שום דבר לא השתנה?

"הגאון רבי שמואל מוהליבר זצ"ל היה מתחילה מפורסם לגאון בתורה. אך כאשר החל לעסוק ברעיון הציוני זה כעשרים שנה החלו מתנגדי חיבת ציון להוציא עליו לעז, כי איננו גדול בתורה והשתדלו למעט דמותו ולהקטין האוטוריטעט שלו. ורבים מהרבנים הצעירים, אשר לא ידעו את הגרש"ם טרם החל לעבוד עבודת הציונות, חושבים באמת, כי גדול כוחם של הרבנים הידועים למתנגדי הציונות בתורה מכוחו של הגרש"ם. "
(הרב יצחק ניסנבוים, עלי חלדי עמוד 134)

"כה היה יחס אחינו החרדים לכל קנייננו הלאומיים. "כתבי הקודש" שנפלו לארץ מרימים אותם בחרדת קודש ומנשקים אותם נשיקת פה, קודש המה, אבל ללמוד אותם... הס מלהזכיר... כל כתב שנכתב ב"לשון הקודש" היה טעון גניזה ויחד עם זה גזרו "גניזה" על כל הלימוד של השפה הזאת, שהיתה לשפת המשכילים! על חורבנה של "ארץ הקודש" שפכו לפעמים דמעות כמים, הזכירוה מאה פעמים ביום, התגעגעו על בניינה בדמיון עז, אבל לבנות את הארץ הזאת להחיות אותה למען חיות בה - אסור לדחוק את הקץ."
(הרב יצחק ניסנבוים דרשות לכל שבתות השנה והמועדים עמוד 224)

על הרב ניסנבוים ראו כאן וכאן

תכלית הידיעה שלא נדע

בשבת האחרונה תפסו את עיני דברי השפת-אמת הבאים (שפת אמת שמות פרשת בשלח שנה תרסב):

בפסוק ויאמרו איש א"א מן הוא כי לא ידעו מה כו'. ויאמר משה אליהם הוא הלחם כו'. פי' זה עצמו שלא ידעו מה הוא. הוא הלחם אשר צוה ה'. כי תכלית הידיעה שלא נדע. שכך הי' כל תהלוכות בנ"י במדבר. לכתך אחרי כו' בארץ לא זרועה. וע"ז אמרו כבהמה נמשכנו אחריך. אדם ובהמה תושיע. דרשו חז"ל ערומין בדעת כאדם ומשימין עצמן כבהמה:

הסבר לדבריו: כשבני ישראל באים ואומרים שאין להם הבנה בלחם שירד מן השמים, אומר להם משה: הוא הלחם! כלומר, זה שאתם יודעים שאינכם יודעים זה מה שהקב"ה מנסה להראות לכם, וזה המטרה שהוא קובע עבורכם. וכך נמשך כל תהלוכת בני ישראל במדבר - שהיו באופן שהם יודעים שהם לא יכולים לדעת ולהשיג את דרכיו של הקב"ה. 

בעזרת הרבנים מפורום הרבנים למדתי כי אמירה זו "כי תכלית הידיעה שלא נדע" הינה רווחת מאד בספרי החסידות. 

המקור הקדום ביותר לאמירה זו מופיע בספר "בחינות עולם" לרבי ידעיה הפניני (מראשוני פרובאנס) פרק י"ג אות יד (קישור):

תכלית מה שנדע כך שלא נדעך ואולם נדע היותך נמצא. 

והרעיון מופיע בשם הבעל שם טוב בספר מקור מים חיים על הבעל שם טוב על התורה (מקור מים חיים בראשית פרשת נח אות קנו):

כי כך העיד הרב ז"ל עצמו בהקדמת ספרו בן פורת יוסף דף ב' ע"א ששמע דבר זה בשם הבעש"ט...
עוד ביאר כי תכלית הידיעה שלא נדע, אמנם יש שני סוגי שלא נדע, אחד שאינו נכנס מיד לחקור ולידע מאחר דאי אפשר לידע, שני שחוקר ודורש עד שידע שאי אפשר לידע, וההפרש בין זה לזה, על דרך משל, שני בני אדם שרוצין לידע את המלך, ואחד נכנס בחדרי המלך ונהנה מאוצרות והיכלי המלך, ואחר כך לא יוכל לידע את המלך, והשני אמר מאחר שאי אפשר לידע את המלך לא נכנס כלל בחדרי המלך, ולא נודע לו כלום, ובזה יובן, ודאי בשניהם משני הסוגים הנ"ל אותי עזבו מלידע לפי שאי אפשר לידע, מכל מקום הלואי אותי עזבו מתוך החקירה והידיעה אחר שתורתי שמרו ודברי פי חכם חן, עד כאן לשונו:

מחיפוש בפרוייקט השו"ת מצאתי שביטוי זה מופיע כחמישים פעמים בספרי החסידות השונים. 

הנה עוד מופע בדברי ר' צדוק הכהן מלובלין (ר' צדוק הכהן מלובלין - צדקת הצדיק אות קמא):

ההעלם שמגיע לאדם הוא נראה לכאורה ראיה שגם החשק והחיות שהיה לו מקודם היה שקר כי שפת אמת תכון לאדם. אבל באמת אדרבה על ידי זה הקדוש ברוך הוא בונה שתכון לעד החשק כאשר משיג בהעלם שהוא בהסתר פנים מהשם יתברך ומתחנן מהשם יתברך שיאיר לו הרי כבר אינו בהעלם שעל זה נאמר תכלית הידיעה שלא נדע. 

אך לא רק בספרי החסידות מופיע ביטוי זה. אפשר למצאו בדברי האור-שמח על הרמב"ם בהלכות תשובה, ואת עקרון הביטוי בדברי הראי"ה קוק בדברים הבאים (שמונה קבצים קובץ ג רכא):

...מקור יראת ד' הוא מצטייר בעומק הנשמה מפני ההרכבה הנפלאה של שני ההפכים אשר בההשגה האלהית, העדר הידיעה המוחלטת במהות האלוהות וודאות הידיעה במציאותה השלמה, והתמזגות נפלאה של שני ערכים אדירים הופכיים מאיימת היא מאד. והנורא, זה יעקב, שאמר מה נורא המקום הזה, והוא איש תם יושב אהלים, אהל אברהם ואוהל יצחק, המתמזג בתפארת ישראל, הדר חכמה יראה. שלילת הידיעה היא מוכרחת, מפני שכל ידיעה מטשטשת את הידוע, כשם שהיא מבררת אותו, מפני הטשטוש הנמצא במדע האדם והוא הדין בכל מדע של כל הויה מוגבלת שיש לה ראשית. ועצם החיים הרי הם היחש האלוהי של ההויה, וזה אצור בידיעה הנעלמת, הנתפשת רק ברעותא דליבא היותר כמוסה. ואי אפשר לה להיות מוגלמת בידיעה מובלטת, מפני שתטשטש ע"י ההגבלה, ובזה יבוטל קשר המציאות. על כן אי אפשר לשום הויה, שתתפוס את הידיעה האלהית, כדי שלא תתבטל מציאותה, ותכלית הידיעה, ממשכת החיים וההויה שאין בינה ובין מקור חיי החיים והויית ההויה שום מסך מבדיל ושום דבר חוצץ, הוא דוקא מה שלא נדע, כלומר לא הציור של העדר ידיעתנו כ"א עצמותה של שלילת הידיעה, שבחשכה העליון עצמות הידיעה האמיתית מונחת היא בלא שום מגע יד מוגבלה, הממעטת את דיוקנה, כי את השמים ואת הארץ אני מלא אמר ד'.

אני חושב שלא ניתן לסיים רשימה בנושא "תכלית הידיעה שלא נדע" מבלי להביא גם את הקטע הבא:

הרכבת פאזל בשבת

האם מותר להרכיב פאזל בשבת?

אחת ממלאכות שבת היא הכותב שתי אותיות. תולדת מלאכת כותב, היא הרושם (רמב"ם הלכות שבת פרק יא):

רושם תולדת כותב הוא, כיצד הרושם רשמים וצורות בכותל ובששר וכיוצא בהן כדרך שהציירין רושמים הרי זה חייב משום כותב 

במשנה בשבת כתוב (תלמוד בבלי מסכת שבת דף קד עמוד ב):

הכותב... על שני כותלי זויות, ועל שני לווחי פינקס והן נהגין זה עם זה - חייב. הכותב על בשרו - חייב... אחת בארץ ואחת בקורה, כתב על שני כותלי הבית, על שני דפי פנקס ואין נהגין זה עם זה - פטור. 

הרמ"א, בתשובה (סימן קיט) הדנה על פתיחת וסגירת ספר עם אותיות על קצוות הדפים, מוכיח מגמרא זאת שלקרב שתי אותיות מותר. שכן, אם היה חייב כשמקרב שתי אותיות, היה בזה חידוש גדול יותר לומר שקירוב שתי אותיות הרי זה חייב, והמשנה היתה מעדיפה ללמדנו דין זה, במקום את דין הכותב שתי אותיות על שני משטחים שונים. ולא רק זה, אלא שבקירוב שתי אותיות הכתובות על שני משטחים שונים, אף אין איסור דרבנן, מזה שהדין הנוסף במשנה מדבר על שתי אותיות בשני מקומות שונים ולא על קירוב אותיות.

הרמ"א מוסיף לדבריו אלה את הסברא שמדובר בדבר שעשוי לקרב ולרחק, ולכן אין בזה מעשה:

ולא דמי לעוגה שכתובים עליה אותיות דאסור לשוברן דהואיל ואכלן קא עביד מעשה דאי אפשר לחזור לקרבן אח"כ, אבל אם היה מפרידן זה מזה וחזר וקרבן אפשר דשרי דקריבה לאו מעשה הוא. 

על דברי הרמ"א הללו חולק הלבוש וסובר שקירוב שתי אותיות ליצירת מילה אחת קרוב להיות איסור מהתורה (לבוש אורח חיים סימן שמ):

ונ"ל דהוא הדין אותן ספרים שכותבין עליהם בראשי חודי הדפים למעלה או מצדדין אותיות או תיבות כמו שנהגו קצת, שאותן הספרים אסור לפותחן בשבת משום מוחק, שהרי שובר ומוחק האותיות, וכן לחזור ולסוגרן אסור משום כותב, ולפיכך נראה דחמיר טפי פתיחת הספר משבירת העוגות, דבשבירת העוגות אין בו אלא מוחק לבדו, אבל לא שייך בו מוחק על מנת לכתוב, שהוא עיקר האב מלאכה מן התורה, ובפתיחת הספר יש בו מוחק על מנת לכתוב, שהרי דעתו לחזור לסוגרו אחר שילמוד מתוכו, וקרוב אני לומר שחייבים עליו חטאת, נ"ל. 

כך מסכם המשנה ברורה את מחלוקתם:

וספר שכתוב עליו בראשי חודי דפיו אותיות או תיבות יש אוסרין לפתחו ולנעלו בשבת דע"י הפתיחה שובר האותיות והוי כמוחק וכן כשנועלו הוי ככותב אבל דעת הרמ"א בתשובה להקל בזה וכן דעת הרבה אחרונים וטעמם דכיון דעשוי לנעול ולפתוח תמיד ליכא ביה משום מחיקה וכתיבה והוי כדלת הנסגר ונפתח תמיד דאין בו משום בנין וסתירה וכן המנהג. ומ"מ נכון להחמיר כשיש לו ספר אחר:

רק נוסיף שלאוסרים אין מדובר כאן רק על אותיות, אלא גם על ציורים, שהם אסורים מתולדת רושם כפי שפתחנו. כך כותב המחצית השקל על דברי המג"א שמביא את המחלוקת דלעיל (מחצית השקל אורח חיים סימן שמ ס"ק ו):

ולאו דוקא כשכתוב עליהן אותיות, הוא הדין אם רשומים ציורים 

וכך כתב גם בספר בדי השלחן (קישור).

מסיכום הדברים הללו בלבד, ניתן להסיק שכיוון שבהרכבת פאזל מחברים חלקים של תמונה או של מילים, והחלקים נועדו לחיבור ופירוק חוזרים, אזי זה תלוי במחלוקת דלעיל בעניין סגירת ופתיחת ספר שיש אותיות על חודו.

אלא, שיש על דעות אלו סברות להקל ולהחמיר בפאזל, בניגוד לספר.

לדעות האוסרות פתיחת וסגירת הספר, ייתכן ופאזל קל יותר, שכן בעת פתיחת הספר אין כלל אותיות, והאותיות נוצרות בסגירת הספר. לעומת זאת, בפאזל יש גם בחלקים חלקי תמונה, ולכן אולי בצירופם יש מקום להקל. סברא זו לחלק כתב האבני נזר (או"ח סימן רי, מובא גם בבדי השלחן דלעיל עם דברי הצמח הצדק מליובביץ' החולק).

לדעת המתירים לפתוח ספר שכתוב על חודו אותיות, יש מקום להחמיר בפאזל שכן בפאזל בחלקים מחוברים זה לזה (אם אכן הם מחוברים), בניגוד לספר שהחלקים אינם מחוברים זה לזה, ויש כאן קריבה בלבד. כך כתב האגרות משה (או"ח א' סימן קלה). על אף שנראה שהחיבור של חלקי פאזל, אינו חיבור אמיתי (כדברים אלו ניתן להסיק מדברי הרב הרצוג בשו"ת היכל יצחק או"ח מו, וכן מדברי החיי אדם שבהם דן האג"מ).

כך מסכם את הנושא הרב אליעזר מלמד בספרו פניני הלכה (קישור):

כל משחק שכולל כתיבה או הדבקה או גזירה או קליעה אסור בשבת. אבל מותר לקטנים להרכיב פאזל או ליצור מילים על ידי חיבור אותיות זו לזו או על גבי לוח. ואף שמבוגרים צריכים להחמיר בזה, קטנים רשאים לסמוך על המקילים שסוברים שאין בזה איסור 'כותב', הואיל וכל האותיות והצורות כבר היו, ורק קרבום זו לזו כדרך ארעי

התחדשות בעבודת ה'

הרבה זכרונות טובים יש לי משנותיי בישיבה (לזכותה של הישיבה ולזכותם של רבותי יש לומר, שכמעט רק זכרונות טובים יש לי משנותיי בישיבה). אחד המיוחדים שבהם היה שיחות ראש הישיבה בשבתות. באותן שבתות בהם ראש הישיבה היה שובת עם משפחתו בישיבה, הוא היה מלמד בכל אחת מהסעודות. בכוונה השתמשתי בפועל "מלמד" ולא "מדבר" או "נושא דברים", כי זו לא היה רק דרשה יפה או רעיון נחמד אלא לימוד של ממש. ראש הישיבה היה מלמד את ספר העבודה מהיד החזקה לרמב"ם על פי הסדר.

בכל אחת מהארוחות הוא היה מלמד הלכה אחת או שתיים מספר העבודה. הוא היה קורא את ההלכה, מקשה קושיא אחת או שתיים (לרוב שתיים, כי מרגלא בפומיה ש"קושיא אחת תתורץ ע"י קושיא נוספת). אחרי שאלת הקושיות על דברי הרמב"ם, הוא היה קורא מדרש על פרשת השבוע וגם עליה מקשה קושיא אחת או שתיים. לאחר מכן הוא היה מתחיל לפתח רעיון מחשבתי-הגותי. לאחר שהרעיון היה מפותח כדבעי עם ראיות ומקורות נוספים, הוא היה חוזר למדרש שעליה הקשה ומסביר כיצד בעזרת הרעיון שהוא פיתח הקושיות מתורצות. לאחר מכן הוא היה חוזר לדברי הרמב"ם ומראה כיצד אותו רעיון מתרץ גם את דברי הרמב"ם ומעמיד אותם באור חדש.

כסדר הזה היה נעשה בכל אחת מארוחות השבת, כאשר בשבתות הקיץ למבנה הזה היתה מתווספת גם משנה מפרקי אבות, קושיא עליה ותירוץ בעזרת אותו רעיון. לאחר כמה שנים בסדר הזה נתווסף גם לימוד של שירי האר"י לסעודות השבת, כאשר בכל אחת מהסעודות נלמד שורה אחת מתוך שיר האר"י של אותה סעודה על פי הסדר, והרעיון ההגותי-מחשבתי שאותו פיתח היה נסוב סביב אותה שורה בשיר האר"י. וכמעט ששכחתי שבשבתות שבהם מברכים את החודש גם עניינו של החודש החדש היה מתחבר בצורה מופלאה לאותו רעיון מרכזי.

אני מקווה שהצלחתי בתיאור קצר זה להעביר אליכם, הקוראים, משהו ממלאכת המחשבת שהיה בלימוד ההוא של ספר העבודה בסעודות השבת בישיבה.

אך כמו לכל דבר טוב, היו גם בשיעורים אלו מגרעות, לפחות בעינינו התלמידים. היו מבין התלמידים שלא אהבו את הדרשות, משום שהיו ארוכות ולא היה קל לעקוב אחרי כל המהלך. אך לא אל זה אני מבקש להתייחס. מה שהפריע לי ולחלק מחבריי היה שאותו רעיון מרכזי שאתו נתרצו הקושיות על הרמב"ם והמדרש היה חוזר על עצמו בשבתות שונות. לא הסתפקנו במלאכת המחשבת של הרכבת הרמב"ם והמדרשים והקושיות והתירוצים הנפלאים, רצינו שגם הרעיון ההגותי-מחשבתי יהיה מחודש ושונה בכל סעודה ובכל שבת.

ומה היה אותו רעיון שהיה חוזר על עצמו בלא מעט שבתות? התחדשות בעבודת ה'.

הצורך להתחבר ולהבין את מה שאנו עושים בעבודת ה' שלנו, הצורך שלא לעשות דברים מתוך הרגל או לחץ חברתי, הצורך לבחון מחדש את מה שאנו עושים, כל אלו היו המסרים שהיו חוזרים בהרבה מאותן השיחות.

כשמלאו שנותי בישיבה ועברתי למסגרות אחרות, היתה בי הרגשה שאני חייב למצוא רעיונות נוספים שיגבשו את השקפת עולמי התורנית מלבד ההתחדשות. הרגשתי שאני חייב למצוא את מקומי, ונסיתי לתור אחר רעיונות שאינן חלק משיח ההתחדשות שעליה שמעתי כל כך הרבה בישיבה.

עברו השנים והתחלתי לשאול את עצמי שאלה, שכמדומני רבני קהילות רבים שואלים את עצמם. כרב קהילה אתה רואה הרבה נושאים שאתה מעוניין לשפר, לתקן ולשנות. הבעיה היא שאם לא מדובר בנושא שהוא קהילתי-ציבורי, אלא בנושא שהוא יותר שייך לאדם הפרטי, לעולם המצב יהיה שיהיו אנשים בקהילה שאצלם אין צורך בתיקון ושינוי. כך לדוגמא, רב שיטיף לבני קהילתו על הצורך להרבות בצדקה ובעזרה לזולת, דבריו לא יהיו רלוונטיים לאלו מהקהילה שהם כבר בעלי חסד גדולים (ואולי אף יותר מהרב עצמו). אז איך אפשר לדבר ולעסוק בנושאים הנוגעים לעבודת ה' הפרטית של בני הקהילה, כשבכל קהילה ישנם צדיקים בינוניים ורשעים?

אחת האפשרויות למענה לשאלה הזו, היא לעסוק בנושא רחב יותר. כך לדוגמא, רב שרוצה לעסוק בנושא הדיבורים בתפילה יכול לעסוק בנושא מעט רחב יותר שכולל בתוכו גם את אלו שאינם מדברים בתפילה, ולדון ביחס הראוי לתפילה, בעמידה לפני ה', בכוונה בתפילה וכך הלאה. אך מה אם ברצונך לעסוק בנושאים שונים, לומר לפלוני שעליו להתחזק בתפילה, ולאלמוני שיש לשים דגש על גמילות חסדים ולפלמוני על קביעת עתים לתורה?

במקרה כזה הפתרון הוא להעלות על השלחן את הצורך בהתחדשות בעבודת ה'. כל אחד ביחס למקום בו הוא נמצא, ולנקודת הבחירה בו הוא עומד.

למצוה צריך לקפוץ

הנה משהו נחמד שנתקלתי בו לאחרונה.

הגמרא במסכת שבת (דף ה ע"ב) מביאה מחלוקת בן-עזאי וחכמים האם מהלך כעומד דמי. כלומר, האם אדם שעקר חפץ מרשות היחיד, עבר בכרמלית, והניח את החפץ ברשות הרבים מתחייב על מלאכת הוצאה בשבת. לדעת בן-עזאי מהלך כעומד, ולכן, על אף שהאיש לא עצר את הליכתו כשהוא היה בכרמלית, הליכתו נחשבת כאילו הוא עמד והניח את החפץ בכרמלית, ולכן הוא אינו מתחייב על הוצאה, שכן הוצאה מרשות היחיד לכרמלית ומכרמלית לרשות הרבים אינו איסור תורה.

התוספות במקום מביאים ירושלמי (שלא ברור אם קיים לפנינו) השואל כיצד לדעת בן-עזאי מתחייבים על העברת ד' אמות ברשות הרבים, הרי בכל רגע שהוא הולך הוא כאילו עומד ולכן לעולם אין העברה של ד' אמות ללא הנחה באמצע. התירוץ לשאלה זו, בשם הירושלמי, הוא שאפשר להתחייב בקופץ.

בספר דף על דף (המופיע בפרוייקט השו"ת) מובאים הדברים הבאים:

והקשה הגרע"א [=הג"ר עקיבא איגר] בדרוש וחידוש לר"ה (כ"ט ב) בשם חכם א', דא"כ [=דאם כן] מה הגזירה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר [=ד' אמות ברשות הרבים], ומדוע חיישינן שיקפוץ וזה לא שכיח ע"ש מש"כ.
ואיתא בשם כ"ק אדמו"ר בעל האמרי אמת זצ"ל דמוכח מכאן, דלמצוה צריך לקפוץ עכ"ד.
וכ"ק אדמו"ר מגור בעל ה"פני מנחם" זי"ע הוסיף בזה, דבן עזאי לשיטתו דס"ל (רפ"ב דאבות) הוי רץ למצוה קלה כלחמורה ודו"ק עכד"ק. 

מכתב פומבי בעניין השתלבות חרדים בצבא ובמעגל העבודה

את המכתב/מאמר הבא קבלתי במייל. הוא נכתב ע"י הרב דוד בלוך, ממקימי הנח"ל החרדי. אני אשאיר לכם להגיב עליו. רק אומר, שככל הידוע לי, הרב בלוך כבר קורא זמן רב לשינוי בחברה החרדית ולא נראה שקריאותיו נופלות על אוזניים קשובות. כך שלא מדובר במישהו שפתאום גילה את האור. 

נוכל להמשיך ולקיים את עולם התורה

רק אם נצליח לשנות את ההתנהלות הציבורית שהורגלנו בה עד היום.

אם לא נשכיל להתנהל נכון, מסתכנים אנו חלילה בקריסתו של עולם מפואר זה.

עדיין ניתן לבצע את השינויים הדרושים מבלי לפגוע כמלוא הנימה בעקרונות המקודשים לנו.

אסור לנו להשליך את יהבינו על ניסים.

הפעם המצב שונה

הלצה עתיקה מספרת על חזן העיר שהגיע לביתו שפוף מעלבון. לרעייתו סיפר: הגבאי עלב בי  וטען שקולי כבר אינו ערב ונוסח התפילה שלי יבש. אל תשים לב לדבריו, ניחמה אותו רעייתו, הוא לא באמת חושב כך, הוא רק אומר את מה שכולם אומרים.

העובדה שכל המפלגות החילוניות מעמידות את "החרדים" [גיוס – תעסוקה] כנושא מרכזי בתעמולת הבחירות שלהן, מלמדת שנושאים אלו עלו על סדר היום הציבורי בעוצמה רבה. הציבור הכללי דורש שינוי!!

לכאורה אין לנו סיבה לדאוג, למדנו לחיות עם גלי השנאה הרוגשים עלינו מעת לעת, גלים הנושאים עמם תביעה לגיוס ולהשתלבות במעגל העבודה. וכגלי הים הם מתפוגגים מבלי להשאיר עקבות. ישנם רבים הסמוכים ובטוחים שכך יקרה גם הפעם. לא נפגע גם הפעם בשום הישג שהישגנו עד היום. נוכל לנצח לסמוך על עובדת היותן של המפלגות החרדיות לשון מאזניים בין הגושים. לכן דוחקים בנו מנהיגי הציבור לפעול במרץ וללא לאות, בכדי להגדיל את כמות המנדטים במפלגות החרדיות, באומרם, כל מנדט חרדי נוסף, יחדד וישחיז את הסכין שנצמיד לאחר הבחירות לצווארי מפלגות השלטון. כך נוכל להמשיך גם הלאה ולצלוח ללא פגע גם את התביעות הציבוריות והפוליטיות לגיוס בני תורה ולכניסה למעגל העבודה, תביעות סוערות ותקיפות ככל שיהיו.

הפעם אנו בסיטואציה שונה לחלוטין מכמה סיבות, הן מסיבות חיצוניות והן מסיבות פנימיות. הדבר מחייב חשיבה מחודשת, והתנהלות שונה לגמרי מזו שהורגלנו בה עד היום. התנהלות שלא תפגע כמלוא הנימה בעקרונות התורניים שהנחילו לנו גדולי הדור!!!

שתי משוכות חיצוניות עומדות בפנינו: משפטית, וציבורית ושתיהן משליכות זו על זו.

המשוכה הראשונה: משוכת בג"ץ

מבחינה משפטית בג"ץ ביטל את "חוק טל"! נזכיר שחוק זה שאושר בזמנו בבג"ץ היה מבוסס על ההנחה, שכבר התחיל  תהליך שונה ומשמעותי בחברה החרדית. תהליך שבסופו יתגייסו חרדים רבים לצבא או לשירות אזרחי, ובסיום השירות רובם יצטרפו למעגל העבודה. בג"ץ קיבל את בקשת המדינה לתת לתהליכים אלו להבשיל, ולא לזרז אותם בחוק ובכפייה. חוק וכפייה יסכנו מגמות אלו. בג"ץ אומנם קיבל טענה זו, אך קבע שלאחר 5 שנים יבדוק שוב האם אכן כך קורה. [אגב, מה ששכנע את בג"ץ על תחילתו של ה"תהליך" ובעקבותיו קיבלנו עשר השנים שקטות מאיומי בג"ץ, הייתה עובדת הקמת ה"נח"ל החרדי" זמן קצר קודם לכן!! לתשומת לב ה'קנאים' שמתגעגעים כיום ל"חוק טל"]  

לאחר 5 שנים, ישב בג"ץ שוב כדי לבדוק את העובדות בשטח, ושוב הצליחו החרדים לשכנע את השופטים שאכן קיים תהליך, אלא שהוא מתקדם לאט מהצפוי, וצריך לתת עוד זמן. בקיץ האחרון ישב שוב בג"ץ לבדוק את מצב הדברים והפעם קבע שאין תהליך משמעותי בהקשר לגיוס. המספרים עדיין קטנים מדי וביטל את החוק! [מבחינה עובדתית צדק בג"ץ, רובם המוחלט של ה"חרדים העובדים" גם אלה שעברו הכשרה מקצועית, לא שרתו ולו יום אחד בצבא או בשירות אזרחי].

שום לחץ קואליציוני לא יעזור אם החוק החדש לא יעמוד במבחן בג"ץ!!!

ברור א"כ, שכדי לשכנע את בג"ץ לאשר חוק חדש שיפטור את לומדי התורה מגיוס, ויאפשר את המשך זרימת התקציבים לישיבות ולמשפחות האברכים, זקוקה המנהיגות החרדית להוכיח שהפעם אכן מתחיל תהליך אמיתי ושחרדים שאינם עונים לקריטריון של "תורתו אומנותו" אכן מתגייסים. הגענו למצב שממנו פחדו גדולי הדור הקודם ולא נותרה לנו ברירה אלא לקיים את מה שהם ציוו אותנו וחזרו על כך פעמים רבות. דהיינו לדאוג לכך שכל האלפים שאינם מוגדרים "בני תורה", יתגייסו לצה"ל [למחנות צבא שיתאימו לקהל חרדי] או ישרתו שירות אזרחי משמעותי.

משוכה שניה: דעת הקהל החילוני.  

שנאת החרדים נובעת בעיקר מסיבה אחת שהיא, אי גיוסם ואי כניסתם המסיבית של החרדים למעגל העבודה! [לא זכינו שגם החילונים יבינו את החשיבות הקריטית לקיומנו כעם ה', בקיום "עולם תורה" גדול ומבוסס] גחלי שנאה אלו רחשו בשקט כל השנים. מתקופה לתקופה, פוליטיקאים ואנשי תקשורת דאגו ללבות את הגחלים ללהבות קטנות ששקעו במהירות. כאמור למדנו לחיות עם זה.

לא עוד! בתקופה האחרונה, משתוללת לה שריפה ציבורית גדולה המאיימת לכלות את כל ההסכמים וההישגים שהישגנו עד היום. כמי שעסק בשנים האחרונות ב"הסברה חרדית" נפגשתי בעשרות מפגשים עם קהל חילוני שביקש לשמוע ולהכיר אותנו מקרוב יותר, ללא הפילטרים המרושעים של התקשורת החילונית.  אנסה להציג בפניכם את תחושותיהם, ללא הפילטרים המטעים של התקשורת החרדית.

פחד ודאגה!

הציבור החרדי גדל מאוד ב"ה, ובשנים הקרובות בעז"ה נגדל הרבה יותר. עובדה זו מדאיגה מאוד את הציבור החילוני. כך ניסח זאת יאיר לפיד בהרצאתו במכללה החרדית בקריית אונו. "חרדים ניצחתם! אתם כבר לא מגזר קטן ושולי, אתם מהווים נתח מספרי גדול מאזרחי המדינה. לא נוכל יותר גם אם נרצה בכך, לשאת יותר את נטל הביטחון ועול הכלכלה לבדנו. אם לא תטו כתף במאמץ קיומי זה, כבר בעתיד הלא רחוק, נקרוס כולנו". האם לא הגיע הזמן שדוברינו הרהוטים יתייחסו לכך? האם אין צורך בהסברה מושכלת ומשכנעת, שתפיג חשש קיומי זה? הדאגה לא ריאלית? האם היא מונעת רק מ"שנאת עמי ארצות לתלמידי חכמים"?

עד היום לא קם שום מנהיג או בעל דעה מהמגזר החרדי שהתייחס לכך. האם אנו סומכים על נס? האם הובטח לנו בנבואה שאם יהיו יותר לומדי תורה כשהמגזר יגדל, האויבים ייכנעו מיד ויפוצו לכל עבר? האם רוה"ק התגלתה למי ממנהיגינו בהבטחה נאמנה, שכאשר החרדים יתרבו אי"ה יגיעו לשלטון או קרוב לכך, "רגלי זהב" מגן העדן ימלאו את הקופה הציבורית? האם אנו נוהגים כבנות יענה?

זעם, עלבון, ותחושת אי צדק חריפה.

לצערנו, הציבור הכללי רואה בנו החרדים, קבוצה מתבדלת ומתנשאת. הוא רואה בנו מגזר המתייחס לציבור הכללי כעם אחר, שגורלם לא גורלנו, שמחתם אינה שמחתנו ויגונם לא מעציב גם אותנו. הם לא חשים שעול לימוד התורה שלקחנו על עצמנו נועד גם עבורם, כשייכים לאותה אומה. הם תופסים את החרדים כדואגים ופועלים הן בגשמיות והן ברוחניות רק לעצמם ולא למען "כלל ישראל". לתחושתם, אנו תופסים את המדינה "שלהם" רק ככספומט לתקציבים, ובצבא "שלהם" אנו משתמשים כ"לגיון זרים" להגן על עצמנו מסכנת השמדה.

ההימנעות המוקפדת שלנו מלאזכר את החיילים בבתי הכנסת לברכה והצלחה בשום נוסח שיתאים לנו. העובדה, שגם ב"יזכור" כשמזכירים את נשמות התורמים לישיבה או לכוללים, לא מוסיפים ולו במשפט אחד את נשמות החיילים שתרמו  את נפשם גם למעננו. עובדה שלא נמצא ולו מאמר אחד בעיתונות החרדית של "הכרת טובה" לחיילים העומדים על משמרתם בקור המקפיא ובשמש הלוהטת, כמו גם העובדה שבשיחות מוסר והשקפה בחובת "הכרת הטוב" בישיבות ובכוללים לא יציינו כדוגמא, את חובת "הכרת הטוב" לחיילים המחרפים נפשם. עובדות אלו מעצימות ומקבעות את התחושה החילונית שאנו מתייחסים רגשית לחיילי צה"ל, כאילו היו חיילי צבא ארה"ב.

זאת ועוד! מקוממת ומעליבה אותם ההתנשאות בנאומים ובמאמרי הדעה של דוברי הציבור החרדי בשנים האחרונות. כאילו אנו החרדים רואים עצמנו כחברה ערכית, מושלמת, שאין בה מתום ואילו הם "העם האחר" "עגלה ריקה" מערכים, עם הלום סמים, עם שכולו רווי באלימות ופשע. אין פלא א"כ, מדוע הם לא מוכנים יותר להיות ספקי כלכלה ובטחון, לחברה החרדית שכך מתייחסת אליהם.

נודה על האמת, יש לתחושות עלבון אלו בסיס איתן. אמירות פוגעות, גידופים והטחת אשמות הזויות כלפי הציבור החילוני מתויגות אצלנו "כהסברה חרדית". הן נשמעות חדשות לבקרים מח"כים ועיתונאים המייצגים אותנו. אצטט מספר קטן של דוגמאות: "החילונים דומים לפרעה שעינו הייתה צרה בריבוי ילדי ישראל" / החילונים "מתייוונים" / "עוד יגיעו ימים שהחילונים יקימו מחנות השמדה לחרדים" / "החילונים דומים ל"יוונים" שגזרו גזרות שמד רוחני על היהודים" / "אתם החילונים לא זקוקים לנו באמת בצבא ובמעגלי העבודה, זו רק מזימה שטנית שמטרתה  להפוך אותנו כולנו לחילונים".

אין ספק "הסברה" במיטבה!

תחושה זאת מתעצמת כשהם נוכחים לדעת שלא רק בני תורה אינם מתגייסים, ולא נכנסים למעגל העבודה, אלא גם אלה שלא ראויים לתואר נעלה זה, נוהגים כך.  כאילו יש פטור מגיוס ומעבודה מפרנסת, לכל מי שאמו חרדית. 

[ישנו ח"כ שבעיניו הוא "מסביר דגול" ויש לו "זכות יוצרים" על חלק מהציטוטים הנ"ל. הוא טוען פעם אחר פעם בתקשורת ש"אנו בגלות הכי קשה בהיסטוריה!! גלות אצל יהודים הוא טוען, קשה יותר מכל הגלויות אצל הגויים". לשיטתך ח"כ נכבד, האם כך נוהגים בגלות? הרי אל מול שלטון רשע נהגו כל הדורות באימה, בכפיפת ראש, בהכנעה ובחנופה. רק בשל כך שרדנו אלפי שנים. האם טחו עיניך מראות את הזעם שאתה מגולל עלינו כולנו, באמירותיך המתלהמות? מי כמוך כח"כ יודע, עד כמה אנו תלויים בהם כלכלית עד צוואר.

 הקופה הציבורית הוגדרה ע"י אחד מגדולי הדור "הזבולון של עולם התורה". איזו כפיות טובה קיימת ב"יששכר" המבזה כל העת את ה"זבולון" שמחזיקו בפרנסתו, הגם שנעשה זבולון בע"כ. מי שמך לסכן  את פרנסת האברכים? "הסברה" אינה פריקת תסכולים ועלבון! אנא תתאפק! נהג בזהירות הראויה בתקופה רגישה זו!]

מי שעדיין שבוי בתפיסה שרק הפוליטיקאים מסיתים את דעת הקהל כנגדנו, ולולא הסתה זו, הציבור הכללי היה רגוע ולא היה דורש בתוקף שינוי רדיקאלי במצב הקיים, טועה! מי שנדמה לו שנוכל ע"י לחצים קואליציוניים לכבות את השריפה המשתוללת, אינו מבין דבר וחצי דבר בעוצמתה של מחאה ציבורית. וכשם שבשנה שעברה התפרצה לה "מחאה חברתית" ואילצה את הממשלה לפעול נגד תפיסתה הכלכלית, כך חלילה יקרה אם לא נשכיל לשנות את התנהלותנו אל מול הציבור החילוני. אנו יושבים על חבית חומר נפץ ציבורית והיא תתפוצץ לנו בפרצוף במוקדם או במאוחר, ותמחק באחת את כל ההישגים שהשגנו עד היום. אם לא נשכיל להנמיך את להבות השנאה והעוינות כלפינו, הסכנה קרובה מתמיד.

לכן, בכדי לשמר את ההישגים שהישגנו עד היום, את עיקר המאמץ צריך להפנות להסברה מושכלת ויעילה, אל מול  דעת הקהל שאינה חרדית. "לא בשמים היא"! אפשר ואפשר להסביר, לשכנע, ולהטות את דעת הקהל לראות אותנו באור חיובי.

 עוד לא הכול אבוד! אם נדע להחליף את הטרמינולוגיה המתלהמת והלוחמנית, באמירות פייסניות. אם נדע לתת לציבור הכללי את ההרגשה שאנו "עם אחד". אם נשדר להם שאנו לא מתייחסים אליהם רק כחברה בזויה ונטולת ערכים, אלא בד בבד עם המחלוקות האידאולוגיות החריפות שבינינו, אנו יודעים גם להעריך את הדברים הראויים להערכה, [את אותם אלה המתאימים לערכי התורה] כגון: "הכרת הטוב" והערכה לאותם חיילים קרביים המחרפים נפשם להגן גם עלינו, וכן נדע לשבח את תקציבי הענק של משרד הרווחה המיועדים לטובת עניים ואומללים, וממומנים מכספי המיסים של כלל האזרחים. אם את כל זה נעשה, נכבה את להבות השנאה והכעס, "וכמים הפנים לפנים" נקבל גם אנו הארת פנים ובעיקר אוזן שומעת.

כמו כן, רק אם נישמע להוראות גדולי הדור שעבר, שהזהירו חזור והזהר, שכל מי שמשתמש במעמד "תורתו אומנותו" שלא כדין והוא אינו מתגייס לצבא [במסגרות המתאימות לאורחות חיינו] יש לו דין "רודף" של עולם התורה. כמו כן פסקו גדולי הדור, שמי שאינו ראוי לתואר "בן תורה" ולמרות זאת נהנה מתקציבים המיועדים להחזקת התורה במקום לפרנס את עצמו, יש לו דין "גזלן" ומחלל שם שמיים. רק בהקפדה יתירה בנושאים אלו, נוכל אי"ה להמשיך ו"לקיים בנו חכמי ישראל" בישיבות ובכוללים, שבלעדיהם אין לנו זכות קיום.

הסכנה האמיתית

אם חלילה לא נדע להתנהל נכון, ולא נזכה לנס, אומנם המדינה לא תגייס את המוני החרדים לצבא בכפייה, אך היא תפגע בנו פגיעה ממונית קשה. רבים מיראי ה' ייקלעו למצב המחייב "מסירות נפש". שהרי אמרו חז"ל "עני חשוב כמת". האם אנו בטוחים  שכולם יעמדו בניסיון זה של קידוש ה'? האם לא למדנו מההיסטוריה הלא רחוקה, עד כמה ניסיון העוני גרם לאלפים ורבבות מבני ישראל לצאת לגמרי מקהל ה'יראים', ולהצטרף לחברה השבעה והכופרת? הרי אם חלילה יופסקו התקציבים לאברכים, או יתייגו כ"עריק" כל בחור שיחויב בגיוס ולא יתגייס, וע"י כך ימנעו ממנו בעתיד תקציבי ממשלה כביטוח לאומי, הבטחת הכנסה, משכנתאות ועוד, מאות ואלפים של אברכים חלילה יגיעו ל"פת לחם" ובעיניים כבויות יעמדו אז אל מול משפחותיהם חסרות הכל, וליבם יתכווץ מצער וייסורי נפש. הבנים והבנות ייאנקו בחרפת עוני. האם אין חשש שרבים מהם יחפשו דרכים [מתוך לחץ נפשי בלתי נסבל] להצטרף לחברה חילונית או דתית למחצה, חברה שתציע להם חיי רווחה? מי יתקע לידינו שכולם אכן יעמדו בניסיון קשה זה?

ישנן שתי קבוצות שיחלקו בעוז על הדברים ויבטלו אותם כעפרא דארעא. קבוצה אחת הטוענת: אין לחילונים סיבה הגיונית לפעול לשוויון בנטל, ואין להם סיבה אמתית לדאוג את דאגת המחר. הכול נובע  מאנטישמיות, ושנאת שומרי מצוות, המפעפעת בהם. ולכן לדעתם אין טעם להשקיע מאמץ בכל "הסברה", תהא מוצלחת ככל שתהיה, ואין תועלת בשינוי כלשהו בהתנהלותנו כלפי החילונים! חלקם של הטוענים כך, אכן סוברים זאת בכנות, טבעי לקהל שמכיר את החברה החילונית רק מקריאת עיתונות חרדית. אך אי אפשר להימלט מהתחושה שחלקם של הדוברים המכיר את החילונים מתוך מגע ישיר אתם, לא מאמינים בזה באמת, אלא שטיעונים אלו משמשים להם "כאליבי מצפוני" או כטיעון שאמור להדוף את הטענות כלפיהם, מדוע בתת המגזר שאותם הם מייצגים קיימת קבוצה משמעותית העובדת למחייתה מבלי שעשו שירות כלשהו בצבא או בשירות האזרחי.  עובדה המעמידה  את רוממות ההגנה על "עולם התורה" כסיבה היחידה לפטור מגיוס ומעבודה, כאמירות לא אמינות.

קבוצה נוספת שתדחה בבוז את הדברים לעיל סוברת שאסור לבוא בדברים עם "הציונים הרשעים", ועוברים באיסור "לא תחנם" בכל מילה חיובית כלפיהם. "קנאים" אלו יתפללו לנס, יזעקו זעקות מחאה בעצרות המונים, יכריזו הכרזות מלחמה ב"מרשיעי הברית", ויקראו לכולם למסור את הנפש עד לביטול הגזירה. השבוע קראתי סיפור שמספר בנו של הגה"צ ר' ישראל גרוסמן זצ"ל. אביו עמד בפני משפט על חלקו במאבק נגד שירות לאומי לבנות בשנת תשי"ג. לפני המשפט פנו אליו חוגי ה"קנאים" וביקשו ממנו שלפני תחילת המשפט יכריז "שאינו מכיר בזכות המדינה לשופטו" ולחצו עליו מאוד לעשות כן. כשפנה ושאל את הרב מבריסק, קפץ מרן ממקומו כאחוז נחש ואמר "חלילה וחס!! אם זה מה שהקנאים רוצים, שישבו הם במקומך בבית הסוהר, תגיד להם בשמי שעל חשבונם יכולים הם לשבת בבית סוהר כמה שנים שירצו. אבל אין להם לתבוע ממך לומר בבית המשפט שאינך מכיר בו חלילה. עליך לבקש בלשון תחנונים ופיוס, כמו שמבקשים מגזלנים שיש להינצל מהם". לתשומת לבם של כל הקוראים לאחרים "למסור את הנפש"!!! אגב, משום מה רובם המוחלט של המתלהמים וקוראים לאחרים "למסור את הנפש" הם עצמם לא יזדקקו למסור את הנפש, הם מסודרים היטב בפרנסתם!!

 אדגיש! מאמר זה לא דן בכל הנושאים הנ"ל מבחינת ה"השקפה הטהורה". מניעיו אינטרסים חרדיים בלבד. אסור לנו לסמוך על ניסים, חייבים אנו בחוכמת ה"השתדלות" בכדי לשמר את עולם התורה היפה והמפואר שקם לנו ב"ה. וזאת כאמור, מבלי לפגוע כחוט השערה בשום עיקרון מקודש לנו.

יום הולדת 5 לבלוג

מלבד יום ההולדת לארגון בית-הלל החל השבוע, השבוע גם מתקיים יום ההולדת החמישי של הבלוג הזה.

אני מניח שהקוראים הקבועים (יש בכלל קוראים ששרדו איתי מאז?) הבחינו שלאחרונה יש לי הרבה פחות זמן להשקיע בבלוג. קשה לי לחזות כעת אם בחדשים הבאים יהיה לי יותר זמן או פחות זמן. המצב הזה מעורר אותי לאחרונה להרבה מחשבות בקשר לעתיד שלי בכלל ולעתיד הבלוג בפרט.

אם יש לכם, הקוראים הנאמנים שלי, רצון להביע דעה בקשר לעתיד הבלוג - זה הזמן.

אתם מוזמנים לחוות דעה בכל דבר הקשור לזה, ובין היתר לשאלות הבאות המעסיקות אותי:
א. האם לנטוש? שמא אני כבר משעמם ונס לחי?
ב. האם לחפש פרוייקטים אחרים במקום?
ג. האם להתמקד בסוג פוסטים מסוים, ולהזניח אחרים? באיזה להתמקד ואיזה להזניח?
ד. האם להמשיך לכתוב את הטור 'דעת תורה' לכיפה?

יום הולדת שנה ל'בית הלל'

לפני שנה בדיוק הצטרפתי ל'בית-הלל - הנהגה תורנית קשובה' והתקיים כנס היסוד של הארגון.
הצטרפתי לארגון משתי סיבות:
א. לא היה לי נעים מאחד מחבריי שהיה לו מאד חשוב שאצטרף.
ב. כאחד שמבקר רבות קולות תורניים ורבניים המתפרסמים בתקשורת, לא היה נראה לי צודק להישאר בחוץ בדיוק כשקמה ארגון המבקש לשנות את הקול הרבני המושמע בתקשורת.

החבר שהביא אותי לבית-הלל פרש זמן קצר לאחר מכן מסיבות שלא ברורות לי עד היום, אך אני נשארתי.

כשהארגון קם, הבעתי כאן מספר חששות, ואני חושב שזה זמן טוב להסתכל אחורה ולבחון את הדברים.
להלן סיכום של החששות שהיו לי:
א. האם אפשר להקים ארגון רבני משפיע שיתבסס על דיבורים ולא על מעשים?
ב. האם ניתן בכלל להביע עמדה שהיא מורכבת בתקשורת הישראלית?
ג. האם בשיח הדתי הפנימי יהפוך השם "בית הלל" לתחליף של המילה "רפורמי"?

אני חושב שבשנה האחרונה בית-הלל הוכיח שהוא בהחלט יכול להשפיע על השיח התקשורתי. אמנם בשנה האחרונה לא היו נושאים תקשורתיים בהם בית-הלל עמד מול גופים רבי השפעה. ובכל זאת גוף שקם לפני זמן כה קצר בהחלט הצליח לייצר השפעה תקשורתית, גם בתוך הציבור הדתי וגם מחוצה לו.
אך אני חושב שההצלחה של בית הלל הוא יותר מעצם ההצלחה להשמיע את הקול בתקשורת. אחד הדברים שתמיד הפריעו לי בהתייחסות הרבנית בתקשורת, היה שזה תמיד בא בתגובה למשהו אחר. אין אף פעם אמירה שבאה מתוך רצון להציף נושא, וקשה למצוא אמירה שבאה אחרי ניתוח בשיקול דעת. במקום זאת אנחנו מוצאים הודעות לתקשורת הבאות כתגובה לאמירות של אחרים, ולרוב תגובות אלו מתגבשות תחת הלחץ להוציא משהו לתקשורת בזמן. בית הלל הקים בית מדרש הלכתי ובית מדרש רעיוני כדי לגבש עמדה בשיקול דעת בנושאים שונים. ברור שלא יצליחו לייצר נייר עמדה בכל נושא, בטרם יעלה זה לתקשורת. אך הכיוון והרצון להבהיר לעצמנו נושאים שונים, ולא להיתפס תמיד כמגיבים וכלא מוכנים הוא חשוב.

אם ניתן להביע עמדה מורכבת בתקשורת שאנחנו מכירים, עדיין אינני יודע לומר. בית הלל עשו פה ושם טעויות בהתנהלות התקשורתית בשנה האחרונה. אינני מאמין שיש מישהו שחשב שניתן היה לא לעשות טעויות. בינתיים אני די מרוצה מההתנהלות התקשורתית, מהתכנים שניסו והצליחו להפיץ וגם מהרצון ללמוד מטעויות.

אני חושב שהמונח 'בית הלל' אכן הפך במקומות מסוימים לתחליף ל'רפורמי'. כעת, זה לא כל כך מעניין אותי. אני מכיר טובה למספר רבנים שבתחילת הדרך התנגדו נחרצות להקמת בית הלל, אך לאחר מכן מיתנו את התנגדותם, והבינו ש'בית הלל' לא ייעלמו ושעדיף להגיע לשיח עם בית הלל במקום לנסות להלחם בהם. בין היתר כדאי להזכיר את הרב מנחם בורשטיין, שממה שידוע לי, בתחילת הדרך ניסה להפעיל לחץ על חברים בבית-הלל לפרוש מהארגון, אך לאחר מספר חדשים הזמין את ראשי בית-הלל להפגש איתו ועם צוות מכון פוע"ה, ואף הביע נכונות לבוא ולדבר באחד הכנסים של בית-הלל. ראוי גם להזכיר את תשובת הסמ"ס של הרב שלמה אבינר בעולם קטן על כך שאין להתייחס לרבני בית הלל כרפורמים, אלא צריך להתייחס לכל נושא לגופו.

לפני שנה רוב חבריי המכהנים כרבנים העדיפו לעמוד מרחוק ולא להצטרף לבית-הלל מכל מיני סיבות ותירוצים. כחלוף שנה אני מבקש לפנות אליהם ולומר: אם אתם מסכימים עם הדברים שבית הלל עשו בשנה האחרונה - זה הזמן להצטרף ולצרף את שמכם לרבני בית-הלל. גם אם עדיין נותרו בלבכם ספקות וחששות, אני חושב שאתם יכולים להסכים איתי שהכיוון הוא נכון וחיובי. חבל שלא תהיו שותפים.

אינני יכול לומר שאני חבר פעיל במיוחד ב'בית-הלל'. אין לי הרבה זמן פנוי לתרום לעשייה. אך אני שמח שנתנו לי את ההזדמנות לתמוך במהלכים שברובם הגדול אני מסכים להם.

האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?

רפי ג. מבית שמש מביא בבלוגו שבאזור מגוריו חילקו בתיבות הדואר את חומר התעמולה הבא:

על אף שהצבעים מזכירים מאד את התעמולה של מפלגת "התנועה", מדובר בחומר תעמולה של מפלגת "יהדות התורה". הכוונה במילה "הם" שבמודעה, זה לנבחרי הציבור שלהם.

מעניין לחשוב מה עבר בראשם של הוגי המודעה הזו. האם הם אמרו לעצמם: "מה מייחד את הציבור שלנו? אה, כמובן, זה שהם מעדיפים שאחרים יילחמו במקומם. בואו נשתמש בזה לתעמולה שלנו!"?

עוד הסתובב היום במרחבי הרשת התמונה הבאה, גם היא (לפחות זו שבצד שמאל) מודעה של "יהדות התורה":

עוד על בתי דין, דו-פרצופיות וחסינות

בשבת האחרונה התפרסמה המודעה הבאה בעיתון 'בשבע':

המודעה הזו קשורה לאותו גוף המנסה להעמיד לדין תורה את ח"כ משה גפני מיהדות התורה. בזמנו כאשר פרסמו את התביעה כנגד משה גפני, כתבתי כי בעצם כל הנוגעים בדבר משחקים בנדמה לי, ואף אחד לא מוכן להצביע על הפיל שעומד באמצע החדר.
גם מודעה זו שכאילו מוקירה את בתי הדין ומאמינה משום מה ביכולתם להביא צדק, בעצם מוזילה את בתי הדין בעצם זה שהיא צועקת שלבתי הדין אין כח לדון את אריה דרעי כלל וכלל. וגם אם נניח שמליון יהודים יחתמו על העצומה הקוראת לאריה דרעי להסכים לדין תורה, אך אריה דרעי עצמו לא יהיה מוכן לחתום על כתב הבוררות, לא יכול בית הדין לעשות לו כלום.

ולאחר שהובהר שהמודעה רק פוגעת במעמד בתי הדין, יש לשאול: כיצד בדיוק התובעים חושבים שבית הדין ידון את אותו נבחר ציבור?
- האם בית הדין יכיר בחסינות הנדון? אמנם אין בהלכה חסינות לאיש בפני דין התורה, אך אינני רואה סיבה מדוע לא ניתן להגדיר את החסינות כתקנת הקהל.
- האם בית הדין יחייב על גרמא בנזיקין? האם מעשיו של דרעי הם יותר מגרמא?
- על מה בדיוק התביעה? ממון? קנס? דיני נפשות?

אני יודע שאני מייחס אולי יותר מדי חשיבות למודעה די זניחה, אך כואב לי שאת הבזיון הזה עושים על גבה של אם ואשה שכולה. 

ואתה מחיה את כולם - המשך

רשימה זו היא המשך של הרשימה "ואתה מחיה את כולם"

כפי שראינו, הרמב"ם מתאר את פרטי האמונה של ידיעת ה' בכך ש"הוא המנהיג הגלגל בכח שאין לו קץ ותכלית, בכח שאין לו הפסק, שהגלגל סובב תמיד ואי אפשר שיסוב בלא מסבב, והוא ברוך הוא המסבב אותו בלא יד ובלא גוף."

אחד המגיבים על הרשימה הקודמת הפנה לדבריו של בעל התניא בשער הייחוד והאמונה. שם כותב בעל התניא בפרק א' כך (קישור):

הנה כתיב לעולם ה' דברך נצב בשמים ופי' הבעש"ט ז"ל כי דברך שאמרת יהי רקיע בתוך המים וגו' תיבות ואותיות אלו הן נצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים ומלובשות בתוך כל הרקיעים לעולם להחיותם כדכתיב ודבר אלהינו יקום לעולם ודבריו חיים וקיימים לעד כו' כי אילו היו האותיות מסתלקות כרגע ח"ו וחוזרות למקורן היו כל השמים אין ואפס ממש והיו כלא היו כלל וכמו קודם מאמר יהי רקיע כו' ממש וכן בכל הברואים שבכל העולמות עליונים ותחתונים ואפי' ארץ הלזו הגשמית ובחי' דומם ממש אילו היו מסתלקות ממנה כרגע ח"ו האותיות מעשרה מאמרות שבהן נבראת הארץ בששת ימי בראשית היתה חוזרת לאין ואפס ממש כמו לפני ששת ימי בראשית ממש וז"ש האר"י ז"ל שגם בדומם ממש כמו אבנים ועפר ומים יש בחי' נפש וחיות רוחנית דהיינו בחי' התלבשות אותיות הדבור מעשרה מאמרו' המחיות ומהוות את הדומם להיות יש מאין ואפס שלפני ששת ימי בראשית

ובפרק ב' הוא מוסיף:

אלא צריך להיות כח הפועל בנפעל תמיד להחיותו ולקיימו והן הן בחי' אותיות הדבור מעשרה מאמרות שבהם נבראו וע"ז נאמר ואתה מחיה את כולם אל תקרי מחיה אלא מהוה דהיינו יש מאין

קל מאד לחשוב שבעצם בעל התניא והרמב"ם אומרים את אותו הדבר. אך לאמיתו של דבר, קשה להאמין שבעל התניא יקבל את הדברים הבאים של הרמב"ם (שמונה פרקים לרמב"ם פרק ח): 

ואמנם המאמר המפורסם אצל בני אדם, ואפשר למצוא בדברי החכמים ובלשונות הכתובים כמותו, והוא שעמידת האדם וישיבתו וכל תנועותיו בחפץ ה' יתעלה וברצונו - הרי הוא מאמר אמיתי, אבל על אופן מסוים. וזה כמי שהשליך אבן אל האויר, ונפלה למטה, שאומרנו בה כי ברצון ה' נפלה למטה - מאמר אמיתי, לפי שה' רצה שתהיה הארץ כולה במרכז, ולכן בכל עת שיושלך ממנה חלק למעלה - הרי הוא יתנועע אל המרכז. וכן כל חלק מחלקי האש יתנועע למעלה, ברצון אשר היה שתהיה האש מתנועעת למעלה. לא שה' רצה עתה, בעת תנועת זה החלק מן הארץ, שיתנועע למטה.
ובזה חולקים 'המדברים', לפי ששמעתים אומרים, שהרצון בכל דבר בעת אחר עת תמיד. ולא כן נאמין אנחנו, אלא הרצון היה בששת ימי בראשית, והדברים כולם נמשכים על טבעיהם תמיד, כמו שאמר: (קהלת א, ט) "מה שהיה הוא שיהיה", (קהלת ג, טו) "ואשר להיות כבר היה", (קהלת א, ט) "אין כל חדש תחת השמש". ומפני זה הוצרכו החכמים לומר שכל המופתים היוצאים ממנהגו של עולם, אשר היו, ואשר יועד בהם שיהיו, כולם קדם הרצון בהם בששת ימי בראשית, והושם בטבע הדברים ההם אז, שיתחדש בהם מה שהתחדש. וכאשר התחדש בזמן הראוי - חשבו בו שהוא דבר שקרה עתה, ואינו כן. וכבר הרחיבו בזה הענין הרבה במדרש קהלת וזולתו. ומאמרם בזה הענין: "עולם כמנהגו הולך". ותמצאם תמיד בכל דבריהם, עליהם השלום, יברחו מתת הרצון בדבר אחר דבר ובעת אחר עת.

העירני ת"ח אחד שגם בעל ה'לשם שבו ואחלמה' כותב דברים הקרובים בהרבה לדברי הרמב"ם מאשר לדברי בעל התניא (קישור, אות ג'):

נשאלתי אלמה [=למה] לא כתבתי גם כן "וברא" "ובורא" כמו ב"יצר" ו"עשה". ובפרט כי הרי ישנם כמה ברכות בלשון "בורא".
והשבתי כי באמת הנה לא שייך על בריאה לשון הוה כי כל בריאה הוא יש מאין וזה לא היה אלא ביום א' דמעשה בראשית. ומה שיסדו כמה ברכות בלשון "בורא" הרי אמרו בגמרא ברכות דף נ"ב ע"ב כי "בורא - ברא משמע", והוא על הבריאה הראשונה שהיה יש מאין. והגם כי פרי העץ ופרי הגפן ופרי האדמה הרי הם יש מיש, אך הכוונה הוא על כח הצומח והמוליד זרע, הניתן בהארץ בתחילה בעת שנבראת. 

הרהורים על רבנים, בחירות ופוליטיקה

לפני שתיים או שלוש מערכות בחירות, בתפילת שחרית של יום הבחירות נגשתי לחזן ואמרתי לו שמהראוי לומר בסוף התפילה פרק תהילים להצלחת עם ישראל ביום הגורלי של הבחירות. בסוף התפילה אמרתי לציבור שהיום הינו יום גורלי לעם ישראל ולכן נאמר פרק תהילים להצלחה. אחרי אמירת פרק התהלים, ניגש אלי אחד המתפללים ואמר לי שהוא לא שמע את מה שאמרתי והוא שאל על מה אמרנו פרק תהלים. חזרתי ואמרתי לו. הוא היה נדהם. "חשבתי שיש איזה חולה, פיגוע, או משהו כזה. על הבחירות?! אתה לא חושב שזה זילות של התפילה?". הפעם היה תורי להיות נדהם, הייתי כל כך בהלם שלא הצלחתי לענות לו והוא יצא החוצה. עד היום אין לי מושג מה בדיוק הפריע לאותו אדם.

עם זאת, לקחתי מאותו אירוע כמה תובנות.

נדמה לי שאותו אדם החזיק בדעה שפוגשים כמותה לעיתים, שתפילה זה טוב רק למקרים בהם אין סיכוי טבעי לרפואה/הצלחה וכד', אך כשיש אפשרות שהדברים ייעשו באופן טבעי הם אינם רואים צורך להתפלל על כך. לענ"ד תובנה כזאת היא רחוקה מאד מאד מדעת התורה.

מהראוי להזכיר בהקשר זה דברים שכתב בעל "יסוד ושורש העבודה" בצוואה לבניו:

"בכל עת שהלכתי... והייתי מוכרח לילך אצל החומה רעועה שעומדת ליפול אצל בית חרב כידוע, הנה קודם שהגעתי אצל החומה התחלתי להתפלל להשם יתברך שיציל אותי שלא תפול החומה עלי ולא על כל אדם שבראת, והייתי מתפלל תפילה זו... בכל עת הליכתי אצל החומה אף כמה פעמים זה אחר זה, ואחר שעברתי משך החומה נתתי הודאה להש"י שהציל אותי מנפילת החומה עלי... וכן בכל עת הצטרכות הליכתי אצל החומה הנ"ל אף כמה פעמים ביום הייתי מתפלל התפלה הנ"ל גם ההודאה הנ"ל."

יש אנשים שמבחינתם בחירות ופוליטיקה זה הדבר הכי רחוק מקדושה שקיים. עד כדי כך שאני לא בטוח שאם הייתי אומר לאותו אדם שהתפללנו לרפואת האפיפיור הוא לא היה מקבל את זה ביותר הבנה. יש קולות רבים בציבוריות הישראלית הסוברים שאין למה להצביע ש"כולם אותו הדבר", "הכל רקוב", "כולם מושחתים", ו"ממילא בסוף כולם עושים אותו דבר". בעיני, לרבנים יש מקום חשוב בהפרכת דעה אלו. המסרים שבעיני ראוי לשדר בתקופה זו הם שלבחור לעסוק בצרכי ציבור אינו מתכון לשחיתות ושיש אנשים מוכשרים מאד ואיכותיים מאד בפוליטיקה. העיסוק בצרכי ציבור הינו כורח נצרך לטובת כולנו.

זאת ועוד, לנוכח אפתיות ואדישות מסוימת שהפכה לנחלתם של חלקים מהציבוריות הישראלית, על הרבנים לעודד למעורבות בנעשה בחיים הציבוריים. וגם אם כל חישוב סטטיסטי מראה שהתרומה של כל קול בודד אינו מעלה או מוריד את תוצאות הבחירות, עדיין על האדם לעשות ככל שהוא יכול כדי להשפיע, גם אם כל מה שהוא יכול זה לשלשל פתק בודד לקלפי. זה חלק מהחינוך שלנו להשתדלות בכל תחומי החיים שלנו, מעבר לבטחון ולאמונה שלנו בהשגחה.

לפני שבוע-שבועיים סיפר לי רב אחד שפנו אליו ובקשו שיחתום על קריאה להצביע למפלגה מסוימת. הרב סירב ואמר להם: "אני לא מכיר אפילו אדם אחד שיצביע למפלגה הזאת בגלל ששמי יופיע על מודעה". כולנו מכירים את המודעות המדוברות. אני בטוח שיש עוד הרבה רבנים ששמם מופיע על המודעות שגם עליהם אפשר לומר את אותה האמירה. מאידך, כנראה שיש כאלה ששמם עשוי להשפיע לפחות על מישהו שמתלבט. וזאת, הגם שאותם רבנים אינם אומרים שאסור להצביע למפלגה אחרת, אלא רק שהם תומכים במפלגה הזאת.

אני הייתי רוצה לראות לקראת הבחירות פעילות רבנית שאינה עוסקת באיזה מפלגה לבחור, אלא בכך שיש לבחור.

נסיים בסיפור על הרב מפוניבז' שאמר פעם לקהל שומעיו שזה מצווה להצביע בבחירות. אחד השומעים שאל אותו: "ממש מצווה? כמו אכילת מצה?". הוא ענה: "כמו אכילת מרור".

שתי אמירותיו של הרב עובדיה

לפני כשבועיים פורסמה בתקשורת אמירה של הג"ר עובדיה יוסף שקרא לאברכים לסגור את הגמרות ולצאת לגייס בוחרים למפלגת ש"ס. בתקשורת לווה הציטוט מהרב עובדיה בגיחוך ובתמיהה על כך שאיך ייתכן שאברכים שלא יכולים לעצור מלימודם לטובת שירות בצה"ל יכולים לעצור מלימודם לטובת פעילות פוליטית של מפלגת ש"ס.
טענה זו היא לדעתי מטופשת. היא משולה בעיני למי שיטען כלפי אדם ההולך לראיון עבודה כדי להתקבל לעבודה עם משכורת גבוהה, שאיך ייתכן שאותו אדם שלא מוכן להפסיד מעבודתו הקבועה לכל מיני צרכים מוכן להפסיד מעבודתו לטובת הליכה לראיון עבודה.
הטענה הבאה היא בעיני טענה חזקה הרבה יותר. אם אדם טוען שהאברכים הלומדים תורה תורמים לבטחון המדינה כמו חיילים, ובלימודם הם מגנים על עם ישראל, מדוע הלימוד אינו מחזק את תנועת ש"ס?! מדוע כדי לעזור לש"ס צריך לסגור את הגמרות ולא מספיק לימוד התורה, אך כדי להציל את ישראל מיד צר לא צריך לסגור את הגמרות ולהתגייס?
המסקנה היא כנראה שאותם דוברים האומרים כי האברכים מגנים על עם ישראל לא פחות מהחיילים, בעצמם לא מאמינים בכך (וכ"כ ר' נתן סליפקין).

השבוע פורסמה עוד אמירה של הרב עובדיה יוסף. על פי הידיעה הוא אמר כך:

נצטרך חס ושלום לעזוב את ארץ ישראל, לסוע לחוץ לארץ, בכדי שישחררו את בני הישיבות, אנחנו בצער גדול, לכן עכשיו הזמן שכל אחד ואחד יפתח את ליבו ללכת ולהצביע בשביל המפלגות שהם בשביל התורה

אינני מסוגל להבין את ההגיון הפנימי שבאמירה הזו.

הויכוח על העלון

בשבת האחרונה הופיע בעמוד השער של עלון צהר מאמר מפרי עטו של הרב איתי אליצור. זה לא כל יום שאני מסכים עם דברים שכותב הרב אליצור (ראו כאן וכאן), אך עם דבריו אלו הסכמתי בכל לבי:

קורא יקר, אינני יודע היכן אתה קורא מאמר זה, אבל יתכן מאד שאתה קורא אותו בשבתך על כסאך בבית הכנסת, לצלילי קבלת השבת. אולי סביבך יש אפילו אחד או שנים שטורחים אפילו להתפלל. אחרים קוראים את המאמר הזה, או מאמרים אחרים מתוך עלונים, שחלקם עוסקים בדברי תורה וחלקם לאו דוקא.

פוסק השו"ע (או"ח קנא א): "בתי כנסיות ובתי מדרשות, אין נוהגין בהם קלות ראש כגון: שחוק והתול ושיחה בטילה, ואין אוכלים ושותים בהם ולא מתקשטין בהם ולא מטיילין בהם ולא נכנסים בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ות"ח ותלמידיהם מותרים לאכול ולשתות בהם, מדוחק, וי"א דבבה"מ אפי' שלא מדוחק שרי. ואין מחשבים בהם חשבונות, אא"כ הם של מצות, כגון: קופה של צדקה ופדיון שבויים, ואין מספידים בהם אא"כ יהיה ההספד לאחד מגדולי העיר, שכל בני העיר מתקבצים ובאים להספידו".

השו"ע קובע כלל, שבבית הכנסת אך ורק מתפללים. אמנם, השו"ע מכיר בכך שלכלל הזה יש חריגים. חשבונות של מצוה, גביית צדקה וכו'. במקומות אחרים בהלכה נזכר שיש עוד דברים שמכריזים עליהם בבית הכנסת, כגון אבידה, או הכרזות שונות על אנשים שאינם מקיימים את פסק בית הדין ולכן צריך להטיל עליהם סנקציות (לפעמים עד כדי עצירת התפילה), הכרזות על נכסים שבית הדין רוצה למכור כדי לפרוע את חובו של בעליהם, ועוד. כלומר: ההלכה מכירה במציאות שבה המקום המשותף לכל הקהילה הוא בית הכנסת, ואם רוצים לדבר עם כולם – המקום הוא בבית הכנסת.

לכן, אין פסול בכך שאדם רואה בחביריו לבית הכנסת את הקהילה שאליה הוא שייך ואת חוג חבריו הקרוב ביותר. הפעילות החברתית שלו תלויה באופן טבעי בחבריו לבית הכנסת. אך טבעי וטוב הוא  שהקהילה נבנית סביב בית הכנסת. (בהסתייגות קלה: בינתים עוד לא הצלחנו לאחד את בני כל העדות בבית כנסת אחד. אסור לנו לתת לזה להשפיע גם על השאלה מי יהיה חוג חבריו של כל אחד, לפחות בענין זה חשוב שבני כל העדות יחושו קהילה אחת. לגבי הפרדה בבתי הכנסת עוד יש לנו תירוץ. לגבי בניית חוג חברים אין לנו כל תירוץ).

השאלה היא מה המגמה, אם המגמה היא שהאנשים שעמם אני מתפלל בבית הכנסת הם האנשים שעמם אני נפגש ומדבר אח"כ גם מחוץ לבית הכנסת – מצוין. אם המגמה היא שהאנשים שעמם אני מפטפט מחוץ לבית הכנסת הם גם האנשים שעמם אני מפטפט בבית הכנסת – אוי ואבוי.

יש לתת את הדעת לדבר אחד פשוט: בית הכנסת משמש רק לתפילה. נכון שלכלל הזה יש חריגים, אבל לא כל דבר יכול להכנס תחת ההגדרה "חריג". רק עניינים של מצוה, או עניינים שההנהגה הרוחנית של הקהילה מוצאת לנכון, והחשוב מכל: לא בשעה שהצבור מתפללים. הגבאי יודיע הודעות אחרי התפילה, ואפילו הרב ידרוש אחרי התפילה או בהפסקה, אבל לא תוך כדי חזרת הש"ץ. כלל חשוב: עד כמה שזה נשמע מוזר, גם לגבאי אסור לדבר בשעת התפילה, וגם למי שצריך לדבר עם הגבאי. אני מודע לכך שאתה ממש ממש ממש (אבל ממש) חייב לקבל עלייה, עם מי שברך, אז אמור זאת לגבאי לפני שהחזן התחיל פסוקי דזמרה. החזן כבר הוציא מפיו את הפסוק "מזמור שיר חנכת הבית" או "הודו"? אבוד לך. תקבל עליה בע"ה בשנה הבאה! אין חריגים לכלל הזה. נקודה!

כמובן שאין מקומם של עלוני השבת בבית הכנסת (למרות שלפעמים אפשר למצוא בהם גם דברי תורה). בבית הכנסת מתפללים. מעשה בישוב אחד שבו הועלתה הצעה להעביר את עלוני השבת לדואר או למזכירות. אלא שלכך התנגדו נמרצות עובדי הדואר והמזכירות: "מה פתאום? שאצלנו יהיה בלגן? לעולם לא! כאן לא בית כנסת".

אז את העלונים יש לחלק לא בבית הכנסת אלא במקום אחר. (נכון שעל חלק מהם כתוב בפירוש שאין לעיין בהם בשעת התפילה, אבל אני תוהה האם מי שכתב שם את המשפט הזה באמת מאמין שיהיה מישהו שלא יקרא את העלון בבית הכנסת בגלל המשפט הזה).

בכלל, הגיע הזמן שניתן לבית הכנסת ולתפילה את הכבוד הראוי, אז קדימה, סגור את העלון ושיר לכה דודי עם כולם!

רוני מרטן, אחד מקוראי הבלוג, שלח לי תגובה לדברים של הרב איתי אליצור:

הדברים נכתבים בתגובה למתקפה על עלוני פרשת שבוע שהחלה לאחרונה בין השאר בעלון פרשת שבוע של צהר.

אפתח בסיפור של אימא אחת ששאלה לעצתי, בנה הצעיר היה לטענתה מכור למשחק מחשב מסוים, במקום לעשות שיעורי בית ולעזור במטלות הבית הילד בהגיעו מבית הספר היה ניגש ישר למחשב ומשחק באותו משחק עד הערב. האימא שילמה לטכנאי מחשבים כדי לגרום למשחק מחשב לא לעבוד יותר. לאחר מכן הילד התמכר לפייסבוק וכנ"ל במקום לעשות שיעורי בית ולעזור במטלות הבית הילד רק יושב מול הפייסבוק כל היום, האימא שלא עמדה נואש דאגה לחסום את הגישה לפייסבוק. אותה אימא שאלה לעצתי מכיוון שהילד התמכר עכשיו למשחק חדש בפלאפון והתלבטה בין להחליף לו את הפלאפון לפלאפון כשר או לשלוח אותו לטיפול פסיכולוגי. כעסתי קצת על אותה אימא ואמרתי לה, מה את מצפה? הילד שלך משועמם! הוא יושב כל היום במשחק כי אין לו שום דבר אחר לעשות! רוצה שיעזור במטלות הבית? תצטרכי למצוא דרך לעודד אותו להשתתף במטלות, חסימת המשחקים לא תעזור לך, הוא תמיד ימצא משו אחר.

לענייננו איני מתגעגע בכלל לתקופה טרום עלוני פרשת שבוע, אני זוכר את הרעש הנוראי של הדיבורים שלא אפשרו לשמוע את החזן ולהתרכז בתפילה גם למי שרוצה להתפלל. רבנים דיברו כמעט בכל שיחה נגד הדיבורים בתפילה. עד היום אפשר למצוא בהרבה בתי כנסת שלטי ענק בגנות הדיבורים בבית הכנסת, שאריות מאותה תקופה. היום בבתי הכנסת יש שקט, מי שרוצה להתפלל יכול להתפלל. כל אחד יכול לשמוע את החזן, את קריאת התורה ולהתרכז בתפילה באיזה חלק שהוא רוצה.

רב יקר, אני רוצה להגיד לך משהו, אם אתה חושב שחברי קהילתך הצדיקים והתמימים מגיעים לבית הכנסת כדי להתפלל ולא מצליחים לעמוד בפיתוי הבלתי נשלט של עלוני השבת המעולים ולכן במקום להתפלל יושבים וקוראים עלוני שבת, אז בבקשה תתעורר. עלוני השבת אינם מעניינים, התוכן דל ומשעמם ואפילו הפרסומות אינן שוות את הזמן של העיון בו. רוצה הוכחה? תעשה ניסוי, תשיג עלוני שבת מהמיטב של עלוני השבת ותגיש אותם לחברים בקהילתך ביום חמישי כשהם נמצאים בעבודה ותראה כמה מהם יתחילו לעבור עליהם באמצע העבודה או יעכבו את יציאתם הביתה כדי להספיק לקרוא אותם. כמה בני נוער ביושבם מול הפייסבוק יהיו מוכנים להתנתק מהמחשב כדי לקרוא עלוני שבת? אנשים אינם קוראים עלוני שבת כי הם אינם עומדים בפיתוי שלהם, הם קוראים עלוני שבת כי משעמם להם בבית הכנסת.

רוצים שאנשים יתחילו להתפלל בבית הכנסת? תתחילו לחנך לתפילה. במקום לדבר על האסון של עלוני השבת תתחילו לדבר על החשיבות ועומק שבתפילה. איך עושים את זה? צריך להתחיל ללמוד...

תגובתי לרוני:

ראשית, גילוי נאות: ב"ה בקהילתי רק מתי מעט קוראים עלונים, כך שאני לא נצרך להתמודד עם הבעיה הערכית והחינוכית שמציבים העלונים, ואני כותב את הדברים כנקודות למחשבה בעלמא. 

בשונה מהסיפור הנאה אתו פתחת, בני הקהילה אינם ילדים קטנים, ורבני הקהילות אינם ההורים שלהם. אם בית הכנסת והתפילה אינם מהווים מקום שיש בו השראה רוחנית, יש בעיה. הבעיה אינה רק של הרב, הוא כנראה כן רואה בבית הכנסת מקום שהוא מקדש מעט. הבעיה היא של הקהילה. לדעתי, תפקיד הרב במקרה הזה הוא להציב מראה למול עיני הקהילה, ולשאול אותם באופן הברור ביותר אם זה המקום בו הם מעוניינים להיות בו, ולהציע גם אלטרנטיבה. 

לענ"ד זה מה שעשה הרב איתי אליצור, אמנם בתקשורת המונים ולא בשיחה גלויה. 

"וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים"

המגיד בהגדה של פסח מביא את הדרשה הבאה:

"וירא את עניינו" - זו פרישות דרך ארץ, כמה שנאמר "וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים"

כיצד נלמד 'פרישות דרך ארץ' מהפסוק "וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים"?

הרבי מלובביץ' מסביר בהגדה שלו שבעצם פסוק זה אינו כלל קשור ל'פרישות דרך ארץ':

ולכאורה כוונת הדורש מובנת בפשיטות כי הראיה "כמה שנאמר" מתייחסת לתיבת "וירא", ולא לדרשת "פרישות דרך ארץ", שהיא אינה באה אלא במאמר המוסגר. וכאלו אמר "וירא את ענינו כמ"ש וירא אלהים וגו'", אלא שדרך אגב מפרש מהו "ענינו". 

אך רוב הראשונים לא הסבירו כך, אלא מצאו קשר בין הפסוק "וירא אלהים" לדברי המדרש "זו פרישות דרך ארץ". כך לדוג' מביא הרב כשר בהגדה שלמה את דברי הריטב"א:

כמה שנאמר... וידע אלהים: דבר שאינו יודע אלא הקב"ה בלבד, וזהו התשמיש. 

פרשנים אחרים הסבירו כי יש כאן לימוד על המילים "וידע אלהים" מלשון "והאדם ידע"

הנצי"ב בהעמק-דבר על פרשת שמות מסביר אחרת, שהלימוד נלמד מהמילים "וירא אלהים", ולא מהמילים "וידע אלהים".

וירא אלהים - ראה גם מה שלא שמע, היינו פרישות דרך ארץ, שלא מצאו לבבם לצעוק על זה לפני ה', אבל הקב"ה ראה.

בעניין הפסוק "וירא אלהים", מעניין לשים לב לתרגום היוצא דופן על הפסוק:
וּגְלֵי קֳדָם יְיָ, שִׁעְבּוּדָא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲמַר בְּמֵימְרֵיהּ לְמִפְרַקְהוֹן, יְיָ.

מעבר לעובדה שהתרגום שינה את "וידע אלהים" להיות: ואמר בדיבורו להוציאם, צ"ע גדול מה טעם ראה התרגום להוסיף את שם ה' בסוף הפסוק. [בספר נפש הגר מביא שהיה מי שהציע למחוק שם זה, אך דבר זה קשה ביותר, שכן בכל ההוצאות המדויקות של התרגום שם זה מופיע. בספר זה הוא מסביר את שם ה' להיות כמו 'למען שמו']. 

ויהי לנחש - ויהי לתנין

בפרשת השבוע, פרשת שמות, ה' נותן למשה את אות המטה הנהפך לנחש (שמות פרק ד פסוק ג):

וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו:

עם זאת, כאשר משה מגיע לפרעה המטה נהפך לתנין (שמות פרק ז):

(ט) כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין:
(י) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיַּעֲשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין:

רש"י על אתר אומר:

לתנין - לנחש

על רש"י יש לשאול, אם תנין הוא נחש, מדוע התורה שינתה בלשונה לכתוב תנין?

תמיד חשבתי שההסבר הפשוט ברש"י הוא שתנין הוא מין נחש, "נחש" הוא השם הכולל ותנין הוא סוג הנחש. 

רש"ר הירש חולק על רש"י:

לתנין - לא נחש, אלא חית מים ענקית, דג מפלצתי (עי' פי' בראשית א, כא). פרעה עצמו נקרא "התנים הגדול הרבץ בתוך יאורו" (יחזקאל כט, ג): החיה הגדולה, שכל קיומה בחסדי אלי היאור. ומופת זה הגיד לפרעה לאמור: אתה ואליליך אינכם אלא כמטה זה שבידי. משערים אנו, כי המדובר כאן בתמסח.

בגליון חידושי תורה @ NDS מספר 13 שיצא לאור בערב ראש השנה האחרון התפרסם מאמר קצר בנושא זה בדיוק, שהאיר את עיני. במאמר (שתוכלו לקרוא כאן) מראה המחבר, שבתי אטלו, כי היו למצרים שני אלילים: נחש ותנין. הנחש היה האליל שהגן על ארץ מצרים, והתנין היה האליל שהגן על פרעה באופן ישיר. לכן כאשר משה מקבל אותות לעשות לפני העם הוא מקבל את אות המטה הנהפך לנחש, כדי להראות שה' שולט וחזק מהאליל הנחש, ואילו כשמשה צריך לבוא לפני פרעה ה' מורה לו לעשות את אות המטה הנהפך לתנין כדי לומר לפרעה שה' שולט וחזק גם מהאליל המגן עליו אישית. 

את כל המאמרים שהתפרסמו ב13 גליונות חידושי תורה @ NDS אפשר לראות באתר הזה (פה ושם יש טעויות בקישור למאמרים). בחדשים הקרובים שם החברה NDS תשתנה לCISCO, ועדיין לא ידוע האם יצא לאור חידושי תורה @ CISCO.