אמת ואי אמת (חלק ז) - האם אפשר לעבוד את ה' בשקר?

חלקים קודמים:
- חלק א
- חלק ב
- חלק ג
- נספח לחלק ג
- חלק ד
- חלק ה
- חלק ו


בחלק ד ראינו חלק מהתשובה של הרב חיים דוד הלוי בשו"ת עשה לך רב, המסביר את הרעיון ההשקפתי מאחורי הכלל ש"מצוה לשנות מהאמת מפני השלום". בהמשך התשובה הוא מביא את הדברים הבאים בשם התפארת ציון (שו"ת עשה לך רב חלק ד סימן סב):

אוסיף עוד נקודה חשובה ביותר, שדבר זה הוטבע בטבע העולם עם בריאתו, וכך איתא בבראשית רבה (פרשה ח' ה'), א"ר סימון בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לבראות את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתות כיתות וחבורות חבורות, מהם אומרים אל יברא, ומהם אומרים יברא. כאמור, חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו (תהלים פ"ה). חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים, ואמת אומר אל יברא שכולו שקרים. צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות שלום אומר אל יברא דכוליה קטטה. מה עשה הקדוש ברוך הוא נטל אמת והשליכו לארץ, כאמור ותשלך אמת ארצה (דניאל ח'). אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבון העולמים מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה (חותם) שלך, תעלה אמת מן הארץ, כאמור, אמת מארץ תצמח (תהלים שם) עכ"ל המדרש. 

וכתב הרב "תפארת ציון" פירוש נחמד בדברי המדרש וזו לשונו: מפני שהמלאכים הם רוחניים ואין להם השגה בדברים הגשמיים, לכן אי אפשר להסביר להם שהצדיקים מתקנים גם במדת השקר, כמו שאמרו רבותינו שמותר לשנות בשביל השלום, והראיה שהקב"ה שינה באמרו לאברהם שאמרה שרה ואני זקנתי. לכן השליכו לארץ היינו שהלבישו בגשמיות, שעי"ז יתבונן שלפעמים השקר גדול מהאמת ויסכים על בריאת האדם. ואחרי שהבין והסכים בקשו המלאכים להעלותו למעלתו ברוחניות כמתחלה, ודברי פי חכם כן.

לדברי התפארת ציון כיוון שהעולם הזה לא יכול רק במידת האמת, העולם לפעמים בא על תיקונו בעזרת מדת השקר!

לקראת סיום סדרת הרשימות הזאת שעסקה באמת ושקר, לא נוכל שלא להזכיר את דבריו של הרב אליהו דסלר (מכתב מאליהו, חלק א' עמ' 94) בענין אמת ושקר. כך הוא כותב:

מהו אמת ומהו שקר? בתחילת חינוכנו, הבננו, שאמת הוא כשמספרים עובדות כמו שאירעו ושקר - כשמשנים מזה. אך זהו רק באופנים פשוטים, אבל למעשה, יש הרבה אופנים שבהם אין הדבר כן. לפעמים אסור לומר דברים כמו שהם, כמו לספר מה שיש בו פגם לחבירו בלי תועלת והכרח, ולפעמים צריך דווקא לשנות, וזה כשהאמת לא תועיל אלא תזיק, כי אז מה שנראה כאמת הוא שקר, שמוליד תוצאות של רע ומה שנראה כשקר - מביא לתכלית של אמת.
נמצא, שאמת הוא מה שמביא לטוב ולרצון הבורא ושקר הוא מה שנותן הצלחה לעסקיו של שר השקר הסיטרא אחרא... מי שעיקר שאיפתו לרע ולשקר, אף אם אירע באיזה דברים שמתאים בדיבורו והנהגתו לעובדות, מכל מקום, לשקר ייחשב לו, כי כל פרטי המעשים מצטרפים ככלים לתכליתו העיקרי, ואם מטרתו היא שקר – הכל שקר

דבריו של הרב דסלר עומדים בסתירה חזיתית לדברים שהביא לעיל הרב חיים דוד הלוי בשם התפארת ציון. 

משפט המדבר על תיקון העולם בדרך שקר, אינו משפט שיכול להיאמר לפי השקפת הרב דסלר. לפי הרב דסלר אם זה תיקון העולם, רצון הבורא, הרי שזה בהגדרה אמת, ולא שקר. 

אלו שתי השקפות סותרות בתפיסה של אמת ושקר. 

תפקוד משטרת ישראל בשבת - שני מאמרים חדשים

לאחרונה פרסם הרב רמי ברכיהו, רב משטרת ישראל, שתי התכתבויות הלכתיות שלו על תפקוד המשטרה בשבת.

הפעלת מצלמות גוף בשבת
בגליון תמוז, מס' 124, של כתב העת אמונת עתיך התפרסם מאמר של הרב ברכיהו עם תגובה מאת הראשון לציון הרב יצחק יוסף. המאמר דן בנשיאת מצלמות גוף ע"י שוטרים בשבת.


מבין השורות נראה שאחד השוטרים פנה למשרד הראשון לציון בדבר ההיתר שהעניקה רבנות המשטרה לשאת מצלמות גוף, וממשרד הראשל"צ הפנו את השאלה חזרה לרבנות המשטרה.

הרב רמי ברכיהו מסביר את חשיבותם של המצלמות בכך שסטטיסטית מפחיתות אלימות הן ע"י השוטרים והן ע"י אזרחים בזירת הארוע. אלימות זו עשויה להגיע לכדי ספק פיקוח נפש. בנוסף, יש בהפעלת המצלמות משום השלטת חוק וסדר על ידי מניעת העללת עלילות על השוטרים, וכן בכך שמסייעות לבסס תיק משפטי כנגד עבריינים.
בהסתמך על כך שיש בהפעלת המצלמות רק איסור דרבנן,  הרי שניתן להתיר את השימוש במצלמות כשמדליקים אותם בשינוי.

