
לסיכום הנאמר עד כה, בהחלט ניתן לומר שיש הגיון מסויים בכך שהרב גם יתפרנס ממקצוע ההוראה.

עם זאת, אפשר גם להציג הגיון נגדי. המורה הוא בודאי מומחה בהוראה, אך לא בהכרח אלוף בכריזמה. כל מנהל צוות בתעשיה נדרש לדעת כיצד להכניס מוטיבציה בכפופים אליו. לרב יש תפקיד מאד דומה, אחד מתפקידיו הבסיסיים הוא להכניס מוטיבציה בקרב בני קהילתו ללימוד תורה, ולקיום מצוות. כשם שהמנהל צריך לשכנע את עובדיו להתייחס ברצינות להוראות שהם לא תמיד רואים בהן את התועלת המיידית, על הרב לשכנע את האדם המאמין לשמור מצוות וחוקים שלא בדיוק מדברים אל עולמו הפנימי.
תיפקודו של הרב אינו מסתכם רק בתחום הדיבור, עליו גם להיות בעל כשרון ארגון מסויים, וגם לדעת לרתום אחרים בקהילה לפעילות. הרב גם צריך להשיג תקציבים לפעילויות שונות. כך שידע מקצועי בתחומים אחרים בודאי לא יזיק לו. לזאת יש להוסיף כמובן את כל המקצועות העוסקים בתורת הנפש, שגם לכלים אלה נדרש הרב.
כשמדובר ברב של קהילה עירונית, הוא עשוי לגלות שבבני קהילתו יש מעט מאד עובדי הוראה. ייתכן שרב העובד במקצוע שאיננו בתחום ההוראה, ימצא יותר בקלות שפה משותפת עם רבים מבני קהילתו. למציאות זו, שהרב הוא מעובדי ההוראה הבודדים בקהילתו, יש גם פן כלכלי, שנרחיב עליו בעז"ה בהזדמנות אחרת, אך לעת עתה נציין שכתוצאה מכך הרב עלול להיות ברמה כלכלית נמוכה מיתר בני קהילתו. לנקודה זו אינני רואה שום צד חיובי אלא רק צדדים שליליים.

לסיכום דברינו נאמר כך, אינני מאמין שרופא מתמחה יכול לשמש גם בתור רב קהילה. אך כל עוד הרב איננו נדרש להקדיש אחוז משרה מכובד לטובת קהילתו אינני חושב שמקצוע הרבנות צריך להיות נעול בפני כל מי שאיננו מתעסק בהוראה. אז אם תמיד חלמתם על רבנות בקהילה, אבל מקצוע ההוראה לא דיבר אליכם, לדעתי, לא כדאי לוותר על החלומות. ובמקצוע הרבנות לומדים שגם מה שנראה כבלתי אפשרי מתגלה לעיתים קרובות כאפשרי.

"כך כותבים אנשים בעלי כת"

קוראי הנאמנים יודעים בודאי שהבלוג האהוב עלי ביותר הוא ה"ספרים בלוג". מתוך כלל הרשימות המתפרסמות שם, רשימותיו של פרופ' מארק שפירא הן מבחינתי העילית שבעילית, שאני מתפעל איך שהוא מצליח בכל רשימה להתעלות על עצמו.
לכן שמחתי מאד השבוע לראות שהתפרסמה רשימה חדשה שלו – שכמובן אני ממליץ לכולם לקרוא (למי שמסוגל לקרוא כל כך הרבה באנגלית) או לפחות לעבור על הקטעים שהוא מביא בעברית.
בין היתר הוא מביא מכתב שה"שרידי אש" (שהרשימה האחרונה בו הזכרתי אותו היה להיט כאן) כתב:
קראתי את מאמרו של הגרי"ד סולובייציק על דודו הגרי"ז זצ"ל. השפה היא נהדרה ונאדרה והסגנון הוא מקסים. אבל התוכן הוא מוגזם ומופרז מאד. כך כותבים אנשים בעלי כת, כמו אנשי חב"ד ובעלי המוסר. מתוך מאמרו מתקבל הרושם כאלו התורה לא נתנה ע"י מרע"ה חלילה כי אם ע"י ר' חיים מבריסק זצ"ל. אמת הדברים כי ר' חיים הזרים זרם חדש של פלפול ע"ד ההגיון לישיבות. בהגיון יש לכל אדם חלק, ולפיכך יכולים כל בני הישיבה לחדש חידושים בסגנון זה, משא"כ בדרך הש"ך ורעק"א צריך להיות בקי גדול בשביל להיות קצת חריף ולכן משכל אנשי הישיבות מתאוים להיות "מחדשים" הם מעדיפים את ר' חיים על כל הגאונים שקדמו לו. שאלתי פעם אחת את הגרי"ד בהיותו בברלין: מי גדול ממי: הגר"א מווילנא או ר' חיים מבריסק? והוא ענני: כי בנוגע להבנה ר' חיים גדול אף מהגר"א. אבל לא כן הדבר. הגר"א מבקש את האמת הפשוטה לאמתתה, ולא כן ר' חיים. הגיונו וסברותי' אינם משתלבים לא בלשון הגמ' ולא בלשון הרמב"ם. ר' חיים הי' לכשלעצמו רמב"ם חדש אבל לא מפרש הרמב"ם. כך אמרתי להגאון ר' משה ז"ל אבי' של הגר"יד שליט"א.
המכתב התפרסם בספר כתבי ר' יחיאל יעקב ויינברג (ב"כ) בעריכת פרופ' שפירא

כוונה בתפילה

ידועים מאד דברי ר' חיים הלוי סולובייצ'יק על הכוונה בתפילה (חידושי ר' חיים הלוי על הרמב"ם הל' תפילה פ"ד הל"א):
ונראה לומר דתרי גווני כוונות יש בתפילה, האחת כוונה של פירוש הדברים ויסודה הוא דין כוונה, ושנית שיכוון שהוא עומד לפני ה'... ונראה דכוונה זו (=השנייה) אינה מדין כוונה רק שהוא מעצם מעשה התפלה, ואם אין לבו פנוי ואינו רואה את עצמו שעומד לפני ה' ומתפלל אין זה מעשה תפלה, והרי הוא בכלל מתעסק דאין בו דין מעשה. וע"כ מעכבת כוונה זו בכל התפלה, דבמקום שהיה מתעסק דינו כלא התפלל כלל.

מקובל להגיד שדברי ר' חיים אלו הינם קשים, הן למעשה והן בהסבר דברי הרמב"ם. החזון-איש על גליון חידושי הגר"ח העיר כך:
זה דבר שאי אפשר וכו', וכבר אמרו בגמ' דעיון תפלה אין אדם ניצול מהן בכל יום... וכל העומד להתפלל לא שייך בו מתעסק, דלעולם יש לו ידיעה כהה שהוא בתפלה לפניו יתברך, אלא שאין לבו ער כל כך ובידיעה קלושה סגי בדיעבד.

עיין גם בדברי הג"ר עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר ח"ג סימן ח' המסתייג מדברי ר' חיים.

לאחרונה נתקלתי בדברי הראי"ה קוק בעין איה (ברכות לא ע"א) שאומר כמעט הפוך מדברי ר' חיים (ס"ק יז):
יש כונה פרטית, דהיינו כונת פירוש המלות והענינים. ויש כונה כוללת, היינו כונת הלב בגדולת השם ית' ורוממות הנפש הראויה ע"י האירה באור ד' ששעת התפילה מסוגלת אליה. וזהו שלמדנו שלבד כונת הענינים והתיבות בפרטיות, צריך לכוין לבו לשמים ברוממות השם ית' לפי מה שתוכל נפשו שאת. וע"י זכרון השם ית' וגדולתו תתרומם הנפש לשלימות התכלית של התפילה, וממילא היא סגולה להתקבלות התפילה... והוא סימן לדבר שלבד הכונה הפרטית שהיא ודאי עיקרית, צריכה כונה כללית שהיא מצויינת בשם "יכוין לבו לשמים", והיא מועלת להתקבלות התפילה ביחוד.

אנשים תורניים ובתי ספר תורניים

על דברי מהשבוע שעבר שאינני מקבל את ההגדרה הרווחת של "תורניות", אני מרגיש צורך להוסיף שגם אינני יודע כיצד מוגדר ה"תורני". על פי החלוקה אצלי בראש - אדם השולח את ילדיו לבית-ספר חילוני הוא חילוני (על אף שאני יודע שיש הרבה מסורתיים ביניהם, על זה אולי בהזדמנות אחרת), אדם השולח את ילדיו לחינוך חרדי הוא חרדי ואדם השולח את ילדיו לבית ספר דתי הוא דתי.
אני שולח את בני לבית ספר תורני, אבל אני מכיר אנשים שיוגדרו תורניים (על פי המדדים המקובלים) השולחים את ילדיהם לבתי ספר לא-תורניים, ואני מכיר אנשים לא-תורניים השולחים את ילדיהם לבית הספר התורני. כך שהמדד הזה כנראה לא עובד, גם לשיטתו של מי שסובר שיש מקום להגדרת "תורני".

הסיבה שאני חוזר לנושא הזה שוב, הוא בגלל שאני גם רוצה לומר מילה טובה על הקבוצה המוגדרת כ"תורנית". בשנים האחרונות מדברים הרבה על ההפרדה בין בתי הספר הממ"ד הרגילים לבתי הספר התורניים. בכל הויכוח הזה, נדמה לי שחסר האלמנט החשוב ביותר וזה שבית הספר הממ"ד איננו מתאים לאוכלוסייה הדתית-לאומית. הציבור הדתי-לאומי הינו ציבור בורגני מאד ומשכיל מאד, יחסית לכל מגזר אחר בארץ. היה מתבקש שההורה המשכיל והבורגני, שבהרבה מהמקרים גם עובד בעבודה טובענית מאד, ישלח את ילדיו לחינוך ברמה גבוהה מאד (שוב, ביחס לכל אוכלוסיה אחרת). בפועל, בתי הספר הממ"ד אינם מספקים את הסחורה. בראש ובראשונה בגלל יום הלימודים הקצר.
הקבוצה היחידה שקמה והבינה שיש כאן משהו לא הגיוני היא הקבוצה התורנית. הם הבינו שלא יכול להיות שילד יקבל בבית חינוך ברמה מסויימת ובבית הספר הרמה והדרישות הלימודיות יהיו נמוכות בהרבה.

עם זאת, על אף שהמוסדות התורניים (ודברי מכוונים כעת בדווקא לבתי הספר היסודיים) הם דבר כל כך מתבקש והגיוני, אני חושב שהתורניים היו צריכים לעשות עוד חצי צעד. בית הספר התורני מוצג לציבור כמוסד המתעתד להצמיח ילדיים תורניים. לדעתי, כרטיס הביקור הנכון של בתי הספר הללו (לפחות אלו הנמצאים בסביבות עירוניות ולא ביישובים ובריכוזים תורניים) צריך להיות "תגבור תורני". ההבדל הוא במוכנות לקבל אנשים שאינם תורניים לבית הספר. אם כרטיס הביקור הוא "תגבור תורני", אזי בית הספר מעוניין לקבל כל ילד וללמד אותו תורה, וכמה שיותר תורה. אבל באופן בו בתי הספר מוצגים כיום המטרה היא ללמד ילדים שהוריהם רוצים שהם יהיו תורניים.
כלומר, לדעתי האידיאל היה בית ספר עם תקנון וכללים נוקשים לגבי אופן ההתנהגות בבית הספר, אך הפתוח גם לקבל אנשים שלא מתנהגים באופן זה בבתיהם. העיקר הוא שהם מעוניינים שילדיהם ילמדו תורה ברמה גבוהה.

כתבתי כאן הרבה ברמזים. אם תהיה התעניינות בנושא מצד הקוראים, אשמח להרחיב בהזדמנות אחרת.

שביבים (נח) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.
בדיקת ה-די. אן. אי. של ר' סעדיה גאון
לומדי הדף היומי ודאי מכירים את המקרה עם רבי בנאה [בבא בתרא נ"א עמוד א'] :[בעברית] מעשה באחד ששמע את אשתו אומרת [מסבירה] לבתה: מדוע אינך צנועה באיסור? [משום ש] אותה אישה [כלומר, אני, האם] עשרה בנים יש לה ואין לי מאביך אלא אחד. כשמת [האבא] אמר להם : כל נכסי [אני מוריש] לבן אחד . לא היו יודעים למי מהם. באו לפני רבי בנאה . אמר להם: לכו חיבטו [הכו] קבר אביכם עד שיעמוד ויגלה לכם למי מכם [הניח את רכושו]. הלכו כולם . אותו שבנו היה לא הלך. אמר להם [רבי בנאה] : כל הנכסים של זה [של הבן שלא הלך להכות על קבר אביו, שלבו לא נתן לו לעשות מעשה שכזה]...
בילקוט ביאורים [ עמוד רי"ט] על הדף, מביא את "אליה רבה" שמצטט מ"ספר חסידים" [סימן רלב] "שהיה אחד שהלך למדינת הים עם עבדו, ואשתו הייתה מעוברת וילדה בן, ולאחר זמן מת האדון והחזיק העבד בכל נכסיו. בא הבן לתבוע את הנכסים, ואמר [לו] העבד שהוא הבן האמיתי והנכסים שלו. ופסק רב סעדיה גאון שיקיזו דם מכל אחד [מהבן ומן העבד] ויניחו כל אחד בספל אחר, והביא עצם מהאב והניח בדם העבד ולא נבלע הדם בעצם. ואחר כך הניחו את העצם בדם הבן ונבלע דמו בעצם. ופסק רב סעדיה גאון שהממון שלו ולא של העבד. שכן, מאחר ונבלע הדם בעצם, הרי זה מוכיח שהוא בנו והם גוף אחד.
יש להניח כי כל בדיקה מדעית תאשש את הקביעה של רב סעדיה גאון.

בסגול או בקמץ?
בסידור "רינת ישראל" ובמחזורי "רינת ישראל" וכן בסידורים של האדמו"ר הזקן בעל התניא והשולחן ערוך, מנוקדת האות גימל ב"ומוריד הגשם" בתפילת שמונה עשרה, בסגול ולא בקמץ. והנה, מסתבר, שכמה מחשובי הפוסקים בני זמננו וביניהם הגר"מ פיינשטיין זצוק"ל סבורים, כי "צריך לומר בקמץ תחת הגימל כי סוף עניין הוא, שצריך לומר בקמץ". ובשו"ת "אבן ישראל" קובע נחרצות רבי ישראל יעקב פישר זצוק"ל: "ובוודאי צריך להיות כן בכל התפילות מוריד הגשם בקמץ וכל המשנה ידו על התחתונה".
ובקובץ תורני-הלכתי "מבקשי תורה" כותב הרב יוסף יצחק פרלמן שליט"א [ר"מ במתיבתא "מנורה" –לונדון] : "והנה למיטב ידיעתי בכל סידורי אנגליה הישנים של בני אשכנז , מופיעה תיבת הגשם כשהגימל קמוצה, ואולם רק לבני ספרד ולחלק מהחסידים , מופיעה תיבת הגשם כשהיא בסגול תחת הגימל, וכן נפוץ בכל סידורי ארץ ישראל וגם בסידור הוצאת ארטסקרול [בסגול] ."
ומספר רבי שר-שלום מרזל שליט"א [מתפרסם בקובץ] ממקורביו של הגרי"ש אלישיב שליט"א, כי בשנת תשמ"א, בבית כנסת "תפארת בחורים" החזן שינה והחל לומר הגשם בסגול "ורבינו מרן שליט"א תיקנו לומר כתמיד בקמץ." הרב מרזל יוצא נגד מחבר קונטרס "ברכת החיים" "שרצה לכוף מנהגו על זולתו" [לומר בגימל סגולה] אך מוסיף: "על כן כל אחד יחזיק במנהגו שהוא קיבל מאבותיו ורבותיו ואל ישנה, כאשר פסק הרה"ג האדיר, פוסק דורנו, מו"ר רבי יוסף שלום אלישיב שליט"א ואל יזלזל בזולתו".

לא רק "פיטום הקטורת" או חיסונים
אל המקובל האלוקי, הקדוש והטהור, רבי צבי הירש מזידיטשוב [בן הגאון "המופלג בשבע חוכמות", ר' יצחק אייזיק מסאפרין זי"ע שהיה נין ונכד לרבנו בעל תוספות יום-טוב ורבנו השל"ה הקדוש, שייחוסם עד הלל הזקן], נהרו אלפי ישראל. כל אחד עם צרותיו האישיות, ביקש להיפקד בישועה ורחמים.
בעיר זידיטשוב עצמה הייתה פורצת לעתים קרובות "חולי בילדים", והרבה ילדים נפטרו במגיפות הללו. וכך מסופר ב"עשר קדושות": "והיה שם בעל בית אחד שהיה לו בן יחיד, בו זכה בזכות תפילותיו הבוקעות רקיעים של הרבי מזידיטשוב. ואף הילד הזה חלה באותה מגיפה רח"ל. ויבוא אביו בליל שבת בעת שהיסב הרבי לשולחנו הטהור עם חסידיו וצעק מרה שבנו יחידו קרוב לשערי מוות רח"ל.
קם הצדיק מכסאו ופנה אל המלאך הרע הממונה על המחלות בקול רעש גדול בזו הלשון: [תרגום מיידיש]" "שייגיץ" [כינוי לגוי פרחח חלופה לשקץ] שכמוך. אצלי כתוב בתורה "ותחיין את הילדים" אז אתה תלך ותמית ילדים קטנים? אני אקרע אותך לחתיכות! אני אוביל אותך למקום אשר לא עבר שם איש! תסתלק מזידיטשוב ! בזידיטשוב לא תיראה עוד המחלה הזאת." ואז פנה לאבי הילד ואמר: "לך לביתך, ותמצא את ילדך בריא". וכדבריו הקדושים כן היה וגם מגיפת "חולי הילדים" לא הייתה עוד בעיר זידיטשוב.

אור החיים לפרשת נח

"ויזכור אלקים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה וכו'"
טעם שלא הספיק זכרונו של נח והוסיף לומר "ואת כל החיה וכו'",
אולי כי להודיע בא גם כי לצד החיה והבהמה אשר אתו לבד יספיק לזכור, ופירוש הדברים בדרך לא זו אף זו.
עוד ירצה על זה הדרך, "ויזכור אלקים את נח" גם זכר כל הטורח והעול אשר עליו מ"הבהמה והחיה... אשר אתו בתיבה" וחמל עליו.

האור החיים הקדוש מתקשה בשאלת פשט הכתובים: האם לא היה מספיק לכתוב שהקב"ה זכר את נח? מדוע יש צורך להוסיף שהקב"ה זכר גם את כל החיה והבהמה?

על שאלה זו עונה האור החיים שני תירוצים:
א. אכן היה מספיק לכתוב רק שהקב"ה זכר את נח, אך באותו אופן היה מספיק לכתוב רק שהקב"ה זכר את החיה והבהמה, והכתוב הלך בדרך של "לא זו אף זו" - כלומר, לא רק שה' זכר את נח הוא גם זכר את החיה והבהמה.
ב. הקב"ה זכר את נח בגלל שנח היה עם החיה והבהמה בתיבה. בזכות הטורח שהיה לנח מהחיה והבהמה ה' זכר אותו.

פסוק זה נאמר על ידינו בתפילת מוסף של ראש השנה. על פי דברי האור החיים יש כאן מסר חזק מאד לאדם. יש לאדם שני דרכים שהקב"ה יזכור אותך - הוא יכול לזכור אותך כמו שהוא זוכר את החיה והבהמה וכמו שהוא דואג לכל יצור אחר בעולם, אבל הוא יכול לזכור אותך כמי שעושה את רצונו יתברך וממלא אחר פקודותיו. הקב"ה היה זוכר את נח כמו שהוא זכר את כל החיה והבהמה, או שהוא היה זוכר את נח שמתאמץ לקיים את מצוות בוראו.

דברים המתחדשים בכל יום

למעלה מחצי שנה לא כתבתי רשימה מהסוג הזה (בעבר הצעתי לכם, הקוראים, להתנדב לכתוב טור קבוע מהסוג הזה), אך הצטברו ביומיים האחרונים הרבה דברים קטנים שחשבתי לקבץ לכאן.

- מי שלא ראה את הסרט על היעלמותו של הרב ניר בן-ארצי ששודר במוצ"ש האחרון בערוץ 2 - לדעתי זה שווה צפיה (אני מאמין לסיפור, פשוט כי אני לא מאמין שמישהו יהיה מספיק יצירתי כדי להמציא סיפור כזה ביזארי).

- ארגון רבני צהר רוצים לרשום נישואין. יוזמה זו כבר מתגלגלת לפחות חצי שנה. היום החליט מי שהחליט לצאת עם זה לתקשורת - אינני יודע אם זה בגלל שזה ממש התקדם לאחרונה או בגלל שזה הגיע למבוי סתום. האם זו התחלה של הפרטת כל שירותי הדת במדינה?

- תכננתי לכתוב רשימה על הפרסומת שהופיעה השבת בעיתון "בשבע" עם הכותרת "תרמתי שנה מחיי לרפואת הרב מרדכי אליהו". אך הקדימו אותי בעיתון הארץ. מישהו מכיר אי פעם בהיסטוריה המודרנית שנעשה יוזמה כזו? האם זה על דעת משפחת הרב אליהו?

- כנס "דורשי ציון" - בעקבות דברי הג"ר י"ש אלישיב לשמעון פרס על עליית יהודים להר הבית, מתקיים כנס לעידוד העלייה להר הבית על פי ההלכה. רשימת המשתתפים בכנס היא, לדעתי, מגוונת ומרשימה ביותר.

- זה לא חדש בכלל, אבל התברר לי השבוע שיש אנשים במחנינו שלא ראו אותו. אני בדרך כלל נמנע מלדרוך על יבלות של החברה החרדית, ולכן בזמנו לא עשיתי עניין מהסרט הזה. עם זאת, אני חושב שכל אחד צריך לראות פעם אחת את הסרט הזה ולזכור למשך כל החיים עד כמה אדם יכול לבזות את התורה תוך כדי שהוא חושב שהוא מכבד את התורה. שמו של הסרט "יש לנו כמה שאלות לברר" - מי שינחש נכון את הסוף יקבל קלאפ על השלחן.

סיפור שאתה מכיר

בשבת האחרונה אמרתי לבני הלומד עתה בכיתה א' שיאזין היטב להפטרה כי זה סיפור שהוא מכיר ("מחר חודש", למי שלא זוכר). אז הוא הסתכל עלי ושאל: "מה, אבא, יוסל'ה קמצן קדוש?"

בסיפור המשעשע הזה יש נקודה הנוגעת עד שורש הבעיה החינוכית שמתמודדים איתו בחינוך הדתי-לאומי (או ליתר דיוק דרך ה"תורה ומדע"). ניגע בזה בעז"ה בעתיד ביתר הרחבה, אך לעת עתה ד"ל.

בישול בשבת: בישול ע"י שעון שבת

האם מותר לשים בשבת מרק קר על גבי פלטה קרה העתידה להידלק בעוד זמן מה ע"י שעון שבת (שכוון מערב שבת, כמובן)?

הגמרא במסכת ביצה (דף לד עמוד א) מביאה:
תניא, אחד מביא את האור, ואחד מביא את העצים, ואחד שופת את הקדרה, ואחד מביא את המים, ואחד נותן בתוכו תבלין, ואחד מגיס - כולן חייבין. והתניא: אחרון חייב וכולן פטורין! - לא קשיא: הא - דאייתי אור מעיקרא, הא - דאייתי אור לבסוף.

כלומר, כל עוד פעולות הבישול נעשו בטרם האש הודלקה אין כאן חיוב מבשל. לפי זה אדם שישים קדרה על פלטה שעתידה להידלק, כיוון שהיא כרגע כבויה, אין לחייבו משום מבשל.

אבל, הפוסקים כתבו שבכל זאת יש בזה איסור דרבנן. כך לדוגמא כתב הרמ"א משמו של תרומת הדשן (שולחן ערוך אורח חיים סימן רנג סעיף ה):
לכן נוהגין שהאינם יהודים מוציאין הקדירות מן התנורים שמטמינים בהן ומושיבין אותן אצל תנור בית החורף או עליו ומבערת השפחה אח"כ התנור ההוא וע"י זה הקדירות חוזרים ונרתחים. אבל ע"י ישראל, אסור בכה"ג [=להניח את הקדרה, כדי שהשפחה תבוא ותדליק את האש].

לפי זה, יש לומר שהמניח תבשיל קר על פלטה שעתידה להידלק עובר על איסור דרבנן.

אבל בזה לא נגמר הסיפור. הגמרא בבא-קמא (דף ס עמוד א) מביאה כך:
ליבה ולבתה הרוח, אם יש בלבויו כדי ללבותה - חייב, ואם לאו - פטור.

על זה שואלת הגמרא:
אמאי? ליהוי כזורה ורוח מסייעתו!
כלומר, במה שונה מי שהתחיל שריפה שהרוח לאחר מכן הגדילה שפטור מנזיקין למי שזורה (מפריד הגרעינים מהקליפות) בעזרת הרוח שחייב בשבת על אב מלאכה זורה?

ולאחר כמה תירוצים מתרץ רב אשי כך:
רב אשי אמר: כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו - ה"מ לענין שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל הכא גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזקין פטור.
כלומר, בנזיקין אנו מסתכלים מה האדם עשה בפועל, לעומת שבת שחשוב לנו האם נתקיימה מחשבתו של האדם. במקרה של זורה והרוח מסייעתו, האדם התכוין לכך שהרוח תסייע לו.

הבה נבחן עתה את המקרה של הפלטה הכבויה, כאשר האדם שם את התבשיל הקר על הפלטה הקרה מתוך מחשבה שהפלטה תדלק בקרוב ותחמם את התבשיל - הרי זה דומה לזורה ורוח מסייעתו, שהרי התקיימה מחשבתו של האדם שהמעגל החשמלי ייסגר והאוכל יתחמם. לכן, יצא שאנו חוזרים לדין דאורייתא ולהניח תבשיל על גבי פלטה כבויה שתדלק בקרוב יהיה קרוב לאיסור תורה.

את כל המהלך הזה כתב הרב צבי פסח פרנק בספרו הר-צבי (או"ח א סימן קלו). מרבותי למדתי שדבריו של הרב פרנק הם נכונים רק לחלק ממלאכות שבת. מלאכת מבשל היא מיוחדת במובן הזה, שהאיסור לעשותה בשבת איננה על הפעולה, אלא על התהליך של הפיכת דבר לא-מבושל למבושל. האדם המבשל מניח את הקדרה במקום החום והוא מתכוין שלאחר זמן הוא יחזור והתבשיל יהיה מוכן. לכן, במקרה של הפלטה שתדלק בעתיד, זה דומה לאדם שהניח על גבי אש קטנה שפשוט יקח יותר זמן לחמם את התבשיל ובמקום שהתבשיל יהיה מוכן בעוד מחצית השעה, זה יהיה מוכן רק בעוד שעה.

ניתן להביא ראיה לדבריו גם מדברי החתם-סופר המובאים בציץ אליעזר (חלק ז סימן טז):
בראש ובראשונה אציין למה שמצאתי בספר מתא דירושלים על הירושלמי סדר מועד בפ"ק דשבת הלכה ה' שכותב וז"ל: שמעתי מאמ"ו הגאון חתם סופר שמופלגי תורה דק"ק פ"פ דמיין שעמדו ללמוד תורה בליל שבת ורצו לשתות קאווע חם חדשו להם דבר חכמה והעריכו להם ע"ש עצים דקים זה על זה והעמידו עליהם קדירה של קאווע /קפה/ קר ושמו תחת העצים הדקים האלו לונט ושמוה תחת העצים והדליקו אותו בקצה האחרון שלה והלונט היתה מהבהבת עד ב' שלישי הלילה ואז נגעה אל חוט גפרית ונדלק והודלקה העצים ונתחמם הקאווע ואע"ג דאם עושים כן בשבת חייב מ"מ לא חשו משום דקיי"ל כב"ה עכ"ל.

בתיאור הזה, קשה להאמין שמישהו היה מתיר להניח בשבת את הקפה על גבי המקום שהאש יגיע אליו, הגם שכרגע האש לא נמצא שם עדיין. תיאור זה, מחזק לענ"ד את דברי הרב פרנק.

את דעתו של הרב עובדיה יוסף הדן בכוח דהיתרא נראה בעז"ה בעתיד.

אנשים תורניים בעולם המעשה - 2

הזכרתי לפני מספר שבועות שביקשו ממני לדבר בישיבת ההסדר במודיעין תחת הכותרת "אנשים תורניים בעולם המעשה". כשביקשתי הסבר למהות הכותרת הוסבר לי שמבקשים להקנות לתלמידים נקודות למחשבה לקראת צאתם לעולם המעשה בעניין כיצד הם יישארו שומרי תורה ומצוות גם מחוץ לכותלי הישיבה.
את חלקה הראשון של שיחתי הקדשתי לאחת התובנות שהיו לי בעולם הרבנות. כשיצאתי מהישיבה היה לי ברור מה זה אדם תורני. יכולתי לקטלג כל אחד: אם רק הכיפה שלו היתה בגודל הנכון, בזוית הנכונה, הוא היה לובש חולצה לבנה בשבת, מגיע עם מכנסיים ארוכות לתפילות גם בקיץ, אשתו מתלבשת בצורה מסויימת – ידעתי שלפניי עומד אדם תורני. למה נפקא-מינה אם הוא אדם תורני או לא, אינני בטוח עד היום. אך מן הסתם משמעות הקטלוג הוא הגדרת האנשים שאוכל למצוא איתם מכנה משותף בבואי לקדם נושאים שהם תורניים.
אך היום כשאינני גר בקהילה המוגדרת תורנית, כל ההגדרות השתבשו לי. פתאום ראיתי שכמעט כל האנשים המתעסקים בהקמת בתי כנסת הינם אנשים שלא הייתי מגדיר כתורניים. כשהתגברתי על מציאות זו, נתקלתי במציאות אחרת, גם הפעילים בנושא הקמת שיעורי תורה אינם בהכרח כאלו שהיו מוגדרים כתורניים, ואפילו בין משתתפי השיעורים התורניים לא תמיד ניתן למצוא דווקא את האנשים התורניים. בקיצור, אני לא מוצא בעולם המעשה שום קורלציה בין תורניותו של האדם (עפ"י המדדים המקובלים, ועל אלו נכתוב בעז"ה בהזדמנות אחרת) לבין השתתפותו בגיבוש חיי קהילה תורניים.
כולנו מכירים אנשים ערכיים, ודמויות למופת שאינם עונים לקריטריונים של "תורניות" ובכל זאת אנחנו עומדים על כך שעלינו להגדיר את העולם האורתודוקסי כמחולק בין תורני ללא-תורני. בשיחתי בישיבת ההסדר הבאתי את דמותו של אהרן פוירשטיין, שחילק חלק מכספי הביטוח שהוא קיבל לאחר שריפת המפעל שבבעלותו לעובדיו והמשיך לשלם להם משכורת מלאה למשך חצי שנה לאחר השריפה, על אף שלא היה מחוייב חוקית לעשות זאת ועל אף שהעובדים לא עבדו אצלו בפועל במהלך תקופה זו. פוירשטיין, המגדיר עצמו יהודי אורתודוקסי, קידש שם שמיים כשהוא הסביר בתוכנית "60 דקות" שהוא עשה כך כי אלו הערכים שאותם הוא למד מהתלמוד. אין לי ספק שפוירשטיין מזומן לחיי העולם הבא, וזאת על אף שהוא אפילו לא נהג לכסות את ראשו ברשות הרבים.
שמחתי מאד לשמוע לפני מספר חדשים רב קהילה ותיק במעלה אדומים, הרב אלישע אבינר, מסביר את אותה התובנה בדיוק. כשהגעתי לקהילה, הוא אמר, ידעתי מיד איך לקטלג כל אחד מהמתפללים. אחרי חודש התחלתי לא להבין – איך יכול להיות שזה שמגיע לבית הכנסת רק בשבת ובמנחה בשבת בכלל מגיע במכנסיים קצרים, זה אותו אחד שמוסר את נפשו ממש על ניהול כל העניינים הכספיים של הקהילה? [זה ציטוט מהזכרון – נא לתלות טעויות בי].
הרב ד"ר משה דוד טנדלר, רב קהילה ותיק מאד בארה"ב, מוקלט בשיעור באינטרנט כשהוא אומר (תרגום שלי - דקה 15 ואילך):
אנשים באים ממקומות שונים ומרקעים סוציאליים שונים... איך בחורה או בחור מתלבשים לא אומר שהם מצהירים בזה הצהרה על צדיקותם העצמית או על מידת דתיותם. כיסוי הראש, לבישת מכנסיים הם עניינים הלכתיים שיש לדון בהם, אך בזמן שידוכים [אין לעשות מזה עניין]... בקהילה שלי יש נשים רבות שלא מכסות את השיער, אך הזהירות שלהן בכשרות, שבת וטהרת המשפחה איננו משתווה [לאף אחת אחרת]. מדוע אינן מכסות את שערן? אינני יודע, אבל המושג של תינוק שנשבה, אדם שנשבה לתנאים סוציאליים מסויים, איננו מדבר רק על ילד שנשבה בידי גויים.
אז אני בודאי לא קורא לאנשים להיות לא תורניים, אך אני בהחלט רחוק מלקבוע שיש עדיפות איכותית (בעולם הזה או בעולם הבא) במישהו שעונה להגדרות התורניות – יהיו אשר יהיו. במקום החלוקה של תורני/לא-תורני, אני מציע לחזור לחלוקה שקיבלנו מהורינו שומר תורה ומצוות ולא שומר תורה ומצוות, כאשר שמירת תו"מ נמדד בשלושה קטגוריות: שבת, כשרות, טהרת המשפחה. ואם עדיין מחפשים קיטלוג נוסף, אני מציע: תורם מזמנו הפרטי לטובת הקהילה או לאו, כאשר אני מכליל בתרומה לטובת הקהילה גם השתתפות בשיעורים או מסגרות לימוד הקיימות בקהילה כדבר שיש בו עדיפות על פני לימוד בחברותא בבית.

שביבים (בראשית) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.

הפעם אני מביא רק חלק מה"שביבים" מכיוון שהחלק האחר מתייחס לדברים שלא פרסמתי מעל במה זו (כך יצא, שלא בכוונת מכוון).

שאילת גשמים
אמר העורך [של כתב העת התורני החשוב "מבקשי תורה"] : הנני להעתיק בזה את מכתבו של הרה"ג ר' חיים מיכאל ביברפלד שליט"א מחשובי רבני שכונת סטמפורד-היל שבלונדון הבירה.

"כבוד ידידי הרה"ג רבי שלום אליעזר רוטר שליט"א – "מבקשי תורה", ירושלים.
אחדשה"ט, הריני ממלא בקשת כת"ר להעלות על הכתב הפגישה עם מרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל.
דכירנא, כד הווינא טליא כבן תשע, לקחני מורי אבי זצ"ל (הג"ר פנחס ביברפלד זצ"ל) ללוותו בעלותו לבקר פני מרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל, ואחרי אשר דברו את דברם, הרעיף מרן זצ"ל עלי דברי חיבה וביקשני לספר לו דבר מה מלימודי.
ואמרתי למרן שזה עתה למדנו הלכות שאלת גשמים וראיתי דברי המשנה בתענית (י' ע"א) דבארץ ישראל שואלין הגשמים ט"ו ימים אחר החג, בז' חשון, ע"מ שיחזור אחרון עולי רגל שהיה בא"י לביתו בבבל ולא יינזק מהמטר המתחיל ובא. ועל זה שאלתי את מרן זצ"ל דלפי זה היינו צריכים לחדול מלשאול גשמים ט"ו ימים קודם חג הפסח ע"מ שיוכל אותו עולה רגל שוב לצאת מביתו שבבבל ולהגיע לירושלים על חג הפסח, ומדוע אנו מפסיקים רק בראשון של פסח?
ולעולם לא אשכח את הנאתו מהשאלה והכיצד נענה לי ואמר שאכן טוב שאלתי ושאין לו תשובה, ורק אמר בדרך צחות שלעולם יוצאים אינשי מביתם גם בימות הגשמים, וע"כ לא ימנע המטר של ניסן מעולי הרגל לצאת לדרכם לא"י, ורק שזה שאנו נמנעים מלשאול גשמים עד ז' חשון הוא מפאת שמי שעלה לרגל על חג הסוכות יצא מביתו בשלהי דקייטא ונמצא שלא הכין עצמו להגשם וח"ו יינזק מהמטר הבא לפתע, וע"כ קבעו חז"ל לאחר תחילת שאלת טל ומטר. והן רבות נאמר על גדלות מידותיו ואצילות נפשו של מרן זי"ע, ואף אני אשר זכיתי לקרבתו אזכור כיצד אף שנים רבות לאחר מכן היה שב ומזכיר לי את שאלתי בימי עלומי."

אור החיים לפרשת בראשית

בחודשי החורף אני נושא דרשה של חמש דקות לבני הקהילה בעת קבלת שבת. בשנים האחרונות הדרשות היו סביב מדרשים מתוך מדרש רבה. השנה החלטתי לקחת הפסקה מהמדרשים וללמוד מעט את פירוש אור-החיים על התורה. בעז"ה נעלה לכאן מדי שבוע את עיקרי הדרשות שיאמרו. זהו פיילוט, ונראה אם זה יספק את מטרות השיחה בקרב בני קהילתי. הערות והארות יתקבלו בברכה.

"ויברך אלקים וגו'" – צריך לדעת מה היא הברכה... והנכון במשמעות הכתוב הוא כי להיות שהעולם הזה צריך הוא לשפע המקיים והיא בחינת האכילה והשתיה וצורכי האדם, וכולן מושגים על ידי טורח ויגיעה הגשמית וחולין היא, וה' כשרצה לקדש יום השביעי קדם וברכו שלא יחסר בו דבר, הגם שאין טובת העולם השפל מושגת מהפרישות והקדושה אלא מעסק חול, אף על פי כן ברכו שלא יחסר טוב, ועוד לו שהוא יתר על שאר הימים לחם משנה שלש סעודות ותענוגים יתירים, וזו היא ברכתו והוא דבר הפך הסדר.
האור החיים הקדוש מתקשה (כפי שהתקשו כל מפרשי התורה) מה היא הברכה שאותו בירך הקב"ה את יום השבת.
תשובתו היא מקורית. מכיוון שהשבת היא "שבת לה'" היינו מצפים שיידרש מן האדם להינזר מכל הנאות העולם הזה הגשמיות שהם ענייני חול, ויעסוק רק בעניינים רוחניים – כמין יום כיפור של פעם בשבוע. אך במקום זאת אנו מוצאים שדווקא בשבת האדם יותר נהנה מענייני העולם הזה מאשר בימות השבוע – הוא אוכל שלש סעודות במקום רק שתיים, הוא אוכל לחם משנה, ישן יותר וכד'. זהו הברכה שברך אלקים את היום השביעי – על אף שזה יום שאנו פורשים מעסקי החול, יום השבת לא רק שאיננו חסר בהנאות הגשמיות אלא יש בו יותר הנאות גשמיות מיום רגיל.
מה אנו למדים מזה?
האדם לרוב חושב שאם הוא רוצה לעסוק בענייני קדושה ורוחניות עליו בהכרח להינזר מכל העניינים הגשמיים בעולם. אך הקב"ה לא יצר כך את העולם. הקב"ה קדם וברך את יום השבת לפני שהוא קידש אותו כדי לומר לאדם: אל דאגה גם אם תעסוק בעניינים הרוחנים אין זה אומר שזה יפגע בצרכים הגשמיים שלך.

במחכ"ת צ"ע על המהדיר של פירוש אור החיים בהוצאת מוסד הרב קוק, הרב ישראל יוסף פרידמן, שהסביר את המילים האחרונות של האור החיים כאן "והוא דבר הפך הסדר" באופן הבא:
כי הסדר הטבעי הוא שאם אינו מתעסק במלאכתו ביום השבת יהיה חסר ויפסיד מממונו חלק השביעי בכל שבוע, ואעפי"כ נתברך יום השביעי שלא יהיה חסר מאומה, ויותר מכך שמרבים בו בתענוגים וכמ"ש חז"ל 'לוו עלי ואני פורע'.

לענ"ד נראה שהאור החיים מסביר את פשר קדימת הברכה לקדושה "ויברך אלקים" לפני "ויקדש אותו". מכיוון שהברכה ליום השביעי בא בגלל שהוא קדוש משאר הימים היינו מצפים שהברכה תבוא לאחר קידוש היום. אך התורה כותבת הפוך, ואת זה מסביר האור החיים שהקב"ה קדם וברכו לפני שהוא קידש "והוא דבר הפך הסדר".

שיחת השבוע

הטור השנים-עשר למדור "דעת תורה" של אתר כיפה עלה לרשת (קישור). הנה הוא לפניכם.

בפעם הקודמת עסקנו בשיחות הימים הנוראים. ניתחנו את מטרתן, וכיצד להבנתי ניתן להשיג מטרות אלו. הפעם אני מבקש לעסוק בשיחה הקלאסית יותר: השיחות הפשוטות שהרב נושא בפני בני קהילתו מדי שבת בשעת קבלת שבת או במהלך תפילות הבוקר. למעט מקרים חריגים, שיחות אלו בדרך כלל סובבות סביב פרשת השבוע. מבנה השיחה הוא בדרך כלל אחיד: הרב יפתח עם קושיא על פרשת השבוע, ייתן תירוץ יפה לקושייתו ומתוך התירוץ יפתח רעיון מחשבתי הנוגע לחברי הקהילה.

זו המציאות שכל מי שביקר בבית כנסת, שיש בו רב, מכיר מקרוב. ואף על פי שזו מציאות כל כך מוכרת, אני מבקש לשאול: מה המטרה של השיחות הללו?

בואו נהיה כנים: האם אתה, הקורא, זוכר על מה דיבר הרב בשיחתו בשבת פרשת "האזינו"? ובשבת פרשת "נצבים-וילך"? ואם כן, מה לגבי השיחה של פרשת "כי-תשא" האחרונה? אני חושב שזה יהיה נכון לומר שאין רב שמניח שהשומעים יזכרו את דבריו מעבר למספר ימים בודד, למעט אולי מספר קטן של מאזינים. ניתן אפילו להניח שאין הרבה רבנים שיזכרו איזה שיחה אמרו, למשל, בשבת פרשת "וישלח" האחרונה. אז אם אף אחד לא זוכר את השיחות הללו, אולי הן בכלל מיותרות?

כמדומני שניתן למנות מטרות שונות לשיחות אלו:
א. צריך לנצל כל זמן אפשרי ללמד תורה - אם הקהילה מקציבה מספר דקות בליל שבת לשיחה של הרב - יש לנצלו ללמד תורה לרבים. נוסיף לזה שעבור חלק גדול מהציבור, שיחות אלו הן דברי התורה היחידים שהם לומדים במשך כל השבוע, ובזה הם צריכים לקיים "כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה". אם זו המטרה, יש לבדוק האם השיחה השבועית אכן רוויה באופן מקסימלי בדברי תורה. בנוסף, האם ניתן להכין מעין מערך שיעורים מובנה לשיחות, בכדי שהשומעים באמת יצאו עם תוכן לאחר שמיעת השיחות לאורך זמן? מה לגבי אמצעי חזרה, או אפילו בחינה (רשות, כמובן) על החומר הנלמד?

ב. העשרת שולחן השבת - חלק גדול מחברי הקהילה אינם אומרים דברי תורה על שולחנם. אם הם ישמעו מהרב רעיון יפה שהם יכולים לחזור עליו, יש סיכוי שהם יחזרו על דברי הרב בביתם על שולחן השבת ובכך יוסיפו נופך רוחני לשולחן השבת עבור כל בני משפחתם. אם זו המטרה, ניתן למדוד את הצלחתה ע"י תשאול חברי הקהילה - כמה מהם חוזרים על דברי הרב בסעודת השבת?

ג. לעורר את הציבור לקיום מצוות - יש הסבורים שאי אפשר באמת ללמד כמות של תורה בכמה דקות, וכיוון שכך כדאי להתמקד בקיום מצוות. כלומר, בסיס השיחה יהיה מסר הקשור לקיום מצווה מסוימת - בין אם זה מצוות בין אדם לחברו ובין אם זה מצוות בין אדם למקום, או לחילופין קריאה מוסרית מסוימת. אם זו המטרה, דבר התורה (הקושיא והתירוץ) הוא בעצם רק תפאורה למסר המרכזי.


אז מה בעצם אנחנו מעוניינים להשיג בדברי התורה? האם הם באמת משיגים את מטרתם?
כמובן, שאנחנו רוצים להשיג כמה שיותר. היינו רוצים שחברי הקהילה גם ילמדו תורה משיחות הרב, גם יחזרו על הדברים בפני בני משפחותיהם בשלחן השבת, וגם שדברי התורה יהיו בבחינת "הלומד על מנת לעשות". אני חושב שבהחלט ניתן לומר שזה תיאור נכון של הרצוי.

אבל מה המצוי? מה דברי התורה שלנו משיגים בפועל? נתחיל בהישג המינימלי ביותר שאותו אני מכנה "לא תהיה כוהנת כפונדקאית?!". כלומר, אנשים רבים רואים סדרות או סרטים דוקומנטריים על עולם החי, הצומח והדומם. מה האדם זוכר כמה שבועות אחרי שהוא ראה סרט על פינגווינים בקוטב הדרומי? בלי שערכתי מחקר רציני בנושא, ניתן להניח שבממוצע הוא יזכור שהסרט היה יפה או אפילו מרהיב, והוא יזכור שזה על משהו שקשור לפינגווינים (אולי הוא אפילו יזכור באיזה קוטב מדובר, אך לא בטוח). אם לסרט היה מסר ברור הנוגע לו, למשל: איך התחממות כדור הארץ משפיעה על הפינגווינים, יכול להיות שהוא יזכור גם את המסר המרכזי. כפי שכתבתי: "לא תהיה כוהנת כפונדקאית?!" - סביר להניח שמי שהקשיב לדבר תורה יזכור בטווח הקצר שהוא שמע מהרב משהו בנושא כזה וכזה ואם היה מסר ברור וחותך יש סיכוי שהוא יזכור את המסר.

האם הרב אמור למדוד את עצמו ואת דברי תורתו על פי הרצוי לעומת המצוי? כלומר, נניח שבקהילה מסוימת רוב בני הקהילה נמצאים בשלב ה"לא תהיה כוהנת כפונדקאית?!", האם זה אומר שהרב לא מתפקד נכון או ששיחותיו אינן טובות? ייתכן שכן וייתכן שלא. יכול להיות שמדובר בקהילה שקשה מאד לשנות מהרגליה, ויכול להיות שבאמת הרב צריך לשפר את שיחותיו. כך או כך, אין לי ספק שכפי שבכל מקצוע אדם נמדד על פי השגת המטרות או לכל הפחות במאמץ שהוא השקיע להשיג את המטרות, גם בתפקיד הרב כדרשן יש לבדוק האם הדרשות משיגות את מטרותיהן או לכל הפחות האם נעשה המאמץ המינימלי כדי שהן ישיגו את מטרותיהן.

בעל מידות ותפילה בציבור

מדי פעם אני מציץ בבלוג באנגלית בשם On the Main Line. היום גליתי שם סיפור אודות הג"ר יחיאל יעקב ויינברג בעל ה"שרידי אש" שכתב תלמידו הרב ד"ר אליעזר ברקוביץ. הסיפור מופיע באנגלית, מפאת קוצר הזמן איני מתרגם אותו במדוייק אלא מביא רק את עיקרו. תוכלו לקרוא את המקור כאן (הסיפור השני).
בסיפור מספר ה"שרידי אש" לתלמידו הרב ברקוביץ (להלן רא"ב) על גדלותו של תלמידו אהובו הרב שאול ויינגורט. "היש לך מושג איזה בעל מידות הוא?" שאל הרב את רא"ב. הרב ויינגורט היה עובד אצל רבו בהעלאת חידושי תורה על הכתב ומדי יום בשעה מסויימת הוא היה מבקש סליחה, יוצא למספר דקות וחוזר. כשהרב שאל אותו לאן הוא הולך, הוא היה עונה שיש לו דברים לסדר. לאחר כמה זמן שהטקס הזה נמשך, ה"שרידי אש" בדק ומצא שהרב ויינגורט הולך להתפלל מנחה במניין בבית הכנסת הסמוך.
"מדוע הוא לא סיפר לי?" אמר הרב לרא"ב, "מכיוון שאני לא הייתי הולך והייתי נשאר ומתפלל ביחידות בחדר. הרב ויינגורט הסיק שאם הוא יאמר לי לאן הוא הולך יהיה בזה משום העברת ביקורת עלי על שאיני מדקדק כמוהו."

הרא"ב מסיים את הסיפור באומרו שרואים מכאן לא רק את גדולתו של התלמיד שבאמת צמח בחייו הקצרים לגדולות, אלא גם של הרב שסיפר סיפור שיש בו לפגוע בכבודו עצמו ועוד לאחד מתלמידיו (=הרא"ב), וזאת בכדי להאדיר את תלמידו הצעיר הרב ויינגורט.

כמה עולים בשמחת תורה?

מנהג ישראל הוא להעלות עולים רבים לתורה בבוקרו של שמחת תורה לפרשת וזאת הברכה. אך כיצד אמורים לחלק את וזאת-הברכה?
המנהג הרווח הוא שמעלים חמשה עולים עד "מעונה". בקהילות אשכנז חוזרים על חמש עליות אלו שוב ושוב ובקהילות ספרד חוזרים על חלקו האחרון "ולאשר אמר" שוב ושוב. האם יש סיבה לכך שזה דווקא חמש? מה קורה כששמחת תורה חל בשבת - האם משאירים את זה על חמש או שמשנים?
אינני יודע את התשובות לשאלות אלו. מכיוון שבחו"ל לא נופל שמחת תורה בשבת, ליבי אומר לי שגם לא אמור להיות הבדל במנהגים.

על דברי השו"ע שכותב (או"ח סימן תרסח סעיף ב):
שחרית מוציאין ג' ספרים וקורין בא' מוזאת הברכה עד סוף התורה
מעיר המשנה ברורה (שם ס"ק ט):
הכא לא קאמר קורין ה' כדלקמיה דבא"י שאין עושין רק יום אחד יו"ט הלא אותו היום הוא שמחת תורה דלהכי קורין בו וזאת הברכה ובשמחת תורה המנהג להוסיף על הקרואים.

מדבריו משמע שכיוון שבכל מקרה מוסיפין עולים רבים, זה בכלל לא משנה לכמה חלקים מחלקים את "וזאת הברכה".

אף על פי כן בסידור רינת ישראל (אשכנז) וכן בנוסח אחיד לחיילי צה"ל מופיע כך:
אם שמחת תורה חל בשבת קוראים לכהן עד "מדברותיך" ולשביעי "מענה עד "על במותימו תדרך".
כלומר, העורך של רינת ישראל הבין שהסיבה שמחלקים את "וזאת הברכה" לחמש זה בדווקא - כדין קריאת התורה ביום טוב. לכן בשבת יש לחלק לשבע ע"י חלוקת העלייה הראשונה לשני חלקים והוספת פסוקי "מעונה".

לעומת זאת, במחזור שהחזקתי בידי "זכור לאברהם - מועדי ה'" עם הסכמות מאת הג"ר מרדכי אליהו והג"ר עובדיה יוסף, ששניהם כותבים בלשון "עברתי על ההלכות... בסידור", נכתב כך:
כהן קורא עד "ועזר מצריו תהיה", השני "וללוי אמר", השלישי "וליוסף אמר", הרביעי "ולזבולון אמר" החמישי "ולאשר אמר", הששי חתן מעונה (נערים) עד "על במותימו תדרך", והשביעי חתן תורה חוזר ומתחיל מן "וזאת הברכה" עד "לעיני כל ישראל".
כלומר, בכל שנה קוראים בשמחת תורה שבעה עולים, בין בחול ובין בשבת.

לעומת זאת, במחזור "יחווה דעת" שהוציא לאור הרב דוד יוסף מופיע שכשחל שמחת תורה בימות החול מעלים רק ארבעה עולים עד "מענה" - רביעי מ"ולזבולון אמר" עד "ובגאותו שחקים". ובשבת מעלים עולה נוסף (חמישי) ב"ולדן אמר". את זה אני לא מבין בכלל - אם יש צורך להוסיף עליות בשבת יותר מבימות החול למה להוסיף רק אחד ולא שניים?

מה עשו אצלכם? אם עשו משהו אחר מהמקובל (חמשה עולים מ"וזאת הברכה" עד "מעונה") אשמח לשמוע (וגם אם לא, עדיין אפשר להגיב).

שביבים (סוכות) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.

בספרו "מועדי הראי"ה כותב הרב משה צבי נריה זצ"ל:
איש-בויסק, הרב זאב אריה רבינר ז"ל מוסר:
"הרב [קוק] היה המהדר מן המהדרין בקיום מצוות "ושמחת בחגך". היה מקשט את סוכתו ברוב פאר, בלולבים מארץ ישראל. והרבה לשמוח בשמחת החג ולשמח אחרים בשירות ותשבחות. ובשמחת תורה היה הקהל מתאסף אצלו, ורבו הניגונים והריקודים בשמחה של מצווה ושל תורה.
בשמיני עצרת היה הרב מתפלל בקלויז של חסידי חב"ד, והיה דורש בפני הקהל על פי דרך חסידות חב"ד ורבים היו באים לשמוע, להנות ולהתחמם מזיו קרני תורתו- ומה נהדר היה אז מראה כהן" ("אור המופלא", עמ' ו').
שמחת בית השואבה, המיוחדת לבני הישיבה["מרכז הרב"], הייתה נערכת בסוכת הרב, באור לי"ט תשרי, יום היארצייט של הגר"א מווילנא ז"ל. הגר"א ז"ל היה אחת הדמויות המופלאות שהרב הלך לאורן, עסק הרבה בתורתו שבנגלה ובמשנתו שבנסתר, ודבק בהוראותיו ובמנהגיו. רבה הייתה בקיאותו של הרב בכתבי הקבלה של הגר"א ז"ל, וגם בספרי אלה אשר שאבו מבארו, באר מים חיים, הגאון המקובל ר' יצחק-אייזיק חבר ז"ל והגאון המקובל ר' שלמה עליאשאוו[אלישיב] ז"ל...


כשהיה האדמו"ר הריי"ץ [חותנו של האדמו"ר מליובוויטש] ילד , התוועדו פעם חסידים בסוכה לכבוד שמחת בית השואבה, וגם הריי"ץ היה שם. כשהשעה התאחרה, נרדם הילד על מקומו. נכנסה אמו הרבנית להכניסו הביתה כדי להשכיבו על מיטתו, אך אביו, האדמו"ר הרש"ב, לא הסכים באומרו:"אין דבר, שיהיה בין חסידים והשי"ת יעזור לו". באותה הזדמנות בירך האב את בנו באריכות ימים.
בשנה אחרת שוב נרדם הילד בעיצומה של התוועדות שמחת בית השואבה שהתקיימה בסוכה. נכנסה אמו הרבנית לסוכה כדי לקחתו הביתה, אך גם הפעם לא הרשה זאת אביו באומרו: "שיישן". "האם זה 'כרחם אב על בנים'?" שאלה הרבנית, והוסיפה בתבונה: "והרי 'כרחם אם' לא נאמר אלא 'כרחם אב'". השיב הרבי: "אכן , זוהי המשמעות האמיתית של 'כרחם אב על בנים'". "קר כאן", המשיכה הרבנית לטעון, "והוא עלול להצטנן". "הוא לא יתקרר" ענה הרש"ב "כשיישן בין החסידים יתחמם וחום זה יספיק לו לדורי דורות".
סיפור זה סיפר אדמו"ר הריי"ץ בעצמו כעבור עשרות שנים, וסיים : "אכן, זהו מסירות נפש על חינוך"!
[זיגלבוים/ סיפורים לסוכות]

אתרו"ג הד"ס לול"ב ערב"ה סוכ"ה, גמטריא צדק"ה תצי"ל ממו"ת [משלי י, ב], כי הוא ג"כ ענין צדקה, שמפזרין ממון רב לקנות אתרוג נאה, לולב נאה ולעשות סוכה נאה, ולכן גורמין ג"כ להמשיך השפעת חיים וברכה וכל טוב בזה ובבא.
[ארון עדות]

מעיד אני עליו [על הרה"ק מוהר"ר יונתן אייבשיץ זצ"ל] שפעם אחת בפראג בהיותי אצלו סמוך לשולחנו, בזבז בעד אתרוג מהודר לערך עשרים ר"ט (רייכסטאהלער), דהיינו: קנה אתרוג אחד, מצא נאה הימנו קנה האחר, עד שהחליף כמה פעמים, שעלה סכומו לערך הנ"ל, וה' היודע נסתרות גלוי לפניו, שבהיותי אצלו בנה סוכה עם סדינין מצויירין עד שהוציא עליהם קרוב למאה הגריים, כללא דמילתא כל הון ביתו כלא נחשב לו נגד אהבת ד' ומצותיו.
[לוחות העדות]

