תורה ועבודה, מאת: חיים ולדומירסקי

אני שמח לקדם חזרה את חיים ולדומירסקי וטוריו. בעז"ה, לאחר הפסקה קצרה, חיים חוזר אלינו. הטורים המתפרסמים בעלון "עולם קטן" יתפרסמו גם כאן.

ראשית אבקש את מחילת הקוראים - הטור הנוכחי לא יהיה מצחיק. נשתדל לפצות אתכם בפעמים הבאות. הפעם החלטתי לנצל את התזמון של התחרות שנפתחה בעלון זה "החיים ע"פ סבתא" ולספר לכם על סבא שלי. כנראה שלא אעמוד בכללי התחרות במלואם, מאחר שלא אערוך ראיון עם סבי וזאת משתי סיבות :
א) סבי מעודו היה איש צנוע שלא אוהב פומביות
ב) הוא נפטר לפני עשר שנים
(כן, אני מודע לכך שהסיבה השניה יותר משכנעת).
אבל לפני כן הקדמה – מגזרנו הקט אוהב לטפוח על חזו בגאוה, שהרי לא הגביל את עצמו לחיי תורה שאין בה מעשה כאחיו החרדים, ולא לחיים שאין בהם תורה כאחינו החילונים. אולם כמדומני שגם אנחנו לא בדיוק מצאנו את הנוסחה המנצחת לשילוב בין התורה לבין העבודה.
אני נזכר בימים הרחוקים של הישיבה – איך היינו בטוחים שלא משנה מה יהיה סדר היום שלנו, תמיד ללימוד התורה יהיה בו חלק ארי, שהרי בלעדיה הכל רדוד ושטחי, היא זו שחושפת לנו את רזי העולם. אבל הלכו חלפו להם שנים לא מועטות, יש עבודה תובענית, יש ברוך ה' משפחה וילדים ובסופו של כל יום בשעה 21:00 כשהילדים רחוצים במיטות צריך להקדיש זמן לאומדן נזקים ושיקום הריסות. כשכל זה נגמר, איך לומר, קצת קשה לממש את התכנית המקורית. אז מה עושים? עוברים לתכנית ב' - יש פה ושם כמה פושעים שהכניסו את מכשיר מדורת השבט לביתם, השאר רואים סרוגים ב emule ויש כם כאלה שלפעמים אוזרים כח ויוצאים לאיזה שיעור בבית כנסת... אולי פעם זה היה אחרת... היו איזה כמה חדשים חופשיים מעבודת השדה (מה שכונה "ירחי כלה") והיה אפשר לחזור להיות בן תורה לזמן מה, אולי תביעות החיים היו אחרות ואולי זו בעיה עתיקה שמאז ומתמיד התמודדנו איתה.
ובכן, לאחר ההקדמה המייאשת רציתי לספר לכם על המגדלור שלי בים של טרדות החיים: סבי – נח ולדומירסקי, או בקיצור סבא נח. אני מניח שכמה מן הקוראים תמהו מעט בנוגע לשם המשפחה השובב, הצעיר והקליט של כותב שורות אלו. נושא עִברות שם המשפחה עלה כמובן לא מעט פעמים במרוצת הדורות אך מבחינתי הענין כלל לא בא בחשבון ולו מסיבה אחת פשוטה – שיידעו שאני קשור לנח ולדומירסקי.
סבא נח היה המנהל של חברת הפנסיה גלעד, ולא סתם מנהל, מי שהיה מחפש ממש טוב בביתו של סבי היה יכול למצוא בפינת אחד החדרים שלוש תעודות המעידות על כך שזכה בפרס מנכ"ל מצטיין 3 שנים ברציפות. למעשה, גלעד היתה החברה היחידה בארץ שלא נכנסה לגירעון אקטוארי (זו מילה כזו שאומרים אחרי "גירעון") - אני לא מבין גדול בכלכלה אבל אני מניח שזה נובע מניהול בענווה יחד עם כבוד וזהירות כלפי כספם של אחרים. האם למשמע המילים "מנכ"ל מצליח" מצטייר בדמיונכם אדם חנוט בחליפה נוסע בוולוו הנהוגה בידי נהג? ובכן לפעמים אכן סבי התפנק בנסיעה באוטובוס עד לעבודתו אולם רוב הזמן היה פשוט צועד ברגל, כדי לא לבזבז סתם כסף, מביתו באיזור רח' ארלוזרוב ברמת גן ועד לרחוב אבן גבירול בתל אביב. אך התמונה שנחרטה בי יותר מכל היא זו - כילד, כשהתארחתי בביתם של סבא וסבתא – הייתי רואה ב5:00 בבוקר אור קטן במטבח- ואת סבא נח רכון אל מסכת גמרא גדולה - לומד ומכין את שיעור הדף היומי אותו יעביר בעוד כמה שעות בבנין מול גלעד לפני שיתחיל יום עבודתו ובערב בבית הכנסת סיני, שם הוא מעביר באופן קבוע שיעור כבר שנים.
סבא נח לא צריך הרבה פלפולים - רק רש"י ותוס' ואם הוא לא מבין אז שטיינזלץ והכל בהנאה, בשקיקה ובאהבת אין קץ לתורה. שמו המלא היה נח יוסף. כמותם גם הוא ידע איך לכלכל את כל העולם שסביבו במסירות ובענווה. כמו יוסף שעמד איתן אל מול פיתויי העולם הזה, סבי גם הוא עמד אדיש אל מול הבלי העולם הזה כשאהבתו הגדולה לתורה מוליכה אותו אל דפי התלמוד בכל דקה פנויה.
מאוחר יותר, כשכהו עיניו ולא יכל לקרוא יותר, היה ממשיך ללמוד תורה בעזרת קלטות מגמ"ח בבני ברק. היה יושב במטבח, על השולחן לידו טיייפ דאבל-קאסט חסר פרופורציות ואיכות ולאוזניו אזניות ישנות. פעם שאל אותי "חיים, אולי אתה יודע איפה אפשר לקנות אזניות אחרות ? אלו קצת מקולקלות" ואני התביישתי שעד עכשיו לא חשבתי לקנות לו בעצמי. השבתי לו "סבא, נקנה לך טייפ חדש, קטן יותר, משוכלל" והוא, שלכל ילדיו ונכדיו נתן בלי גבול, לא היה מוכן לשמוע על כך. רק אזניות, כאלו בעשרים שקלים, לא צריך לבזבז יותר מזה.
עשר שנים חלפו מאז הלך לבית עולמו ואני מנסה לעיתים לשחזר בעצמי את אותו מראה מופלא – משכים קום בחמש וחצי ולומד, מתמיד למשך יומיים ונשבר... אבל בתודעתי ובשאיפותיי בזכות סבא אני יודע איפה הייתי רוצה להיות ואני גם יודע שאפשר...
השבוע יחול יום פטירתו העשירי, יהיו הדברים לעילוי נשמתו. סבא נח – איש תורה ועבודה