הרב ברכיהו מסיים את דבריו לרב יצחק יוסף שהוא מבקש ממנו ש"ייתן גיבוי מלא לרבנות המשטרה ולרב הראשי למשטרת ישראל העושים רבות כדי לבסס את ההלכה במשטרת ישראל, ומשתדלים לעשות את עבודתם ומלאכתם על פי הוראות ה'שלחן ערוך' ובהתייעצות מלאה עם מומחי הלכה בתחומם."

למאמר זה צורף מכתב התשובה מהרב יצחק יוסף.
אודה על האמת, שאני כנראה לא הבנתי את דבריו.

הרב יצחק יוסף מתחיל בכך שנראה שהוא לא מסכים עם הרב רמי ברכיהו: "לדעתי אין להתיר בזה, אלא אם כן עושה כן על ידי גוי, או בשינוי ברור", ומיד הוא ממשיך "ואם יש באמת ענין פיקוח נפש, רק בזה יש להתיר להדליק המצלמה להדיא".
אינני יודע כיצד להבין את דבריו. לכאורה זה נושא הדיון: האם המצלמות מונעות מצד של פיקוח נפש? עדיין לא ברור מה עמדתו של הרב יוסף בשאלה הזאת.
לאחר מכן הוא למעשה מסכם את דברי הרב ברכיהו, ואז כותב "לאחר העיון בכל האמור לעיל אף אני מסכים עמכם בהיתר זה בהפעלת המצלמה על גוף השוטר במקום שיש חשש ספק פיקוח נפש והצלת חיים". ושוב, האם זו הסכמה לניתוח של הרב ברכיהו ולטעמים שהוא רואה כאן ספק פיקוח נפש, או לא?
לקראת סוף דבריו מבקש הרב יוסף מהרב ברכיהו "להוציא מכתב הבהרה לכל השוטרים בהוראות הפעלת המצלמה בשבת שלא תהיה האצבע קלה על ההדק ח"ו להפעילה במקום שודאי אין חשש פיקוח הנפש" - על מה מדובר כאן? באיזה מקרה אין חשש פיקוח נפש?
סוף דבר, יצאתי מבולבל לחלוטין ממכתבו של הרב יוסף. האם הוא מסכים עם דבריו של הרב רמי ברכיהו, ורק חושב שצריך להבהיר אותם (אולי ליחצ"ן) אותם יותר טוב לשוטרים, או שהוא חולק עליו בחלק מההיתר?

בענין פיקוח נפש בעבודת המשטרה בשבת, כדאי לראות את הסיכום שלנו כאן.


אבטחת טקס "שבת האור"
בגליון תחומין האחרון (כרך לט) התפרסם מאמר נוסף של הרב רמי ברכיהו תחת הכותרת "הריבונות כשיקול הלכתי: אבטחת טקס 'שבת האור' בכנסיית הקבר". מאמר זה עוסק באבטחת טקסי "שבת האור", טקס שבו המאמינים הנוצרים מוצאים אש מכנסיית הקבר. הטקס חל באופן קבוע בשבת, והוא ארוע רב משתתפים, וכמו כל ארוע רב משתתפים, משטרת ישראל נדרשת לאבטח אותו ולשמור על הסדר הציבורי.
תחילה דן הרב ברכיהו בענין איבה, וגדר פיקוח נפש בנוצרי, ובצורך להיכנס לכנסיה במקום שיש חשש איבה או פיקוח נפש. את דבריו הוא מסכם:

נראה כי שוטרים חייבים להיכנס לכנסיית הקבר בשבת האור, אם משום חשש איבה ואם משום חשש פיקוח נפש, ובמקום הצורך אם גם חייבים לחלל שבת כדי לאבטח את האירוע.

לאחר מכן מוסיף הרב ברכיהו יסוד, שיש שיאמרו שהוא מחודש, והוא "שיש מקום לבסס את ההיתר לשוטרים להיכנס לכנסיית הקבר בשבת האור גם על יסוד רחב יותר, והוא מימוש ריבונות העם בארצו, המהווה קיום של מצות יישוב ארץ ישראל הציבורית."
הרעיון הוא שחלק ממימוש הריבונות של מדינת ישראל הוא בכך שיהיה חוק וסדר בכל מקום שבו אזרחים ותיירים מסתובבים כך שתהיה הרגשת בטחון בארץ:

כאשר משטרת ישראל מאבטחת מקומות וארועים רגישים מבחינה מדינית, ביטחונית או דתית, שארגוני הטרור המבקשים לערער את מעמדה של מדינת ישראל עלולים לפגוע בהם כדי להרוג חפים מפשע ולהוציא את דיבתה רעה כביכול של מדינת ישראל בפני אומות העולם, יש מקום להתיר לאבטח מקומות ואירועים אלה גם בשבת משום מצות יישוב הארץ ומימוש הריבונות של מדינת ישראל. 

על זה הוא מוסיף, שמכיוון שמדינת ישראל קמה על סמך ההצהרה שהיא תעניק חופש דת ופולחן לכל בני הדתות הגרים בשטחה, הרי ששמירה על האפשרות לקיים טקסי פולחן לכל הדתות בבטחה יש גם בה ביסוס למעמדה של מדינת ישראל.
את דבריו הוא מסכם כך:

נמצא אפוא, שבמציאות שבה מדינת ישראל מחויבת לאמנות בינלאומיות של חופש פולחן דתי, המבחן של מימוש הריבונות אינו ביכולת למנוע את הפולחן או לאבדו, אלא דווקא באבטחת הפולחן על ידי באי כוחה של מדינת ישראל - קרי, משטרת ישראל, ובהתניית קיום הפולחן באישור המשטרה. ריבונות זו מתבטאת ביתר שאת גם בכך ששוטרי ישראל נכנסים לתוך כנסיית הקבר לצורך האבטחה, וממחישים בכך שהכנסייה איננה אקס-טריטוריה במובן הריבוני. 

