תכלית הידיעה שלא נדע

בשבת האחרונה תפסו את עיני דברי השפת-אמת הבאים (שפת אמת שמות פרשת בשלח שנה תרסב):

בפסוק ויאמרו איש א"א מן הוא כי לא ידעו מה כו'. ויאמר משה אליהם הוא הלחם כו'. פי' זה עצמו שלא ידעו מה הוא. הוא הלחם אשר צוה ה'. כי תכלית הידיעה שלא נדע. שכך הי' כל תהלוכות בנ"י במדבר. לכתך אחרי כו' בארץ לא זרועה. וע"ז אמרו כבהמה נמשכנו אחריך. אדם ובהמה תושיע. דרשו חז"ל ערומין בדעת כאדם ומשימין עצמן כבהמה:

הסבר לדבריו: כשבני ישראל באים ואומרים שאין להם הבנה בלחם שירד מן השמים, אומר להם משה: הוא הלחם! כלומר, זה שאתם יודעים שאינכם יודעים זה מה שהקב"ה מנסה להראות לכם, וזה המטרה שהוא קובע עבורכם. וכך נמשך כל תהלוכת בני ישראל במדבר - שהיו באופן שהם יודעים שהם לא יכולים לדעת ולהשיג את דרכיו של הקב"ה. 

בעזרת הרבנים מפורום הרבנים למדתי כי אמירה זו "כי תכלית הידיעה שלא נדע" הינה רווחת מאד בספרי החסידות. 

המקור הקדום ביותר לאמירה זו מופיע בספר "בחינות עולם" לרבי ידעיה הפניני (מראשוני פרובאנס) פרק י"ג אות יד (קישור):

תכלית מה שנדע כך שלא נדעך ואולם נדע היותך נמצא. 

והרעיון מופיע בשם הבעל שם טוב בספר מקור מים חיים על הבעל שם טוב על התורה (מקור מים חיים בראשית פרשת נח אות קנו):

כי כך העיד הרב ז"ל עצמו בהקדמת ספרו בן פורת יוסף דף ב' ע"א ששמע דבר זה בשם הבעש"ט...
עוד ביאר כי תכלית הידיעה שלא נדע, אמנם יש שני סוגי שלא נדע, אחד שאינו נכנס מיד לחקור ולידע מאחר דאי אפשר לידע, שני שחוקר ודורש עד שידע שאי אפשר לידע, וההפרש בין זה לזה, על דרך משל, שני בני אדם שרוצין לידע את המלך, ואחד נכנס בחדרי המלך ונהנה מאוצרות והיכלי המלך, ואחר כך לא יוכל לידע את המלך, והשני אמר מאחר שאי אפשר לידע את המלך לא נכנס כלל בחדרי המלך, ולא נודע לו כלום, ובזה יובן, ודאי בשניהם משני הסוגים הנ"ל אותי עזבו מלידע לפי שאי אפשר לידע, מכל מקום הלואי אותי עזבו מתוך החקירה והידיעה אחר שתורתי שמרו ודברי פי חכם חן, עד כאן לשונו:

מחיפוש בפרוייקט השו"ת מצאתי שביטוי זה מופיע כחמישים פעמים בספרי החסידות השונים. 

הנה עוד מופע בדברי ר' צדוק הכהן מלובלין (ר' צדוק הכהן מלובלין - צדקת הצדיק אות קמא):

ההעלם שמגיע לאדם הוא נראה לכאורה ראיה שגם החשק והחיות שהיה לו מקודם היה שקר כי שפת אמת תכון לאדם. אבל באמת אדרבה על ידי זה הקדוש ברוך הוא בונה שתכון לעד החשק כאשר משיג בהעלם שהוא בהסתר פנים מהשם יתברך ומתחנן מהשם יתברך שיאיר לו הרי כבר אינו בהעלם שעל זה נאמר תכלית הידיעה שלא נדע. 

אך לא רק בספרי החסידות מופיע ביטוי זה. אפשר למצאו בדברי האור-שמח על הרמב"ם בהלכות תשובה, ואת עקרון הביטוי בדברי הראי"ה קוק בדברים הבאים (שמונה קבצים קובץ ג רכא):

...מקור יראת ד' הוא מצטייר בעומק הנשמה מפני ההרכבה הנפלאה של שני ההפכים אשר בההשגה האלהית, העדר הידיעה המוחלטת במהות האלוהות וודאות הידיעה במציאותה השלמה, והתמזגות נפלאה של שני ערכים אדירים הופכיים מאיימת היא מאד. והנורא, זה יעקב, שאמר מה נורא המקום הזה, והוא איש תם יושב אהלים, אהל אברהם ואוהל יצחק, המתמזג בתפארת ישראל, הדר חכמה יראה. שלילת הידיעה היא מוכרחת, מפני שכל ידיעה מטשטשת את הידוע, כשם שהיא מבררת אותו, מפני הטשטוש הנמצא במדע האדם והוא הדין בכל מדע של כל הויה מוגבלת שיש לה ראשית. ועצם החיים הרי הם היחש האלוהי של ההויה, וזה אצור בידיעה הנעלמת, הנתפשת רק ברעותא דליבא היותר כמוסה. ואי אפשר לה להיות מוגלמת בידיעה מובלטת, מפני שתטשטש ע"י ההגבלה, ובזה יבוטל קשר המציאות. על כן אי אפשר לשום הויה, שתתפוס את הידיעה האלהית, כדי שלא תתבטל מציאותה, ותכלית הידיעה, ממשכת החיים וההויה שאין בינה ובין מקור חיי החיים והויית ההויה שום מסך מבדיל ושום דבר חוצץ, הוא דוקא מה שלא נדע, כלומר לא הציור של העדר ידיעתנו כ"א עצמותה של שלילת הידיעה, שבחשכה העליון עצמות הידיעה האמיתית מונחת היא בלא שום מגע יד מוגבלה, הממעטת את דיוקנה, כי את השמים ואת הארץ אני מלא אמר ד'.

אני חושב שלא ניתן לסיים רשימה בנושא "תכלית הידיעה שלא נדע" מבלי להביא גם את הקטע הבא: