יום ראשון, 26 במרץ 2017

ציוצי "מה נשתנה - ליל הפסח בתלמודם של חכמים" של פרופ' דוד הנשקה

בחודשיים האחרונים קראתי בשקיקה את ספרו של פרופ' דוד הנשקה "מה נשתנה - ליל הפסח בתלמודם של חכמים". נהנתי מאד מהקריאה ואני ממליץ על הספר בכל לב. במהלך הקריאה ניסית לצייץ נקודות מתוך הספר. אין ממש חוקיות בציוצים, היו פרקים שצייצתי הרבה, ואחרים שצייצתי פחות. בגדול, ניסיתי לצייץ בכל פעם שהגעתי למשהו שהרגשתי שהוא חידוש מרעיש. להלן קיבצתי את ציוצי על הספר.
הציוצים מכילים ספוילרים!!!
אם הספר מונח לכם על השידה ואתם בדרך לקרוא אותו - אני לא ממליץ לכם להמשיך לקרוא את הרשומה הזאת. אם לא שמעתם על הספר, או שראיתם את הספר והגבתם בתנועת ביטול של "מה כבר אפשר לחדש ב500 עמודים על ליל הסדר שטרם נכתב?" - הרשומה הזאת בשבילכם!
[קישור ל#מה_נשתנה_הנשקה בטוויטר]





































ב- אין תגובות:

יום שישי, 17 במרץ 2017

מחשבה לפרשת כי-תשא

פעמיים בפרשה מתפלמס רבי אברהם בן עזרא עם דעות משונות בפרשנות על הפרשה:
אבן עזרא שמות פרק לד פסוק ח:
וימהר - ריקי מוח אמרו, כי מהר משה כאשר הזכיר רבעים, שלא יאמר חמשים. וזאת טעות גדולה, כי אין הדעת סובלת שיפסוק הוא דברי השם בעוד שהיה מדבר, כי היה בן מות לשעתו. רק כאשר נפסק הקול מיד מהר משה להתפלל.

אבן עזרא שמות פרק לד פסוק כט:
ישתחקו עצמות חוי הפושע, שאמר כי בעבור שלא אכל לחם שבו פני משה יבשות כמו הקרן. וטעם וייראו (שמות לד ל), מפני שהיו פניו מכוערות. ואיך לא פקח זה המקולל את עיניו, כי לא יירא האדם לגשת אל האדם רק בעבור דבר פלא שנתחדש בו שלא ראה כמוהו. ואין אדם שלא ראה פני המת, ולא יירא מגשת אליו. ועוד, אלו היה ככה, למה לא היה תמיד המסוה על פניו, ולמה היה מסיר אותו תמיד בדברו עם ישראל. והלא ראה, כי בהיותו בן מאה ועשרים שנה לא כהתה עינו ולא נס לחה, ואף כי כאשר היה בן שמונים:

הפרשנות המשונה הראשונה אומרת שמשה למעשה קטע את דברי ה' כדי שדבריו לא יהפכו לחמורים יותר. 
הפרשנות המשונה השניה אומרת כי פניו של משה קרנו כי הוא היה חיוור מאי אכילה 40 יום ו40 לילה. 

שתי הפרשנויות הללו למעשה שמים מראה על פני אותם "פרשנים" ומראים לנו כיצד הם מבינים את תפקידו של משה, מנהיג העדה. 
הפרשנות הראשונה שמה את משה כמי שתפקידו למנוע יתר התערבות של ה' בענייני בני האדם. משה הוא למעשה זה שמונע מהא-ל הנוזף לפגוע יותר מדי בבני האדם. 
הפרשנות השניה גם היא למעשה רואה את ה' כא-ל נוזף, ככזה שלא מתרשם במיוחד ממצבו הפיזי של משה ומחזיק אותו בלי מאכל ומשקה במשך 40 יום, עד שצורת פניו משתנות. לפי פרשנות זו, משה הוא כמו שק החבטות של העם, מין נער שליחויות של ראשי המאפייה שמדי פעם מקבל מהם טובות הנאה, אך בפעמים אחרות סובל מנחת זרועם. 
האמת, כפי שדואג אבן-עזרא להורות לנו, היא שתפקידו של משה אינו להצר את צעדיו של ה' מחד, ואינו להיות שק החבטות של ה' מאידך. 