דרכו של הרה"ק מוה"ר מרדכי מנדבורנא זצלה"ה היה לדקדק מאד מאד בכל מצות השי"ת לקיימה כראוי וכנכון בכל פרטיה ודקדוקיה, כדרך כל הצדיקים ועובדי השי"ת באמת. אבל מיוחד שבמיוחד היה מדקדק במצות ארבעת מינים, והוזיל על מצוה זאת אלפים רבים ועפרי זהב שלא כדרך הטבע, וקנה ארגזים מלאים אתרוגים, עד שמצא אתרוג מהודר בעדו. וכמו כן הוצרך בכל יום מהחג לכמה וכמה לולבים, כי בעת הנענועים מרוב אש שיקדה בקרבו, נשבר הלולב תיכף כשהתחיל לנענע בו, ואיש אחד עמד לידו בעת הנענועים, עם לולבים מוכנים ואגודים כהוגן, ובכל כמה רגעים הושיט לו לולב חדש מרוב התלהבותו בעבודתו.
[רזא דעובדא]

פ"א לקח הרה"ק מוה"ר מרדכי [מנאדבורנא] אתרוג מלא כתמים בלתי ישוער,לפני יוה"כ, ושם אותו בתוך הארון הקודש, ואמר בזה הלשון: אם מרדכי יעשה תשובה האתרוג יתהדר. ואחר יוה"כ הוציא את האתרוג מהארון קודש, וראו כולם להפליא, שהאתרוג היה ממש נקי מכל, ומהודר מאד.
[רזא דעובדא]

שמענו על הקדושים בדור שלפנינו שלא רצו לקנות אתרוג עד אחרי יוהכ"פ, באמרם שלפי שלמות התפילה כן מזדמן להם אתרוג נקי, ובדמעותיהם מדיחין את הכתמים מן האתרוג שלהם. ויש שהיה כחם יפה ולקחו אתרוג צרור כמו שבא ממרחקים ולא ראו אותו ולא פתחו אותו כלל, עד יום א' סוכות שפתחו אותו למצוה, והיה נמצא תמיד הדר ומהודר.
[שם משמואל]

פעם אירע שקודם חג הסוכות לא מצא הרה"ק מוהר"ר ליבוש פסח זצ"ל מליפסק אתרוג הדר כפי רצונו, וזה היה בימי חורפו עוד טרם שנתפרסם, והיה עני גדול ר"ל, ולא היה ביכולתו ליסע למרחקים עבור אתרוג. והיה להצדיק הזה שברון לב גדול מאד, ועד השמים הגיע צערו, ורחמו עליו מן השמים, ונזדמן שהביא איש אחד אתרוג, הדר ויפה מן המובחר, ורצה למכרו, והרה"ק היה משתוקק ומתגעגע מאד להאתרוג הלז. ולא ידע הצדיק לשית עצות בנפשו, כי לא השיגה ידו די מסת כסף מקנתו. ואמר הרה"ק לאיש המוכר אולי תיקח ספודיק [ בדומה לשטריימל] שלי תמורת האתרוג ונתרצה האיש לזה, והסיר הרה"ק את הספודיק מעל ראשו ונתן להאיש ולקח את האתרוג בשמחה רבה.
[גן הדסים]

סיפר הרב הקדוש ר' יצחק מניסחיז זצוק"ל, שהיה סמוך על שולחנו של הקוה"ט רבי לוי יצחק מברדיצ'ב זי"ע, כי דרך הבארדיטשובער היה שלא היה מניח לאיש להיות בחדרו בשעת נטילת לולב. ובא מעולם האמת בהקיץ הרב הקדוש ר' מרדכי מניסחיז זצוק"ל, שהיה אביו של ר' יצחק מניסחיז, להבארדיטשובער, ואמר לו הנה אבקש מכם שתלמדו את בני נטילת לולב, ומאז והלאה נכנס הרב הקדוש ר' יצחק לחדר הבארדיטשובער בשעת נטילת לולב.

קרה מקרה אצל אחד מגדולי תלמידי הבעש"ט הק' זי"ע, שלא היתה לו אפילו פרוטה לצרכי חג הסוכות, ובערב החג הזמין לו ה' נגיד אחד שנתן לו על כל צרכי יום טוב. וכיון שהשיג אלו המעות הלך בשמחה גדולה וקנה בעבור כל המעות אתרוג נאה. משהביאו לביתו ונודע להרבנית מהמעשה, והיא לא הייתה לה אפילו פרוטה על צרכי החג, ונתמלאה רוגז וצער, ובחמתה נשכה הפיטם של האתרוג. ולקח הצדיק הזה האתרוג בידו, ואמר: ריבונו של עולם הלא האתרוג הוא מצוה, וגם שלא לכעוס הוא גם כן מצוה, ולא ידעתי איזה מהם קודם, לכן אהיה שב ואל תעשה, והניח האתרוג מידו בשמחה ולא דיבר כלום. זה בוודאי נסיון גדול אשר יאות לצדיק ובעל בטחון כזה.
[שומר אמונים, מאמר הבטחון והתחזקות]

בחג הסוכות תק"ע לא היו מצויים אתרוגים [באוקראינה] , והיה "העולם" סבור שלא יהיה להם אתרוגים כלל, ולא הי' שום אתרוג במדינה עד ערב סוכות, שעשה הש"י נסים וסיבב סיבות בדרך נס שבאו אתרוגים לקצת עיירות. והיו נותנים אז ממון הרבה בעד אתרוג. בקצת קהילות נתנו חמישים אדומים ויותר בעד אתרוג אחד, וגם לקהל ברסלב בא אתרוג מהודר מאד ליד רבינו זצ"ל, והיתה שמחה גדולה מאוד לרבינו ז"ל, ואמר להביא לו כלי זמר מגודל השמחה, וג' ימים רצופים היה לו חיות גדול מן האתרוג, והיה בריא כל אותן הג' ימים ולא היה מרגיש כלל החולי הקשה שהיה לו, מגודל השמחה שהיה לו מן האתרוג.
[שיחות הר"ן, אות קכ"ה]
מכתב מבני הרה"ק בעל דברי חיים זצ"ל מצאנז
ב"ה יום ה' תבוא תרמ"ב לפ"ק צאנז.
השוכן בשמים יכתבהו לאלתר לחיים
כבוד ידידינו המאה"ג הגאון החריף ובקי החסיד המפורסם מו"ה אברהם יהודא כ"ץ נ"י האבדק"ק מאד יצ"ו.
לאשר שמענו את אשר עשו העמלקים ביניהם ליקר השער מהאתרוגים, לכן גמרנו בדעתנו להזהיר את הסוחרים היושבים כעת בטריעסט שלא יתנו יותר ממחיר שנה העברה, וכתבנו להם באזהרה, שכל מי שיעבור על זה, לא יקחו אחב"י [אחינו בני ישראל] אצלו למצוה, ובאם העמלקים לא יניחו השער אזי יקחו קארסיקאנער יעניווער[ערים באיטליה] ומארץ הקודש, וגם אנחנו מוכנים אי"ה ליקח מאותן האתרוגים, ואשר לא הי' הזמן גרם לבוא במכתב אצל כהדר"ג, לכן כתבנו להסוחרים לטריעסט ואנחנו מבקשים מאת כהדר"ג שיכתוב בעצמו ביחוד אליהם באזהרה על כל הנ"ל ולהסכים על קניית האתרוגים ממקומות הנ"ל...
חתומים:
הק' יחזקאל שרגא האלברשטאם (אבד"ק שינאווא) הק' דוד הלברשטאם (אבד"ק קשאנוב) הק' ארי' ליבוש הלוי(חוב"ק מאשציסק) הק' אהרן האלברשטאם (אבד"ק צאנז) הק' ברוך האלברשטאם (אבד"ק גארליץ) הק' שלמה האלברשטאם (אבד"ק באבוב) הק' משה האלברשטאם (חוב"ק בארדיוב)
[מתוך מאסף "נחלי בינה"]