מחשבה לפרשת תרומה

שמות פרק כו
(כח) וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה:

הגמרא בשבת (צח) מביאה ש"בריח תיכון" זה היה פועל בנס:

והבריח התיכן בתוך הקרשים. תנא: בנס היה עומד. 

רש"י מבאר שם:

בנס היה עומד - שאחר שהקרשים כולן נתונין באדנים לצפון למערב ולדרום היה נותנו, ומבריח לשלשת הרוחות, ואין לך אומן יכול לעשות כן, ובנס היה נכפף מאליו.

תוספות שם מביאים שהברייתא של מלאכת המשכן חולקת על הגמרא שלנו (ועל פיה נכתב בפירוש רש"י עה"ת):

תנא בנס היה עומד - אומר ר"י דהכא דקאמר שבריח התיכון היה מסבב ג' רוחות פליגא אברייתא דמלאכת המשכן דהתם אמר שלא היה נס אלא היו שם חמשה שנים למעלה אחד מתחיל מתחילת אורך המשכן עד חציו והשני מתחיל משם ואילך עד סוף הרוח וכן למטה היו שני בריחים כזה הענין אבל האמצעי היה הולך מרוח מזרח עד רוח מערב והיינו מן הקצה אל הקצה ולא היה מקיף כל שלש רוחות.

נמצא שיש כאן מחלוקת מעניינת, מה פירוש המילים "מן הקצה אל הקצה". האם הפירוש הוא מן הקצה המזרחי לקצה המערבי? או שמא, הפירוש הוא מן הקצה הצפון מזרחי לקצה הדרום מזרחי?

מה המשמעות של הנס הזה? מדוע להעדיף לומר שהיה נס במשכן, ולא לקבל את הדעה האומרת שהיו למעשה שלושה בריחים תיכונים? 

אולי יש כאן ענין רעיוני. כידוע, צדדי המשכן מסמלים תחומים שונים של העיסוק האנושי. הדרום מסמל את החכמה, שכן מנורה בדרום. הצפון את העושר, שכן השלחן בצפון. הבריח התיכון המחבר את כל צדדי המשכן, מסמל לבני האדם שניתן לחבר את הצדדים. יתכן וזה יצטרך להיות חיבור נסי, אך זה אפשרי וזו השלימות שצריך לשאוף אליו. 

הדעה השניה סבורה שעדיף להתמקד בצד אחד. גם לחבר את כל אחד מהצדדים לבד זה לא פשוט, אך אם תתמקד בכך ייתכן ותצליח. ומה יהיה עם הצדדים האחרים? לא עליך המלאכה לגמור - יש עוד אנשים בעולם. 

כדאי לציין שמה שבזמן התורה וחז"ל היה נס, בימינו כבר הוא טבע. כיום ניתן בקלות יחסית לייצר בריח תיכון חזק וגמיש המסוגל לחבר שלושה צדדי משכן בבת אחת, ללא נסים גלויים. אולי זה מלמד שמלכתחילה האמירה שניתן לחבר את כל שלושת הצדדים אינה לחלוטין בלתי אפשרית.