ב- אין תגובות:

יום שישי, 10 במרץ 2017

קם רבה ושחטיה לרבי זירא

הגמרא במגילה (דף ז עמוד ב) מביאה את הדין ש"מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" ולאחר מכן מביאה את המעשה הנורא הבא:
רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום, קם רבה שחטיה לרבי זירא. למחר בעי רחמי ואחייה. לשנה אמר ליה: ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי! - אמר ליה: לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא. 
ידידי הרב יצחק רונס שיתף כמה פירושים מקוריים להסבר סיפור זה.

שו"ת משנה הלכות חלק יא סימן תקנו:
בהא דקם רבה ושחטיה לר"ז... וצ"ע שהוא דבר זר מאד ובפרט על רבה מגדולי האמוראים ולפי גירסת השאילתות (שס"ז) רבא הי'. והנראה לפענ"ד דצריך לדקדק מה שאמרו מצוה לבסומי בפורי' עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי וי"ל דהנה המן הי' מזרע עמלק ומצוה על כל מי שיכול להרגו כדין מלחמה לה' בעמלק מדור דור, ומצוה לזכור אשר עשה לך עמלק ובפרט בפורים והי' רבה נולד במזל מאדים... וכיון שבברייתו נולד במזלא להיות אשיד דמא ובחר לקיים מצות מחיית עמלק בחשבו כי לכן נולד במזל מאדים לשפוך דם העמלקים ולפי שנתבסם ולא הכיר בר"ז עלה בדעתו אז מצות מחיית עמלק יותר מבכל שעה וכיון שאמרו חייב לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי ולא הכיר בו אי זה ארור המן או ברוך מרדכי ולכן כשנתבשם רבה ומחשבתו על קיום המצוה למחות זרע עמלק וחשב על ר' זירא שזה ארור המן והוא מזרע עמלק א"כ מצוה להרגו כמו על זרע עמלק שמצוה למחות את שמם, ואולי שר' זירא לכבוד פורים גם לבש כעמלקי כדרך הנערים בימינו ללבוש מלבושיהם לפורים וכוונת ר"ז היתה להראות מה הי' אם ח"ו הי' הצליח המן וגם מה שעשו לבני ישראל ורבה בראותו לא הכירו... ולכן קם ושחטיה לר"ז ופרע לו את בית השחיטה לקיים מצות מחיית עמלק בפועל ממש למחר בעי רחמים עליה וכו' וא"כ אדרבה אפילו בעת שכרותו נמי דעתו על קיום המצות הי' רק שטעה בר"ז שחשב שהוא ארור המן והבן.
ומי שלא מעוניין ללכת בדרכו של רבי זירא ולהתחפש להמן, יכול למצוא כאן בדברי הרב יורם אברג'ל רעיון לתחפושת מקורית:



מתוך ספר הנשקפה כמו שחר פרק ח:
ביום פורים אחד, פנה מרן הראי"ה לתלמידו האהוב הגרי"מ חרל"פ, ושאלו: למה רבה כ"כ כעס על רבי זירא בשכרותו עד ששחטו? והשיב מרן הראי"ה: אולי היו חלוקים רבי זירא ורבה בהנהגותיהם. שרבי זירא היה מקרב את הפושעים הכי גדולים, כדאיתא בסנהדרין [לז.] דהיה מתפלל על הני בריוני. ורבה חלק על דרך זו ולא סבר כמותו. ע"כ ביום פורים שחטיה. והוסיף מרן הרב זצ"ל, באזני תלמידו: ואני כנראה אחוז במידת רבי זירא לקרב גם הרחוקים לתורה ומצוות, ורמז לזה: רבי זיר"א - הם אותיות דר"ת, זה רבי אברהם יצחק. וכדרך שכעסו רבנן על רבי זירא, כמסופר שם בגמרא, כך כועסים עלי ג"כ ת"ח שאינם מבינים את הנהגתי.
בקובץ בית אהרן וישראל (שבט-אדר, תשע"ז) התפרסם מעין פורים-תורה בנושא זה של "קם רבה ושחטיה לרבי זירא":




עוד נראה לי בהסבר הסיפור, כי רבה קיים בעצמו "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" - כלומר, הוא חשב שצדיק הדור, רבי זירא, הוא למעשה ההמן הרשע של הדור. או אז קם רבה ושחטיה לרבי זירא.




