אור החיים לפרשת לך-לך

לך לך מארצך וגו' – אחר שאמר "מארצך" אין מקום לומר "ממולדתך", כי בצאתו מארצו הנה הוא יוצא גם ממולדתו... ירצה לומר שילך לו מארצו אך לא... שיוליך עמו מולדתו ובית אביו, אלא הוא לבדו יעזוב ארצו ויפרד גם ממולדתו ואפילו מבית אביו.
אך אברהם לא הבין זה בדברי ה' ולקח עמו לוט, או אפשר שהבין כן אלא שלוט דבק בו... ולזה תמצא כי כשמצא סיבה קטנה שרבו הרועים תיכף אמר אליו "הפרד נא וכו'"

האור החיים שואל: מדוע התורה מדגישה שאברהם ילך "מארצך וממולדתך ומבית אביך"? מה הצורך בחזרה זו?
תשובתו היא שהקב"ה צווה על אברהם להשאיר גם את בית אביו וגם את תרבות בית אביו מאחור, ולהתחיל התחלה חדשה.

אלא מאי? שאברהם לא עשה כך, שהרי הוא לקח איתו את לוט.

סתירה זו בין הציווי לביצוע הלקוי, אינה פורכת את תשובתו של האור החיים, אלא רק מעצימה שאלה נוספת: מדוע אברהם לא קיים את הציווי?

תשובה אחת, מציע האור החיים, היא שאברהם לא הבין נכון את הציווי ולכן לקח איתו את לוט.
אך האור החיים לא מסתפק ב"אי הבנה" זו ומוסיף תשובה נוספת: לאברהם לא היתה ברירה מכיוון שלוט דבק. אברהם פשוט לא הצליח לקיים את הציווי שנצטווה.
אבל, כאשר יש לאברהם אבינו את האפשרות כן לקיים את הציווי מיד הוא עושה זאת.
נראה שניתן ללמוד מכאן הרבה מוסר - לפעמים אדם לא מצליח לקיים מצווה מסויימת. לפי דברי האור החיים, אפשר לחיות עם זה (כמובן, שיש לסייג שזה בגבולות מסויימים), אבל השאלה היא האם האדם משנה את דרכו ומתחיל לקיים את המצווה ברגע שיש לו את ההזדמנות לכך?

אנצל במה זו לגלות שוב את מורת רוחי מהמהדיר של הוצאת מוסד הרב קוק. בתחילת הפרשה כותב האור החיים כך:
"ויאמר ה' אל אברם" - טעם שדיבר אליו ה' קודם הראות לו מה שלא עשה כן בכל הנבראים... להיות שהוא עליו השלום נשתדל בהכרת בוראו מה שלא עשה אדם זולתו, ובן חמש שנים הכיר את בוראו מעצמו בהתחכמותו, לזה לא הוצרך להגלות אליו אלא אמר אליו דברותיו וכבר הוכר אצלו המדבר.
על המילים "לזה לא הוצרך להגלות אליו", כותב המהדיר כך:
ובאמת במדרש אמרו שנגלה אליו ואמר לו 'אני בעל הבירה'.
אתמה מה יש צורך בהערה זו?!