מדרש לפרשת אחרי מות - קדושים

רבי פנחס בשם רבי לוי אמר: משל לבן מלך שגס לבו עליו והיה למד לאכול בשר נבילות וטריפות. אמר המלך: זה יהיה תדיר על שולחני ומעצמו הוא נדור. כך לפי שהיו ישראל להוטים אחר עבודת כוכבים במצרים והיו מביאים קרבניהם לשעירים דכתיב (ויקרא טז) "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים" ואין שעירים אלו אלא שדים, שנאמר: (דברים לב) "ויזבחו לשדים" ואין שדים אלו אלא שעירים שנא' (ישעיה יג) "ושעירים ירקדו שם" והיו מקריבין קרבניהם באיסור במה ופורעניות באות עליהם. אמר הקב"ה: יהיו מקריבין לפני בכל עת קרבנותיהן באהל מועד והן נפרשים מעבודת כוכבים והם ניצולים הה"ד "איש איש מבית ישראל וגו'":

מדרש זה מדבר אודות מצוות שחוטי חוץ. בתקופת המדרש היה אסור על אדם מישראל לשחוט בהמה מחוץ לאהל מועד. דהיינו, כל השחיטות היו צריכות להעשות בקדושה - שחיטת חולין היתה אסורה. התורה מנמקת את סיבת האיסור בפסוק "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים". המדרש מוסיף ומבאר כיצד איסור שחוטי חוץ ימנע את השחיטה לשעירים. עפ"י המדרש עם ישראל משולים לבן מלך שהיה אוכל בשר נבילות וטריפות, שכנראה אינם לפי כבודו, והפתרון לבעיה לדעת המלך הוא שהבן יתחיל לאכול על שלחן המלך.

אני מעוניין להצביע על נקודה אחת במדרש זה. עפ"י המדרש הסיבה שבן המלך אוכל נבילות וטריפות הוא ש"גס לבו עליו". ההסבר הפשוט לביטוי זה הוא שהבן לא מרגיש מחוייב לרמות הנימוסים המצופות בחברה בה הוא חי. כיוון שכך, הוא אוכל כל דבר שהוא חפץ בו באותו רגע, גם אם אין זה מתאים למעמד החברתי שלו. המלך איננו מנסה לחנך מחדש את הבן, אלא למנוע ממנו מצב שהוא ירצה בכלל לאכול מאכלים מעין אלו, שכן אתה הוא אוכל על שלחן המלך. אך מה עם האובססיה שלו "לחטוא" - לאכול את אותם מאכלים? המלך כנראה מאמין שעם הזמן בן-המלך יתרגל למעמד שלו, כאוכל על שלחן המלך, ומעצמו יבין שאל לו לאכול נבילות וטריפות.

עפ"י המדרש הנמשל הוא עם ישראל שהתרגלו במצרים להקריב קורבנות לשעירים. הקב"ה עתה צריך לחנך את עם ישראל שאין הם צריכים לפנות לגורמים שוליים וחסרי חשיבות כדוגמת השעירים, שכן עתה הם נמצאים בצילו של הקב"ה והם יכולים לפנות ישירות אליו. כמו המלך, אין הוא מחנך אותם מחדש, אלא דואג שבפועל הם באמת יגיעו למלך לעיתים קרובות, כך הוא ימנע מהם את הצורך לפנות לאותם שעירים. כמו המלך שמחנך את בנו בדרך עקיפה, כך הקב"ה איננו מצווה ישירות על חינוך מחדש של עם ישראל, אלא על דרך בו הם מעצמם יבינו שפנייה לשעירים היא איוולת.

האם דרך זו צלחה? אני חושב שהעובדה שהאיסור על שחוטי חוץ השתנה כאשר ישראל נכנסו לארץ מוכיח שהאובססיה שהיתה בקרב חלקים מהעם לפנות לשעירים פשוט נמוגה עם השנים בהם הם הורגלו לאכול על שלחן המלך.