ואסיים באגרת מהרב חרל"פ שהגיעה אלי לאחרונה על כך שבפורים עיצומו של יום מכפר:

ב- תגובה 1:

קיימו וקבלו היהודים

דרשות רבות סביב פורים נסובות סביב הגמרא בשבת האומרת שבני ישראל חזרו וקבלו את התורה בימי אחשורוש (תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח עמוד א):
ויתיצבו בתחתית ההר, אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב קימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר. 
לענ"ד רבים העוסקים בגמרא זו מפספסים בה נקודה קריטית.

הלומד קטע זה מבין שלמעשה היו שתי "קבלות התורה": פעם ראשונה בסיני, שם קבלו עם ישראל את התורה בכפיה, ופעם שניה בימי אחשורוש, שם קבלו עם ישראל את התורה ברצון.

אך השאלה חייבת להישאל: היכן מצינו שעם ישראל קיבל תורה בימי אחשורוש? היתכן והיתה בתקופת המגילה טקס קבלת התורה / חידוש הברית ומרדכי ואסתר נמנעו מלציין זאת במגילה?

לפני כמה שבועות מסר הג"ר הרשל שכטר שיעור בשכונתי, ובין היתר הוא אמר שמדובר בקבלת הברית שנעשה בתקופת נחמיה. זה אמנם עונה על השאלה הראשונה, אך הלשון קשה ביותר. האם לא יותר נכון לכתוב "הדור קבלוה בימי נחמיה", ועוד שהפסוק שנבחר הוא פסוק המדבר בחג הפורים, ולא בחידוש הברית בתקופת נחמיה?

נראה שפשט הגמרא היא שקבלת חגיגות פורים היא היא קבלת התורה בימי אחשורוש.

אמנם הבנה זו מעוררת קשיים גם כן, אך נראה לי שאין מנוס מלהבין כך את פשט הגמרא.

חג הפורים לא היה הנחתה מלמעלה, בניגוד למעמד הר סיני, אף אחד לא קבע עבור היהודים שעליהם לקיים חג בפורים. ההיפך הוא הנכון, היהודים החלו לקיים את החג מעצמם מתוך אחדות נפלאה. רק לאחר מכן הם "קיימו וקבלו" - קיימו מה שקיבלו כבר - המשיכו לקיים את חגיגות הפורים שכבר קבלו על עצמם.

אך מה זה קשור לקבלת התורה?
היהודים בימי אחשורוש הוכיחו כי עם ישראל הוא עם אחד מגובש, וכי הם גם מוכנים מתוך אחדות זו לקבל על עצמם חיובים הקשורים בכך שהם עם ישראל.
לא סתם חז"ל הדגישו כי ישראל חנו בסיני "כאיש אחד בלב אחד" - זו תחילת קבלת התורה, והתנאי הראשון לה, להיות עם מגובש. התנאי השני הוא הרצון והמוכנות לקבל את החיובים של פועל יוצא מכך שאנחנו עם אחד המעוניין להיות גם עם ה'. זו קבלת התורה. ואת זה הוכיחו יהודי שושן בקבלת חג הפורים. 
ב- 2 תגובות:

יום שלישי, 7 במרץ 2017

דרוש לפורים - משנכנס אדר מרבין בשמחה

הגמרא בסוף תענית אומרת "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה".
רואים בבירור מדברי חז"ל אלו שיש קשר בין מיעוט השמחה בחודש אב ל"מרבין בשמחה" של חודש אדר. הלא דבר הוא!

נראה שביסוד הדבר לארועי חודש אב וחודש אדר יש שורש ומכנה משותף.
ליל ט' באב נהיה בכיה לדורות בגלל חטא המרגלים - שהמרגלים והעם הודיעו שאינם מעוניינים להיכנס לארץ ישראל.
גם ארועי פורים ארעו מפני שהעם החליט להישאר בגלות במקום לעלות לא"י לאחר הכרזת כורש.