לצד מאמרו של הרב ברכיהו מתפרסמים שני מאמרי תגובה של הרב אשר וייס והרב דב ליאור.

הרב וייס מסכים עם הנימוק של משום איבה, אך אינו מסכים שיש לחלל שבת עבור פיקוח נפש של גויים (גם אם מדובר בגר תושב).
בנוסף, הרב וייס אינו מקבל את החידוש שבמימוש הריבונות הישראלית, ובכלל זה הדאגה לחופש הפולחן בה, יש משום יישוב ארץ ישראל:

לענ"ד יש להיזהר מאד מלהרחיב גדר מחודש זה מעבר למלחמה ממש, דמלבד מה שיש לפקפק בעצם ההנחה שמלחמה דוחה שבת ללא חשש פיקוח נפש - האם כך פסקינן למעשה, נראה עוד שאין זה אלא במלחמה ממש, ולא בניהול יום יומי ושגרת ההנהגה בימי שלום, ורואה אני סכנה גדולה וחשש גדול בהרחבה גורפת של הלכה מחודשת כל כך בהלכות חמורות שבתורה שהן הלכות שבת שעונשם כרת. 

ובהמשך:

ובאופן כללי נראה דיש לנו לנהוג זהירות יתרה ומופלגת בבואנו לחדש קולא מחודשת בעניינים שנוגעים לציפור הנפש וליסודות הדת, ועדיף להסתמך על היסודות המקובלים והאיתנים של מסורת ההלכה כפי שנתקבלו ע"י גדולי ישראל לדורותיהם.

הרב דב ליאור בתגובתו חולק על הרב ברכיהו בהגדרת נוצרים כגרי תושב, ויש להתיר חילול שבת בעיקר משום חשש איבה.
עוד כותב הרב ליאור שהוא אינו תומך בחופש דת ופולחן במדינת ישראל:

שאנו שואפים שמדינת ישראל תתחזק והנהגתה תדרוש שלא ייערכו בארץ טקסים של ע"ז, ולא נהיה כפופים לאמנות בין לאומיות הסותרות את תורתנו הקדושה, אלא שעכשיו אנו אנוסים לנהוג אחרת. 

העמדה הזאת משונה לי מאד. לא רק שיהודים דתיים בכל העולם כולו נלחמים עבור חופש דת, ורק כאן במדינת ישראל יש רבנים המדברים נגד חופש דת. יתרה מזאת, אני לא בטוח שגם אלה שתומכים בביטול חופש הדת והפולחן כאן במדינת ישראל כל כך מרוצים במקומות בהם המדינה מתערבת בחופשיות הדת והפולחן, אם זה באיסור העליה להר הבית, או בתכנים המתפרסמים בספרי קודש וכד'.

אמת ואי אמת (חלק ו) - עוד על מותר לשנות מפני השלום

חלקים קודמים:
- חלק א
- חלק ב
- חלק ג
- נספח לחלק ג
- חלק ד
- חלק ה
על הרב משה כלפון הכהן מסופר (שו"ת שואל ונשאל הקדמות תולדות חייו (בחלק ג')):

האמת היתה נר לרגליו והיה מפורסם מאד במידת האמת שהיתה טבועה בדמו הוא היה רגיל לפרש את מאמר חז"ל מותר לשנות מפני השלום שהכונה לשנות בלבד ולא לשקר לגמרי וזה נרמז בפסוק את בריתי שלום שהוא"ו שבשלום נכתבה קטועה לרמוז שאין לשקר לגמרי מפני השלום רק לשנות

דוגמא לשינוי כזה, שאינו שקר, ניתן לראות בדברי השבות יעקב הבאים (שו"ת שבות יעקב חלק ב סימן צט):

זאת ועוד אחרת על אחד שמתה לו אחותו ונוהג שבעה ובתוך שבעה בא אביו מהדרך שלא ידע עדיין ממיתת בתו אי מותר לבנו לצאת לקראתו תוך שבעה כדי שלא ירגיש אביו במיתת בתו.
ועל דבר לצאת לקראת אביו שלא ירגיש באבילות בתו נ"ל דשפיר דמי דהא מצינו בט' באב דהולך לקראת רבו או אביו עד צוארו במים ואינו חושש ש"מ דכבוד אביו דוחה אבילות דט' באב ה"ה כאן אף דיש מקום לחלוק דאבילות ישנה שאני מ"מ הא מצינו דמותר לשנות מפני השלום וכ"ש משום כבוד אביו דהוקש כבודו לכבוד המקו' והא דאבל אין רשאי לצאת מביתו בלא"ה אינו חמור כל כך עיין בי"ד סי' שצ"ג ואין מקו' לבעל דין לחלוק דאע"ג דמי שמת לו מת אינו מחוייב לומר לו מ"מ אין לו לשקר ולומר חי הוא וכדאי' בי"ד סי' ת"ב סעיף י"ב מ"מ כה"ג אין כאן שקר כלל וכדאי' בפסחים דף ג' ע"ב וד' ע"א בהא דאהדרי' קרעי' לאחורי וכו' א"ל אנא לא קאמינא וכו' א"ל אייבו קיי' א"ל אימא קיימת וכו' יע"ש וא"כ פשוט הוא שמותר לעשות כן משום כבוד אביו כנ"ל הקטן יעקב.

אך יש תשובות שבודאי לא ניתן לומר עליהם שמדובר רק בשינוי, ולא בשקר.

