ליום העצמאות, מאת: הרב שמואל דוד

את הדברים הבאים פירסם הרב שמואל דוד, רב העיר עפולה, בקרב תושבי עירו. תודתנו לבנו, עזרי, שהעביר לנו את הדברים עם הרשות לפרסמם כאן.

הודו לה' כי טוב

הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו
שהקים לנו מדינה בשנת תשח כי לעולם חסדו
והגן עליה עד שניצחנו במלחמת השחרור כי לעולם חסדו
וניצח עבורנו במלחמת ששת הימים כי לעולם חסדו
והגן עליה בשאר המלחמות כי לעולם חסדו
ושומר עליה בכל יום מפני הזאבים שמסביב כי לעולם חסדו
וייבש את ביצותינו כי לעולם חסדו
ופיתח לנו את ארצנו כי לעולם חסדו
ופיתח בה טכנולוגות מן המתקדמות בעולם כי לעולם חסדו
וקבץ בה את נפוצותינו כי לעולם חסדו
וממלא בה ישיבות ותלמודי תורה כי לעולם חסדו
ויש לנו בה שפע של פירות וירקות כי לעולם חסדו

על אחת כמה וכמה, טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו שעשה לנו את כל אלה, והרבה יותר מזה.
לפיכך אנחנו חייבים להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלה: הוציאנו מגלות לגאולה, ומיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב ומאפלה לאור גדול ונאמר לפניו הללויה.

מזמור של פסח ויום העצמאות
"הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו.
יאמרו גאולי ה', אשר גאלם מיד צר.
ומארצות קבצם, ממזרח וממערב, מצפון ומים".

א. על איזה זמן מדבר המשורר בקודש, מתי היה בהסטוריה שה' קבץ את עם ישראל ממזרח וממערב, מצפון ומים? הלוא הגלות הראשונה היתה למצרים בלבד, והשניה היתה לבבל ולאשור, ולא לארבע רוחות השמים, ואם כן ודאי שהפרק מדבר על שיבת ציון שבימינו! והוא מתאר ארבעה סוגים של התמודדות עם העליה ארצה.
הראשון שבהם הוא: "תעו במדבר בישימון דרך". דוגמא בולטת לכך היא העליה מאתיופיה, שצעדו במדבריות אפריקה: "רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף".
ההתמודדות השניה המוזכרת בפרק היא: "יושבי חושך וצלמות, אסירי עוני וברזל". דוגמא ברורה לכך היא יהדות ברית המועצות, היו שם גם אסירי עוני, אותם שפוטרו מעבודה לאחר שהגישו בקשת עליה לישראל, והם הפכו לעניים, והיו גם אסירי ברזל, שהושמו מאחורי סורג ובריח, אסירי ציון!
סוג התמודדות נוסף הוא: "אוילים מדרך פשעם ומעוונותיהם יתענו, כל אוכל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מוות". אותם שנהיו חולים בדרך הארוכה ארצה.
הסוג הרביעי הוא: "יורדי הים באניות... ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו". דוגמא טובה הם המעפילים.
על כולם אומר המשורר בקודש: "יודו לה' חסדו, ונפלאותיו לבני אדם".
ב. להלן אומר המשורר: "ישם נהרות למדבר, ומוצאי מים לצמאון, ארץ פרי למלחה מרעת יושבי בה". ומיד אחר כך: "ישם מדבר לאגם מים, וארץ ציה למוצאי מים". דבר והיפוכו! הפרק מסביר כי הארץ הפכה למדבר מרעת יושבי בה, אולם כאשר רק עם ישראל חזר לארץ, מיד המדבר הפך למקום פורח. מי ראה זאת, אם לא הדור של שבי ציון בדור שלנו?!
ג. הפרק מסיים: "יראו ישרים וישמחו... מי חכם וישמור אלה, ויתבוננו חסדי ה'". הישרים רואים את מעשי ה', וגם אם אלה אינם על פי הבנתם, או על פי הדרך שהם חשבו לנכון, הם ישרים והם מתיישרים על פיה. החכמים האמיתיים, אלה שאינם בזים ליום קטנות, הם מתבוננים ורואים את נפלאותיו של ה', ויודעים להודות לו.