אך אם כך, יש לשאול: אם השורש הוא משותף, איך יתכן והתוצאה כה שונה - שט' באב זו בכיה לדורות ואלו פורים זו שמחה גדולה?

ההבדל הוא באמונה.
למרגלים היה חסר אמונה. הם אמרו: "כי חזק הוא ממנו" - כביכול כלפי מעלה. הם לא האמינו שיש ביד ה' להושיע ח"ו. (אגב, יש שהסבירו את חטא המרגלים בכך שהם לא רצו לרדת ברמה הרוחנית מהיותם "אוכלי המן" להיותם עובדי אדמה. רואים מכאן שגם כאלו שדואגים מאד לרמה הרוחנית של העם יכולים להיות חסרי אמונה בסיסית)
לעומת זאת, מרדכי מגלה את האמונה הפשוטה ש"רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" - ה' משגיח עלינו ו"נצח ישראל לא ישקר". חוסר העליה לארץ לא היה מתוך חוסר באמונה, אלא מתוך נוחות וכד'. האמונה היתה חזקה.

נמצאו למדים שההבדל הזה: האמונה בה' - היא הקובעת "אם יש ה' בקרבנו אם אין", אם התוצאה תהיה בכיה לדורות או שמחת עולם. 
ב- אין תגובות:

יום שני, 6 במרץ 2017

מבט חדש על מלחמת עמלק

שמות פרק יז
(ח) וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם:
(ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי:
(י) וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה:
(יא) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק:
(יב) וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ:
(יג) וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב: פ
(יד) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם:
(טו) וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי:
(טז) וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר: פ

הרב יעקב מדן כותב בספרו "כי קרוב אליך" כי יש להבין את סיפור מלחמת עמלק על רקע הסיפור הקודם המופיע בתורה. סיפור "מסה ומריבה":
שמות פרק יז
(א) וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם:
(ב) וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה  תְּנַסּוּן אֶת ה':
(ג) וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא:
(ד) וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי:
(ה) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת  הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ:
(ו) הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ז) וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן:

העם צמא למים ולא מוכן להמשיך בדרך אל הר ה'. יתכן והתכנון היה שהעם יתאפק עד אשר יגיעו לחורב ושם אצל הר סיני משה יאמר להם "הוי כל צמא לכו אל המים - ואין מים אלא תורה", ואז יכה בצור ויצאו מים. אלא, שהעם לא היה מוכן להתאפק, ורב עם משה בדרשו "תנו לנו מים ונשתה". משה וזקני ישראל עברו לפני העם והלכו עד לחורב כדי להוציא מים מן הצור. המים יצאו וזרמו במורד הנחל אל העם שהיה ברפידים.
עמלק נצלו את ההזדמנות הזאת שהעם חסר הנהגה, ויתכן ואף עסוק בהתקוטטות בינו לבין עצמו מי ישתה קודם מהמים. עמלק מתנפל על עם ישראל העייפים, וחסרי ההנהגה ומכה בהם מכה קשה. בינתיים משה עושה את דרכו חזרה. עייף מהדרך הוא מצווה ליהושע לארגן צבא ולצאת ולהלחם בעמלק. עייפות זו גם יכולה להסביר את כבדות ידיו של משה בראש הגבעה.

לניתוח הספרותי של פרשת מלחמת עמלק הוצעו מספר אפשרויות לחלוקת הסיפור. הרב אלחנן סמט (עיונים בפרשת השבוע, סדרה שניה, פרשת בשלח) מציע את החלוקה הבאה:
בשדה המערכה
על ראש הגבעה
וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק

מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי
וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק
וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה

וְגָבַר יִשְׂרָאֵל
וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ


וְגָבַר עֲמָלֵק

וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ

וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד

וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב
וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם



וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי

מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר
וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ

בחלוקה זו מספר מילים כמעט זהה בכל אחת מהמחציות. הסיפור החלק השמאלי של הטבלה נקרא כמעט לבדו, מבלי צורך בצירוף הצד הימני. הבלטתי את המילים המנחות בכל אחת מהמחציות: המילה יד במחצית הימנית, והמילה עמלק במחצית השמאלית. מילים, שלא מופיעות במחצית האחרת כלל (אמנם, יש כאן מעין הנחת המבוקש, לענ"ד).

אך מה המשמעות של החלוקה הזאת?
לדברי הרב סמט (ראו גם כאן), החלוקה הזאת מבטאת את החלוקה בין ההנהגה הטבעית - המלחמה המתרחשת בשדה המערכה, לבין ההשגחה האלוהית הנסתרת - וזה מה שמתרחש בראש הגבעה.

לענ"ד אפשר להוסיף הסבר נוסף למשמעות החלוקה הנ"ל. נראה שמה שמתחולל בפרשת מלחמת עמלק זה מעבר ממלחמה אנושית למלחמה אלוהית. או במילים אחרות, המלחמה עוברת משדה המערכה לראש הגבעה. זה קורה בשתי המחציות במקביל.
במחצית הימנית יהושע מתחיל להלחם, "וגבר ישראל", "וגבר עמלק". בסופו של דבר הוא מצליח במלחמה, אך מיד לאחר מכן באה ההסבר כיצד הוא ניצח במלחמה. לא היה זה נצחון טבעי, אלא "מלחמה לה' בעמלק".
במחצית השמאלית היד עוברת גם היא מהפך - מיד אנושית וכבדה, ליד אלוהית איתנה.
נקודת המפנה היא בפסוק "וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד" - ידי משה ה"כבדים" חדלים להיות כבדים כשאהרן וחור תומכים בהם. הם הופכים להיות יד ה', או הידא אריכתא של ה', עד לסוף הסיפור: "כי יד על כס יה - ידו של הקדוש ברוך הוא הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית" (רש"י שם). 
ב- אין תגובות:

יום שישי, 3 במרץ 2017

מחשבה לפרשת תרומה

שמות פרק כו
(כח) וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה:

הגמרא בשבת (צח) מביאה ש"בריח תיכון" זה היה פועל בנס:
והבריח התיכן בתוך הקרשים. תנא: בנס היה עומד. 
רש"י מבאר שם:
בנס היה עומד - שאחר שהקרשים כולן נתונין באדנים לצפון למערב ולדרום היה נותנו, ומבריח לשלשת הרוחות, ואין לך אומן יכול לעשות כן, ובנס היה נכפף מאליו.
תוספות שם מביאים שהברייתא של מלאכת המשכן חולקת על הגמרא שלנו (ועל פיה נכתב בפירוש רש"י עה"ת):
תנא בנס היה עומד - אומר ר"י דהכא דקאמר שבריח התיכון היה מסבב ג' רוחות פליגא אברייתא דמלאכת המשכן דהתם אמר שלא היה נס אלא היו שם חמשה שנים למעלה אחד מתחיל מתחילת אורך המשכן עד חציו והשני מתחיל משם ואילך עד סוף הרוח וכן למטה היו שני בריחים כזה הענין אבל האמצעי היה הולך מרוח מזרח עד רוח מערב והיינו מן הקצה אל הקצה ולא היה מקיף כל שלש רוחות.
נמצא שיש כאן מחלוקת מעניינת, מה פירוש המילים "מן הקצה אל הקצה". האם הפירוש הוא מן הקצה המזרחי לקצה המערבי? או שמא, הפירוש הוא מן הקצה הצפון מזרחי לקצה הדרום מזרחי?

מה המשמעות של הנס הזה? מדוע להעדיף לומר שהיה נס במשכן, ולא לקבל את הדעה האומרת שהיו למעשה שלושה בריחים תיכונים? 

אולי יש כאן ענין רעיוני. כידוע, צדדי המשכן מסמלים תחומים שונים של העיסוק האנושי. הדרום מסמל את החכמה, שכן מנורה בדרום. הצפון את העושר, שכן השלחן בצפון. הבריח התיכון המחבר את כל צדדי המשכן, מסמל לבני האדם שניתן לחבר את הצדדים. יתכן וזה יצטרך להיות חיבור נסי, אך זה אפשרי וזו השלימות שצריך לשאוף אליו. 
הדעה השניה סבורה שעדיף להתמקד בצד אחד. גם לחבר את כל אחד מהצדדים לבד זה לא פשוט, אך אם תתמקד בכך ייתכן ותצליח. ומה יהיה עם הצדדים האחרים? לא עליך המלאכה לגמור - יש עוד אנשים בעולם. 