בחלק ה' ראינו את תשובת הבן איש חי ברב פעלים על מקרה בו דיין אחד רוצה לומר "איני יודע", הגם שהוא יודע את הדין, אלא שהוא מפחד ששני הדיינים שיושבים עמו בדין יכריעו בניגוד לדעתו. השבות יעקב כתב שהדבר מותר משום "מותר לשנות מפני השלום" - ובכלל "שלום" נמצא גם משפט, שנאמר "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם". הבן איש חי חלק עליו בטעם ההיתר וסבר שלא ניתן לומר במקרה זה "מותר לשנות מפני השלום", משום שספר החסידים כתב שזה רק על העבר, ולא על ההווה והעתיד. אלא, שהוא סבר שהדבר מותר משום שמותר לשקר כדי לברר האמת (שו"ת רב פעלים חלק ג - חושן משפט סימן א):

העולה מכל האמור הוא דמ"ש הגאון שבות יעקב דמותר לשנות מדין דקי"ל מותר לשנות מפני דרכי השלום, הנה לפ"ד ספר חסידים הנז"ל, אין הוכחה מזה כי זה איירי במשנה על העבר ולא במשנה על אותה שעה שעומד בה, אבל מכל הנך דוכתי שהבאתי לעיל בס"ד יש להוכיח לנ"ד שמותר לשקר כדי לברר האמת וכדי להעמיד האמת על בריו ותיקונו, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר. 

מעניין לראות תשובה אחרת המיוחסת לבן איש חי, בשו"ת תורה לשמה העוסקת בענין שינוי מפני השלום (שו"ת תורה לשמה סימן שעא):

+האם מותר לשקר בשביל למנוע עבירה.+ 

שאלה בת המורדת בד"ת =בדיני תורה= ותובעת ירושה מנחלת אביה בערכאות של גוים במקום שיש בנים יורשים כי לפי דיניהם הבת לוקחת ירושה עם הבן אי שרי לעשות שטר צואה או מתנה בשקר מפי האב על שם הבנים היורשים בד"ת או אם יש בזה חשש מדבר שקר תרחק ואין אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה חברך. יורנו המורה לצדקה ושכמ"ה.  

תשובה ודאי שרי ואין בזה חשש מדבר שקר דארז"ל משנים מפני דרכי השלום והא עדיפא להקים דגל התורה ואין לך שלום גדול מזה ועוד יש להביא ראיה גדולה לזה מן הגמרא דראש השנה דף כ' ע"א שלח ליה רבי יהודה נשיאה לר"א הוו יודעין שכל ימיו של רבי יוחנן היה מלמדנו מאיימין על העדים וכו' אעפ"י שלא ראוהו יאמרו ראינו ע"ש ועוד עיין בדברי רב דימי דמתני איפכא ע"ש נמצא כדי להפיס דעת הבריות שלא יהרהרו אחר ב"ד המקדשים החודש אומרים לעדים שיעידו שקר וכ"ש בכהאי גוונא וגדולה מזו יש ללמוד מהגמרא הנז' דכל שהם עושים בשביל תיקון העולם וגם כדי שלא להוציא לעז ולהרהר אחר מעשה ב"ד אין לחוש משום שקר דכל זה נכלל בכלל מה שאמרו שמותר לשנות מפני השלום אך ודאי צריך לשקול בפלס משפט העניינים ואין לעשות היתר זה בכל גוונא וישימו יראת השם על פניהם ותחלת הכל יהיו רואים היטב את הנולד שלא יצא מזה חילול ה' ח"ו אח"כ ואם אפשר שיהיה נודע לערכאות ששקר עשו ודאי צריך שיחדלו מעשות הדבר הזה כי אין לך דבר שעומד בפני חילול ה' ועל הכל צריך עצה ויתיישבו בדבר בחכמה ובתבונה ובדעת. והיה זה שלום ואל שדי ה' צבאות יעזור לי. כ"ד הקטן יחזקאל כחלי נר"ו. 

 בתשובה זו מתיר הבן איש חי לשואלים לזייף צוואה של נפטר, על מנת להבטיח שגם עם בתו של הנפטר תפנה לבית דין של ערכאות, היא לא תזכה בירושה יותר ממה שהיתה (לא) זוכה בבית דין רבני של הקהילה. וכל זה, מהטעם שזה בכלל "ואין בזה חשש מדבר שקר דארז"ל משנים מפני דרכי השלום והא עדיפא להקים דגל התורה ואין לך שלום גדול מזה".
רק לאחר ההיתר הברור, מסתייג הבן איש חי מעט ודואג שלא יצא מזה חילול השם ושלא יעלו הגויים על הזיוף.

מעניין להשוות את הגישה של הבן איש חי, לזו של החתם סופר, הממליץ להתרחק מלשנות מפני השלום, ולהיות נקי מה' ומישראל (שו"ת חתם סופר חלק ו - ליקוטים סימן נט):

העתקתני בדבריך ובגלגולי סבותיך אשר לא הי' לי לנחת ודע בני ותלמידי שי' כי כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה והייתם נקיים מה' ומישראל וב' חובות אלו נקיות מה' יתב' והנקיות מישראל עמו הם שני רוכבי' צמדים על גבנו ויותר אפשרי לצאת ידי החוב הראשון היינו ידי שמים יותר הרבה ויותר מלצאת ידי הבריות כי הם חושבים מחשבות זרות ונושאי' ונותני' מוזרי' בלבנה ועונשו יותר קשה מאד מאד עד לאין מספר ממי שאינו יוצא ידי שמים ח"ו והוא מש"ס ס"פ יה"כ בענין חלול ה' דאין לו כפרה כלל ר"ל ושיעור ח"ה =חלול ה'= כגון רב דשקיל בשרא ולא יהיב דמי לאלתר ובעו"ה שכיח בדברי הבריות למדן כזה יעשה דבר זה והוא שגור בפיהם ואפילו על חשד סברא בעלמא והשתא אי נמי הי' אותו הלמדן עושה כשורה ויצא ידי שמים בכל יכולתו בחיק האפשרי אלא שלא נזהר עד שטעו בו אלו שותי שכר ועשאוהו מנגינותם הרי הוא כבר נלכד במצודתם על זה ידוו כל הדווי' והכתוב צווח הרכבת אנוש לראשנו. 

ואני הרהרתי כמה פעמים אם אפשר שקיים אדם בעולם מקרא זה על מתכונתו ואולי על זה כייל שהע"ה אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא רצונו לומר שאפי' בעשייתו כל טוב א"א שלא יחטא עכ"פ באופן השני הנ"ל ביציאת ידי הבריות. ואינני כדי להזכיר אבותינו הקדושים מ"מ תורה היא וחוכך אני בבני גד וראובן אשר עליהם נאמר מקרא זה והייתם נקיים ועפ"י עצת מרע"ה שהי' עפ"י ה' עשו את שלהם לנקות עצמן והוא במה שיצאו חלוץ י"ד שנים לפני צבא המלחמה ומ"מ לא יי"ח =יצאו ידי חובה= המקרא הזה בשלימות כי לא על חנם גלו ראשונה לפני כל השבטי' וקראו חז"ל עליהם מקרא הזה נחלה מבוהלת בראשונה אחריתה לא תבורך עיי' ברבה פ' מטות. 

ובכל זאת אחז"ל עם נבר תתברר ועם עקש תתפתל וידעת את אשר מרגלא בפומי תמיד אין יעקב שלא יפגענו לבן ומעטי לבן שיפגעו בהם יעקב שמור זה כי הוא אמת ובחון הדברי' ותראם אמתיים ורצוני כי ברית כרותה כל ת"ח וצדיק המכונה יעקב יש לו מצירי' נגדו המכוני' לבן אמנם מעטים הם הרשעים האלו אשר ימצאו נגדם מי שהוא אחיהם ברמאו' כיעקב נגד לבן והוה יודע כי הרבה פעמים הפכתי בהם ומהם ומהמונם ואמרתי להשמר מהם ולעשות העקוב למישור ואמרתי לברוח מן הקטנה שבתרמיתם ונכשלתי בגדול ממנו ולא זה בלבד עמי הארץ והמון עם אלא לומדי תורה ואפי' רבנים כל שאין דובר אמת בלבבו ולא היושר והצדק מרכבו הרחק דרכך ממנו הסר רגלך מנתיבו והענין הזה אשר אתה בו קבלו באהבה ועל כל גל וגל תנענע ראשך וסוף הכבוד לבוא כי יושיע ה' עם קרובו.
ומ"ש שהרב אמר משם אמ"ו זצ"ל לא שמעתי מפיו ואולי התיר הרב לעצמו ע"ד שאמרו חז"ל רצית להחנק תתלה באילן גדול ואל תאשימהו עבור זה הנה נמצא בשכונתך ס' מטפחת ספרים למהריעב"ץ תמצא שם כי דבר גדול דבר הנביא ז"ל בענין זה הלא ישתוממו רואיו וד"ל ואני תמה על גוף הדבר שהתירו חז"ל לכזב בתורת אמת ומה שאמרו חז"ל מותר לשנות מפני דרכי השלום לא הי' דעת הרמב"ן ז"ל נוח מזה עפ"י המובן הפשוט ע"כ הפליג בפירושו על פסוק ואני זקנתי עיין שם והגמ"א במוסריו סי' קנ"ו החליט דדוקא לשעבר ולא להבא עי"ש והכלל קושטא קאי. 

בדבריו האחרונים מתכוין החתם סופר לדברי הרמב"ן שפירש את המילים שה' אומר לאברהם בשם שרה "ואני זקנתי":

הוא פירוש "אחרי בלותי"

כלומר, לדברי הרמב"ן הקב"ה לא שינה מפני השלום, אלא דיווח נכונה מה אמרה שרה.

אמת ואי אמת (חלק ה) - לומר איני יודע או את האמת?

חלקים קודמים:
- חלק א
- חלק ב
- חלק ג
- נספח לחלק ג
- חלק ד

השבות יעקב (רבי יעקב בן יוסף ריישר סוף המאה ה17, תחילת המאה ה18) נשאל האם דיין שרואה שההרכב שהוא יושב בו יטעה בדין (לדעתו) יכול לומר "איני יודע" במקום להכריע לצד אחד. אם הדיין יכריע לצד אחד, הרי ששני הדיינים יכריעו על פי רוב שלא כדעתו. אך אם יאמר "איני יודע", הרי שיצטרכו להוסיף דיינים ואז יש סיכוי שהם יכריעו כפי שהוא חושב שצריך להכריע.

השבות יעקב מכריע שמותר לו לדיין לשקר ולומר "איני יודע", כיוון ש"מותר לשנות בדבר השלום", ומשפט נכון נכלל בשלום (שו"ת שבות יעקב חלק א סימן קלח):

תשובה הנה שאלתו שוב שנית קבלתי וכבר כתבתי באגרת ראשונה שלא טוב עשה להצטרף עמהם וכמ"ש בתשובת מהרי"ו סי' קמ"ז וז"ל אם תשמע לעצתי לא תשב אצל הקהל בשום דין דידעת שפסקי ב"ב =בעלי בתים= ופסקי הלומדים הם שני הפכים עכ"ל והובא בסמ"ע סי' ג' ס"ק י"ג על כן מה ששאלת אי מותר לך להסתלק מן הדין או כיון שראית שרוצין לקלקל לומר אינו יודע כדי שיוסיפו דיינים ודאי דשפיר דמי למעבד הכי כיון דכוונתך לשם שמים להוציא הדין לאמתו ע"י שיוסיפו דיינים אף על גב דשקורי קא משקרת כי ידעת הדין מ"מ הא קי"ל מותר לשנות בדבר השלום ודינא שלמא הוא כדכתיב אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם ועל זה וכיוצא בזה אמרו למוד לשונך לומר איני יודע כל זה נ"ל פשוט:

הבן איש חי, בדור שאחרי השבות יעקב, דן גם כן בשאלה זו. זאת, בעקבות פסיקה של הבית-יעקב (רבי יעקב בר' שמואל מצויזמיר, ספרו נדפס בשנת תנ"ו, סוף המאה ה17), המובא אף בשבות יעקב, האוסר זאת משום הוצאת לעז על הדיינים שהם אינם יודעים להכריע את הדין. אך הבית-יעקב לא דן כלל בנושא השקר שבדבר. מנגד, הבן איש חי מפקפק שמא השבות יעקב התיר את הדבר רק במקרה שהדיין השואל רואה שהדיינים היושבים עמו הם עמי ארצות.

הוא פותח את הדיון בדברי החיד"א הרואה חובה לדיין לומר את דעתו, ולא להשתמט ולומר "איני יודע". אך הוא מבקש להביא שהתירו לשקר על מנת להעמיד דין על אמיתה:

וראיתי להרב רבינו חיד"א ז"ל בברכ"י סי' י"ח אות ג' שהביא נידון בית יעקב הנז' וסו"ד [...] מ"מ הדין דין אמת לפק"ד דאסור לדיין לשקר ולמעבד טצדיקי להקים מזימת לבו, אלא חיובא רמיא עליה לגלות דעתו באמת וכתורה יעשה, ועמ"ש מהר"ח אלפנדארי בדרשותיו פ' משפטים בכיוצא בזה עכ"ל ע"ש.

ולכאורה נ"ל להביא ראיה דליכא למיחש לשקרא מהא דאמרינן בברכות דף מ"ג ע"ב רב פפא אקלע לבי רב הונא בריה דרב איקא אייתו לקמייהו שמן והדס, שקל רב פפא בריך אהדס ברישא והדר בריך אשמן א"ל לא סבר לה מר הלכה כדברי המכריע א"ל הכי אמר רבא הלכא כב"ה, ולא היא לאשתמוטי נפשיה הוא דעבד, ופירש רש"י לא אמר רבא הלכה כב"ה אלא רב פפא אכסיף לפי שטעה והשמיט עצמו בכך ע"ש, וא"כ י"ל דה"ה בכה"ג דשפיר מצי לשקר כדי לקיים האמת, כי לפי דעתו הדיינים שעמו טועין הם בסברתם, מיהו יש לדחות ראיה זו דאולי משום בושה דקשה מאד שנשפך דמו בקרבו הותר לשנות, וכן מצינו בהרמב"ם פי"ד מה' גזילה הי"ג במסכת' כיצד, היה עוסק במסכת נדה ואמר במקוואות אני שונה משום שלא יתבייש אם לא ידע להשיב, ועיין בלחם משנה שם.

הוא מסתייג מראיה זו שמא אין מדובר בשקר ממש, אלא בדיבור בלשון המשתמעת לשני פנים. אך לאחר מכן מביא הבן איש חי עוד מספר מקורות מהש"ס מהם משמע שמותר גם לשקר ממש. הנה אחת הראיות:

מיהו יש להביא ראיה בס"ד לנ"ד, דמותר לשקר, מהא דאמרינן בערובין דף נ"א ע"א רבה ורב יוסף הוו אזלי באורחא, א"ל רבה לר"י תהא שביתתנו תותי דקלא דסביל אחוה וכו', א"ל לא ידענא ליה, א"ל סמוך עלי דתניא ר' יוסי אומר אם היו שנים אחד מכיר ואחד אינו מכיר, זה שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר, וזה שמכיר אומר תהא שביתתנו במקום פ', וקאמר בגמרא ולא היא, לא תנא ליה כרבי יוסי אלא כי היכי דליקבל לה מיניה משום דרבי יוסי נמוקו עמו, ופירש רש"י הא דא"ל משמיה דרבי יוסי ליתא, דלא תנא ליה בשם רבי יוסי אלא סתמא תניא ליה לעיל, ומשו"ה אמרה בשם רבי יוסי כי היכי דלקבלה מיניה ע"ש.

בהמשך התשובה הוא עובר לדון בדברי השבות יעקב שהבאנו לעיל שהתיר את הדבר משום שינוי בדבר שלום. הבן איש חי מתקשה לקבל טענה זו, בגלל דברים אלו של ספר חסידים (ספר חסידים (מרגליות) סימן תכו):

דע אף על פי שאמרו מותר לשנות בדברי שלום אם יבא נכרי או יהודי ויאמר לאדם תלוה לי מעות ואינו מלוה לו ברצון כי ירא פן לא יפרע לו אינו יכול לומר אין לי כי מה שאמרו שמותר לשנות בדברי שלום זהו בשכבר עבר הדבר.

אלא שעל דברי ספר החסידים יש להקשות מכך מהגמרא בבבא מציעא האומרת שמשנים במסכתא. הבן איש חי מתרץ:

מיהו לקושיתו של רבינו חיד"א מהך דמציעא אנא עבדא תרצתי באופן אחר, דהתם אין זה שינוי גמור אם שואלין אותו אם יודע וישיב לאו, כי בשיעור הידיעה יש כמה מדרגות וכל חד אף על פי שהוא יודע נקרא אינו יודע לגבי הגדול ממנו שיש לו בה ידיעה יותר ושגורה בפיו יותר, וא"כ אם אמר איני יודע כונתו לומר לגבי רבי פלוני נחשב אני שאיני יודע.

ולכן, לדברי הבן איש חי, ההיתר במקרה של הדיין אינו משום שמשנים מפני השלום, אלא משום שזה עצמו הוא העמדת האמת. וכך הוא מסיים את תשובתו:

העולה מכל האמור הוא דמ"ש הגאון שבות יעקב דמותר לשנות מדין דקי"ל מותר לשנות מפני דרכי השלום, הנה לפ"ד ספר חסידים הנז"ל, אין הוכחה מזה כי זה איירי במשנה על העבר ולא במשנה על אותה שעה שעומד בה, אבל מכל הנך דוכתי שהבאתי לעיל בס"ד יש להוכיח לנ"ד שמותר לשקר כדי לברר האמת וכדי להעמיד האמת על בריו ותיקונו, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר.

אלא שדברי ספר החסידים רחוקים מלהיות מוסכמים. כך לדוגמא כותב עליהם הרב"ז (שו"ת הרב"ז ילקוט החנוכי סימן מט, הרב בצלאל זאב ב"ר חנוך הייניך שפרן, סוף המאה ה19):

גם הלום ראיתי בפי' "ברית עולם", שבגליון הספר חסידים, שהעיר על הס"ח הנ"ל, וכ': ואף על גב דאמרי' בב"מ, (כ"ג ע"ב) עבידי רבנן דמשני במסכתא וכו'. ומשני במה שהוא עתה? שאני התם, משום ענוה, ושלא להחזיק טובה לעצמו מותר. ולמדנו מזה דהענוה, יותר מהשלום בפרט זה, עכ"ל. [...] - גם במחכת"ה אישתמיטתיה דברי הט"ז והמג"א ז"ל. באו"ח סוס"י תקס"ה. שהקשו מכתובות ע"ז ע"ב. דא"ל רשב"י לריב"ל: נראתה הקשת בימיך, א"ל הן, ולא היא. לא הואי מידי (לא נראה הקשת בימיו), אלא סבר ריב"ל לא אחזיק טיבותא לנפשאי. הרי דאמר ריב"ל מילתא דשקרא, בשביל שלא להתגאות. וה"נ לענין תענית, היכא שא"א להתנצל בלא"ה דאעפ"י שמתענה יוכל לומר איני מתענה, כדי שלא להחזיק טיבותא לנפשיה. והט"ז ז"ל שם מסיים, והוא בכלל מותר לשנות מפני דרכי שלום, כיון דמתכוין לדבר מצוה, אין השינוי פוסל בו. עכ"ל. הרי מבואר להדיא דהט"ז ס"ל דהטעם משום ענוה, והטעם משום דרכי שלום, שוים הם, והכל נכלל בהאי כללא, דמותר לשנות מפני דרכי שלום, וגם בדבר שהוא עתה בשינוי, כגון שהוא מתענה, ואומר שאינו מתענה אפ"ה שרי.

הרב עובדיה יוסף, בשבתו בקהיר, התלבט בשאלה שלנו לגבי עצמו (שו"ת יביע אומר חלק ב - חושן משפט סימן ג):

ב"ה. קהיר. תש"ט לפ"ק. עמדתי ואתבונן אודות שלשה שישבו לדון, ונשאו ונתנו בהלכה, ושנים מחייבים ואחד דעתו לזכות, אם רשאי המזכה לומר איני יודע כדי שיוסיפו עוד ב' דיינים. כדקי"ל בחו"מ (סי' יח). ויוציאו הדין לאורה ע"פ הרוב.

הרב עובדיה יוסף דוחה את הטענה שדברי השבות יעקב הם רק כשהדיינים האחרים הם עמי ארצות:

ונוראות נפלאתי, דהיאך לא סיימוה קמיה דמני"ר דברי השבו"י, שהביא דברי ה' בית יעקב הללו, ודחאם מההלכה. ומוכח להדיא מדבריו, שאפי' אם הדיינים היושבים עמו הם ת"ח, לא חיישינן ללעז, שיותר טוב שיבושו בעוה"ז מעונש עוה"ב, (וכדאמר רב עמרם חסידא בקידושין פא) דחיישינן טפי לעיוות הדין.

בסופו של דיון הוא מסיק כבית יעקב שאין עצה ואין תבונה ואין הדיין יכול להסתלק מן הדין, וזה חלק מהחיוב על הדין לדון והאיסור של "מדבר שקר תרחק". את מסקנתו ההלכתית הוא מתבל בתיאור הדיינים שישבו עמו לדין באותה תקופה:

(ט) סיומא דהאי פיסקא שאין עצה ואין תבונה להסתלק מן הדין בטענת איני יודע, אא"כ היושבים עמו בב"ד הם יושבי קרנות, שאז אין סברת החכם הדיין בטלה ברוב דעות. וע"כ יוכל לומר קבלו דעתי, ואם רואה שאינו יכול להכריחם יאמר איני יודע בכדי שיוסיפו הדיינים ויצא הדין לאורה. והנה היושבים עמי בב"ד הם קצת תלמידי חכמים, וקרה פעם אחד שחלקו עלי ופסקו להוציא ממון ע"פ ספר אחרון שאנכי בעניי השיבותי על כל דבריו, בפסק אחד שערכתי בזה, והוכחתי בס"ד שאין להוציא מן המוחזק. הלא הוא כמוס עמדי. וחשבתי דרכי אם כדאי שאומר איני יודע כדי שיוסיפו הדיינים, וכמ"ש השבו"י ורב פעלים. א"ד כיון שהם קצת ת"ח ומצאו שכן נכתב בספר, איני רשאי לעשות כן. ואחרי התבוננות נמנעתי לומר איני יודע, (ופסקו ע"פ רוב דעות.) וה"ט דהכא באתרא הדין שאינה עיר של חכמים ושל סופרים, גם אם יוסיפו ב' דיינים במקומי, קרוב לודאי שיפסקו כדבריהם, בראותם שכן מפורש בספר. וע' בשו"ת מקום שמואל (סי' יא) שכ', מחשבותי לא כמחשבות קצת לומדים שראיתי, כי בהגיע המורה לדון דין הנדפס בספר הנה לא יזוז מדבריו. וקיימו בעצמם מ"ש הרמב"ם בס' מו"נ =מורה נבוכים=, בראות אדם דבר מה חקוק בספר תגדל אמונתו בו. ואנכי ולבבי לא כן אדמה כי יש לחפש עד מקום שידו מגעת. ע"ש. והשי"ת יזכנו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. לא נבוש בעוה"ז ולא נכלם לעוה"ב. אמן.

אמת ואי אמת (חלק ד) - לשנות מפני השלום

חלקים קודמים:
- חלק א
- חלק ב
- חלק ג
- נספח לחלק ג

הגמרא ביבמות מביאה מעין מחלוקת אם מותר לאדם לשנות בדבר השלום או שמצוה לשנות (תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סה עמוד ב):

וא"ר אילעא משום רבי אלעזר בר' שמעון: מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום, שנאמר: אביך צוה וגו' כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו'. ר' נתן אומר: מצוה, שנאמר: ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני וגו'. דבי רבי ישמעאל תנא: גדול השלום, שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו, דמעיקרא כתיב: ואדוני זקן, ולבסוף כתיב: ואני זקנתי.

המהרש"א מסביר שאין זה ממש מחלוקת אלא שר' נתן בא להוסיף על דבריו של ר' אליעזר בר' שמעון. המהרש"א מוסיף עוד פרט חשוב לדיוננו, והוא ש"לשנות בדבר השלום" אינו זהה לשקר:

ומ"ש ר"נ אומר מצוה כו'. הוסיף לומר מצוה כו' שהרי הקדוש ברוך הוא צוה לו לשנות ואף על גב דקושטא קאמר שעשה שם זבח כדכתיב בקרא ויאמר שלום לזבוח לה' גו' ויקרא להם לזבח מ"מ עיקר הליכתו למשוח את דוד היה צריך לשנות ולא עשה כן אלא מפני יראת שאול:

וכבר קדמו הריטב"א בתובנה זאת:

ומ"מ אין זה עיקר הליכתו אלא שהוא משנה לומר כי לזה לבד הולך מפני שמותר לשנות בדברי שלום

התחלנו את דיוננו בגמרא האומרת "בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו: במסכת, ובפוריא, ובאושפיזא". התוספות הסבירו שם שזה חלק מהשינוי מפני השלום, אלא שאלו דוגמאות תדירות.

הרי"ף שם מביא את הגמרא שלנו ושואל מדוע הגמרא שם לא מוסיפה את ענין השינוי מפני השלום. הוא משיב שלשנות מפני השלום זהו מצוה, ואלו השינוי במסכת, פוריא ואושפיזא זהו רשות (רי"ף מסכת בבא מציעא דף יג עמוד א):

ומסתברא לן דהאי דלא חשיב הא בהדי הנך תלת מילי משום דהאי לא איצטריכא ליה דמצוה היא כי איצטריכא ליה הנך דרשות:

הרב חיים דוד הלוי נשאל (שו"ת עשה לך רב חלק ד סימן סב):

מדוע באמת נדחית האמת מפני השלום, והלא חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת ואנו הולכים בדרכיו, ובכל אופן כך צריך להיות, ואם כן האם אין עלינו לשאוף לאמת המוחלטת

את תשובתו הוא פותח בסוגיא שלנו ומסביר שאין ערך באמירת אמת כשזו תביא בעקבותיה הרס וכליון:

אמנם, יש כאן מקום לשאלה שלכאורה אין מכאן ראיה שמותר לשנות מפני השלום, שכן אחי יוסף חששו מנקמת יוסף ושינו מפחדו, ומנין שמותר לשנות מפני השלום. אבל הלשון בירושלמי מדוייק יותר; אמר רשב"ג בא וראה כמה קשה אבק לשון הרע, שדברו הכתובים דברי בדאי כדי להטיל שלום בין יוסף לאחיו הה"ד ויצוו וגו' ולא מצינו שציוה כלום (ירושלמי פאה פ"א ה"א). א"כ הראיה איננה מהאחים עצמם, אלא ממה שהתורה סיפרה דברי שקר שהאחים דברו, ומכאן שמותר הדבר.
ויתירה מזאת אמר ר' נתן מצוה (לשנות מפני השלום) שנאמר ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול וגו'. תנא דבי ר' ישמעאל גדול השלום שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו, דמעיקרא כתיב ואדוני זקן ולבסוף כתיב ואני זקנתי (יבמות שם). הרי לך שאפילו הקדוש ברוך הוא שחותמו אמת שינה מפני השלום.
וטעם הדבר הוא, כי אמנם חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת, ואילו יכלנו צריכים היינו לשאוף לאמת המוחלטת, אך זו אינה קיימת במציאות שאנו חיים בה, ובכל הדוגמאות הנ"ל לימדה אותנו תורה שאם אמירת האמת, בעולם השקר, תגרום למחלוקת, מותר לשנות מפני השלום, כי מה התועלת באמירת האמת, כאשר מחלוקת שתבוא בעקבותיה עלולה להרוס ולכלות. ולכן אפילו הקדוש ברוך הוא עצמו עם בריותיו החיים במציאות הזאת, נוהג לשנות מפני השלום.