החיים והספרים

הטור החמישי למדור "דעת תורה" של אתר כיפה עלה לרשת (קישור). הנה הוא לפניכם.

לאחרונה שמעתי על רב קהילה בקהילה אשכנזית, הרב א., שאחד הדברים הראשונים שעשה בקהילתו היה לתת שיעור על כך שאין זה נכון לעמוד בשעה שקוראים את עשרת הדברות בפרשות יתרו, ואתחנן ובחג השבועות. את דבריו הוא ביסס על תשובה ידועה המיוחסת לרמב"ם ובו הוא יוצא כנגד מנהג לעמוד בשעת קריאת עשרת הדברות (עוד על מנהג זה – ראו כאן, באנגלית, וראו גם שו"ת יחוה דעת חלק א' סי' כ"ט):
שבכל מקום שמנהגם לעמוד בעת קריאת עשרת הדברות ראוי למנעם מזה, בהיות שמגיע מזה הפסד אמונתנו, שיבואו לחשוב ולהאמין שיש יתרון לעשרת הדברות על שאר התורה, וזה דבר קשה עד מאד.

על פי השמועה שהגיעה לאזני, הקהילה קיבלה את עמדת הרב ואכן חדלה מלעמוד בשעת קריאת עשרת הדברות.

כמעט באותו זמן נודע לי על רב קהילה אחר, הרב ב., בקהילה של יוצאי צפון אפריקה, שנתן שיעור הפוך לחלוטין בקהילתו. על אף דברי הרמב"ם בתשובה ועל אף שרוב בני עדות המזרח בארץ נוהגים לשבת בשעת הקריאה, נראה לו שנכון לעמוד בשעת קריאת עשרת הדברות על פי מנהג צפון אפריקה המקורי. גם כאן עמדת הרב התקבלה, ומאז חברי הקהילה עומדים בשעת קריאת עשרת הדברות.

אז שני רבנים בשתי קהילות קרובות (גיאוגרפית) הורו לקהילותיהם הפוך לחלוטין. מי צודק – הרב א. או הרב ב.?

כבר בטור הראשון במדור זה הנחנו שתפקידו העיקרי של הרב הוא להורות הלכה לבני קהילתו. ההבדל שבין דרכי ההוראה של שני הרבנים נוגע באחד הנושאים החשובים העומדים בבסיס ההשקפה ההלכתית (או בניסוח אחר: המטא-הלכתיים, עוד על מונח זה מומלץ לראות כאן). הרב, לרוב יחד עם בני קהילתו, צריך להחליט היכן הוא עומד ביחס לנושא זה.
בעולם הוראת ההלכה ישנו מתח בין מה שמכונה "מסורת החיים" לבין המכונה "מסורת הספרים" (כמדומני, שמי שטבע מונחים אלו הוא פרופ' מנחם פרידמן). דומה שהמתח סביב השאלה "כיצד נקבעת ההלכה?", קיים מאז שהתחילו לכתוב את התורה שבעל פה. "מסורת הספרים" גורסת, שההלכה נקבעת עפ"י מה שכתוב בספרים ועפ"י היוצא מהספרים בהיקש לוגי. "מסורת החיים" קובעת, שההלכה נקבעת עפ"י מה שהאנשים עושים בפועל. בתיאור קצת יותר ציורי, עפ"י מסורת הספרים ההלכה נקבעת מלמעלה למטה ואילו עפ"י מסורת החיים ההלכה נקבעת מלמטה למעלה.

מה אם כן יותר חשוב – שמנהג הקהילה יהיה תואם לכתוב בספרי ההלכה או שמנהג הקהילה יהיה תואם למה שנהגו קהילות ישראל בדורות עברו? לשאלה זו אין תשובה חד משמעית. פרופ' חיים סולובייצ'יק טוען במאמרו הידוע "שבר ושיקום" (קישור – באנגלית), שבמאה השנים האחרונות יש פנייה חדה לטובת פסיקה עפ"י מסורת הספרים. פרופ' סולובייצ'יק מדגים זאת בעזרת החומרא לחשוש לשיעור "חזון איש" בשתיית ארבע כוסות ואכילת כזית מצה, על אף שמאז ומעולם העם היהודי עורך סדר פסח ואין שום סיבה לחשוב שיש להכפיל את השיעורים. דוגמא נוספת שניתן לתת היא הנוהג המוזר לחזור על מילות "זכר עמלק" בקריאת פרשת זכור, מכיוון שהמשנה ברורה כותב (סי' תרפה ס"ק יח) "ועל כן מהנכון שהקורא יקרא שניהם לצאת ידי שניהם", על אף שברור שבקרב רוב קהילות ישראל לא נהגו כך מעולם.

גם הרב עמיטל, בלשונו, מתייחס לנטייה הגוברת היום לפסוק עפ"י מסורת הספרים, בדרוש על פרשת פקודי (קישור):
יש בימינו אנשים רבים שהולכים בדרכו של בצלאל. הם יודעים בדיוק מה עליהם לעשות, עד הפרט האחרון. אך אנשים ההולכים בדרכו של משה קשה יותר למצוא - אנשים שיש להם היכולת להסתכל בפרספקטיבה הנכונה על מעשיהם, ולהבין אילו מביניהם חשובים יותר. בעיה זו רלוונטית במיוחד לאנשים שדתם מבוססת בעיקר על ספרים, ולא על חיים במחיצתם של יהודים שומרי מצוות אחרים. במקום שבו גדלתי בילדותי לא היו גדולי תורה, ולמרות זאת תמיד היה ברור לכל אילו פעולות הן בעלות חשיבות מרובה ואילו פעולות מצויות יותר בפריפריה. לאנשים היה סדר עדיפויות מוצק.

בסיפור בו פתחנו על הוראותיהם השונות של הרב א. והרב ב., הרב א. בחר ללכת דווקא עפ"י מסורת הספרים ולהעדיף את דברי הרמב"ם בתשובה על פני הפוסקים האחרים (שחלקם לא ראו את דברי הרמב"ם הללו). הרב ב. בחר להיצמד דווקא למסורת החיים ולהעדיף להמשיך במנהג שהיה מקובל במהלך הדורות האחרונים. בתיאוריה, הוא יכול היה לדבוק בדרך זו גם אילו היתה תמימות דעים בין הפוסקים כדעת הרמב"ם, מכיוון שההליכה אחר המנהג (מסורת החיים) איננה תמיד עולה בקנה אחד עם הכתוב בספרים.

לכל אחת מדרכי הפסיקה יש יתרונות וחסרונות. פסיקה כמסורת הספרים היא חיובית משום שניתן להראות מקור לכל מנהג וניתן לבחון בעין ביקורתית כל מנהג. מאידך, פסיקה עפ"י מסורת הספרים לא לוקחת בחשבון את העובדה שכנראה היתה סיבה (לפחות בחלק מהמקרים) לנהוג כפי שעשו, וחבל לא ללמוד מנסיונם של קדמונינו. לעומת זאת, דבקות במסורת החיים בהכרח לוקחת בחשבון טעויות שהשתרבבו במהלך הדורות.

בפני הרב עומדות שתי החלופות. על פי שיטות הלימוד שהרב ינק מרבותיו ועל פי אופי הקהילה, הרב יצטרך להחליט היכן הוא ממקם את עצמו על הסקאלה בין שני הקצוות של מסורת החיים ומסורת הספרים.