מחשבה לפרשת כי-תשא

פעמיים בפרשה מתפלמס רבי אברהם בן עזרא עם דעות משונות בפרשנות על הפרשה:
אבן עזרא שמות פרק לד פסוק ח:
וימהר - ריקי מוח אמרו, כי מהר משה כאשר הזכיר רבעים, שלא יאמר חמשים. וזאת טעות גדולה, כי אין הדעת סובלת שיפסוק הוא דברי השם בעוד שהיה מדבר, כי היה בן מות לשעתו. רק כאשר נפסק הקול מיד מהר משה להתפלל.

אבן עזרא שמות פרק לד פסוק כט:
ישתחקו עצמות חוי הפושע, שאמר כי בעבור שלא אכל לחם שבו פני משה יבשות כמו הקרן. וטעם וייראו (שמות לד ל), מפני שהיו פניו מכוערות. ואיך לא פקח זה המקולל את עיניו, כי לא יירא האדם לגשת אל האדם רק בעבור דבר פלא שנתחדש בו שלא ראה כמוהו. ואין אדם שלא ראה פני המת, ולא יירא מגשת אליו. ועוד, אלו היה ככה, למה לא היה תמיד המסוה על פניו, ולמה היה מסיר אותו תמיד בדברו עם ישראל. והלא ראה, כי בהיותו בן מאה ועשרים שנה לא כהתה עינו ולא נס לחה, ואף כי כאשר היה בן שמונים:

הפרשנות המשונה הראשונה אומרת שמשה למעשה קטע את דברי ה' כדי שדבריו לא יהפכו לחמורים יותר. 

הפרשנות המשונה השניה אומרת כי פניו של משה קרנו כי הוא היה חיוור מאי אכילה 40 יום ו40 לילה. 

שתי הפרשנויות הללו למעשה שמים מראה על פני אותם "פרשנים" ומראים לנו כיצד הם מבינים את תפקידו של משה, מנהיג העדה. 

הפרשנות הראשונה שמה את משה כמי שתפקידו למנוע יתר התערבות של ה' בענייני בני האדם. משה הוא למעשה זה שמונע מהא-ל הנוזף לפגוע יותר מדי בבני האדם. 

הפרשנות השניה גם היא למעשה רואה את ה' כא-ל נוזף, ככזה שלא מתרשם במיוחד ממצבו הפיזי של משה ומחזיק אותו בלי מאכל ומשקה במשך 40 יום, עד שצורת פניו משתנות. לפי פרשנות זו, משה הוא כמו שק החבטות של העם, מין נער שליחויות של ראשי המאפייה שמדי פעם מקבל מהם טובות הנאה, אך בפעמים אחרות סובל מנחת זרועם. 

האמת, כפי שדואג אבן-עזרא להורות לנו, היא שתפקידו של משה אינו להצר את צעדיו של ה' מחד, ואינו להיות שק החבטות של ה' מאידך.