כדאי לציין שמה שבזמן התורה וחז"ל היה נס, בימינו כבר הוא טבע. כיום ניתן בקלות יחסית לייצר בריח תיכון חזק וגמיש המסוגל לחבר שלושה צדדי משכן בבת אחת, ללא נסים גלויים. אולי זה מלמד שמלכתחילה האמירה שניתן לחבר את כל שלושת הצדדים אינה לחלוטין בלתי אפשרית. 

ב- אין תגובות:

יום רביעי, 1 במרץ 2017

וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים

שמות פרק יז:
(י) וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה:
(יא) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק:
(יב) וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ:

מפני מה הדגישה התורה שידי משה נהיו כבדים?

"הידיים ממלאות, בלי ספק, תפקיד מרכזי במלחמה זו. הן אלה שלכאורה נוצחות את המלחמה: "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק" (יא). המסתכל מן הצד עלול לטעות ולחשוב שיש בידיים עצמן כוחות סגוליים, וידי משה הן ידיים בעלות כוח על-אנושי. כיצד תימנע טעות זו?

"וידי משה כבדים" - זהו הפיתרון. למשה לא תהיה סייעתא דשמיא מיוחדת שתסייע בהנפת הידיים; להפך, הקושי האנושי שבהרמת הידיים יודגש ויובלט. כעת לא יהיה מקום לטעות - ידיים אלו הן ידיים אנושיות!

יסוד זה מובע על-ידי המלה המנחה. המילה יד, החוזרת שבע פעמים, מביאה את הקורא להתמקד בהבנת ה'יד' - לנסות ולהבין את הפלא שמצליחות הידיים לחולל. המוקד, הפעם האמצעית שבה מופיעה המילה יד, היא "וידי משה כבדים". זהו המרכז וזה היסוד המהווה כותרת לפעולת היד; זהו הדבר שיאיר באור נכון את פלא הידיים - אין הנס מתרחש בשל סגולת הידיים עצמן, שהרי הידיים "כבדים", היד הִנה אמצעי בלבד!" (יד ה' - הניצחון על עמלק ברפידים ובשושן, הרב יוסף צבי רימון)

"על שאלת המשנה "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה?" יש לענות: אכן כן! אולם כמו על ים סוף כך גם כאן: ידיו של משה מייצגות את יד ה', שהיא העושה מלחמה והיא השוברת מלחמה. 
[...] אם ידיו של משה מייצגות את יד ה' - כיצד נכלכל את מה שנאמר "וידי משה כבדים"? וכי יש תשות כוח וכבדות ידיים כלפי מעלה חס וחלילה?
תשובת הדבר [...] יד משה המייצגת את יד ה' בסיפורנו אינה כאותה יד ה' הבוקעת ים והמוציאה מים מן הצור בנסים גלויים הנעשים לעם ישראל בין אם הוא ראוי לכך ובין אם אינו ראוי. ביד בסיפורנו זוהי יד ה' הפועלת בסתר המציאות הטבעית, וגומלת עם האדם כמפעלו. ככזו היא תלויה במעשי האדם ובמדרגתו, וכאשר האדם מתרחק מאת ה', הוא גורם לעצמו רעה ומרחיק מעצמו את ישעותה של יד ה'. 
[...] משה ומטה האלוהים בידו [...] התייצבו בראש הגבעה מתוך מאמץ לחנך את העם ולהושיעו בצרתו. אולם רפיון אמונתם ברפידים - "היש ה' בקרבנו אם אין" - גרם לרפיון ידיו של משה, שהוא באמת ביטוי לרפיון ידיים של מעלה, כביכול, מלסייע לישראל." (עיונים בפרשות השבוע, סדרה שניה, פרשת בשלח, הרב אלחנן סמט)


ב- אין תגובות: