שביבים (שבועות - נשא) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.

חג השבועות/ כך היא עמלה של תורה

רבי שמעון יהודה הכהן שקאפ זצ"ל כיהן בין היתר כראש ישיבת טלז בליטא, והוא החל בכך בהיותו בן 24 שנים בלבד. הוא עיצב שיטת לימוד מיוחדת של סוגיות הש"ס והיא נתקבלה בעולם הישיבות בשם "שיטת טלז". רק מעטים יודעים לספר כי לא זכה באור מן ההפקר אלא מתוך יגיעה רבה, התמדה ועיון רב ועמל תורה ללא גבולות כמעט. סיפר הרב מאיר ברלין שהיה תלמיד הישיבה בעת ההיא: "פעם נכנסתי אצל רבי שמעון בשעה שש בבוקר [הרב היה צריך ללמד באותו יום את שיעורו] ומצאתיו יושב על-יד השולחן . מגבת רטובה עטפה את ראשו, המאפרה הייתה מלאה בבדלי סיגריות ומחוטמו נזל דם. ניכר היה שהיה ער כל הלילה." ב"מורי האומה" [ששה כרכים] מתאר הרה"ג רבי ישראל שורין זצ"ל כיצד ענקי התורה "קנו" את תורתם בעמל רב תוך התעלמות כמעט מוחלטת ממחוגי השעון.
*
הרה"צ הגאון ר' משה מידנר היה מתלמידיו של רבי אברהם מסלונים בעל "יסוד העבודה" זצוק"ל. לרשותו עמד חדר קטן ובו היה מונח ארגז שבתוכו היו טמונים 14 כרכים של חידושי תורה, שכתבם בכתב ידו. כל כרך- מספר מחבר "יהי אור"- היה גדול כמו גמרא גדולה. ר' משה לא איפשר לאיש להיכנס לחדר הזה, כדי שח"ו וחלילה לא יוודע לאיש עד כמה גדול הוא בתורה ומה רבים חידושי התורה שלו. אפילו את אחיו, שניקה את הכרכים הללו לקראת חג הפסח, הזהיר לבל יהין לפתוח אותם. באחד הערבים אמר לבחור הצעיר ששימש אותו, שימתין קצת עם ארוחת הערב והכנתה, משום שהוא רוצה לעיין באחד הספרים. ואמנם ר' משה שלף ספר ממדף הספרים שלו והרים רגל אחת על כסא והרגל השנייה נשארה עומדת על הארץ. לא יאומן, אבל במצב זה עיין בספר במשך שש שעות רצופות, והבחור, אב הבית, לא יכול היה ללכת לישון כי סבר לתומו שהנה הנה ר' משה יסיים העיון בספר ויחדיו ילכו לסעוד את ארוחת הערב. כשעברו שש שעות סגר ר' משה את הספר ולא הבחין כלל שעבר הלילה. הוא התנצל בפני הבחור על האיחור הקל בתוכנית הערב. הסביר לו אב-הבית כי "לא רק קצת מאוחר, אלא שהבוקר כבר הגיע". אמר לו ר' משה "אז סגור מהר את התריסים ואתפלל מעריב."
*
כשלקה שר ההלכה והתורה ר' משה פיינשטיין זצ"ל בלבו ונלקח לבית הרפואה, החליט שיסורים אלו שיש בהם ביטול תורה אינם יסורים של אהבה. קיים בעצמו את מאמר חז"ל ופישפש במעשיו. הפליג במחשבתו כדי שנה, שנתיים, עשר שנים, עשרים שנה ולא מצא בהן נדנוד של חטא, שמץ של עוון. "פשפש במעשיו ולא מצא-אומרים חז"ל- יתלה בביטול תורה". ביקש לתלות ולא עלה בידו. שכן, לא ביטל אף רגע מלימוד. ביום ובלילה, בחול ובשבת. בימי מועד ופגרה. הפליג לאחור כדי שלושים שנה, וארבעים, וחמישים. וזכרונו- בור סוד שאינו מאבד טיפה, כל מאורע חרוט בו, כל מעשה ומחשבה, בכל דקה ודקה, ולא מצא. הפליג כדי ששים שנה ועצר שם. אי-פעם למד חברותא עם בחור בן גילו. כשהתקשו בסוגיה סבוכה, ניסה החבר את כוחו בפיצוחה . ניסה ונכשל. ור' משה, אז כעלם רך, העלה סברה מבריקה, גאונית בפשטותה וכל ההדורים יושבו. ואז הרגיש סיפוק, רגש דק של עליונות, והקב"ה אב הרחמן, המתין לו 60 שנה שיחזור בתשובה, ועתה העיר את לבו בהתקפת לב זו. משמצא את הסיבה- שח אותה בשמחה.
במאמר שפורסם לדמותו מסופר כי כ"ק האדמו"ר מרדזין טילפן אל ר' משה פיינשטיין זי"ע בעניין בהול של פדיון שבויים והשעה הייתה שלוש לפנות בוקר. התנצל האדמו"ר על שהוא מעירו משנתו. "אין זה נכון- הגיב הרב- והראיה שלא ברכתי ברכת התורה".
*
מספר הר"ר נתן בן סניור על הגאון ר' בן ציון אבא שאול זצ"ל:
"זכורני שביקרתי אותו כשהיה שוכב בבית החולים הר הצופים במצב קשה וכמעט שלא יכול היה לזוז. היה צריך לסעוד אותו, להאכילו ולהשקותו ולא ידעתי איך לפתוח עמו בשיחה. שכן, גם הדיבור היה קשה עליו בעוונותינו הרבים. ראיתי לידו רמב"ם ושאלתי אותו מה נתחדש, ואמר לי בחצאי מלים שיש לו ראייה מפורשת מהרמב"ם בעבודה זרה דלא כסברת רבי עקיבא איגר ביורה דעה. זו הייתה מחשבתו בשעה כל כך קשה, ללמוד בתכלית העיון את דברי הרמב"ם ולבוא חשבון עם הסוגיא לשיטת רבי עקיבא איגר. אם בשעה כזו כל כך בזמן בריאותו על אחת כמה וכמה שהיה עמל בעומק העיון עידן ועידנים. ומובא בספר "תפארת ציון" שקרה והתייגע להבין את דברי רש"י הקדוש ח"י שעות, עד שהיה לו מהלך ליישבו, ואמר בשמחה שרש"י ייצא להקביל פניו למעלה, על שטרח כל-כך לישב את דבריו."
*
"אם אתם מקבלים התורה מוטב!" [שבת פ"ח עמוד א']. רק אם אנחנו מקבלים את התורה, את מקור החיים והאורה, היה תהיה לנו תחיה לאומית חמה וברה, אדירה ואיומה. כך כתב הראי"ה קוק זצ"ל ב"התור", ה' סיון, תרפ"ג [ומצוטט בספרו של הרב מ.צ. נריה זצ"ל "מועדי הראי"ה"], והוסיף: "רק אם אנחנו מקבלים את התורה, ושמים אותה לתורת חיים וחוקת לאום בארצנו, ארץ עברנו ועתידנו, ארץ ישראל, רק אז תהיה תחייתנו הלאומית תחיה מבוססת, בעלת שרשים חזקים ואמיצים, בעלת אחרית ותקוה; תחיה שתחדור באור חייה שבכל השדרות הרחבות של האומה, הקרובות והרחוקות, שתפליא את כל העמים בפלאי הופעותיה.... רק אז נשוב ונהיה עם גדול וקדוש על אדמת הקודש, כימי עולם וכשנים קדמוניות.