על קצינים, מרצים ורבנים

יאיר לפיד (לאלו שקוראים בדר"כ רק "בשבע": בנו של יו"ר שינוי. כן, זה מהמשפט של חננאל דיין.) פרסם בטורו הקבוע בידיעות אחרונות ביום שישי האחרון קטע, שלהלן עיקרו (תודה למי שהמציא לידי את הקטע הזה):
בתחילת השבוע נסעתי לבה"ד 1, סמוך למצפה רמון, כדי לדבר בפני צוערי חי"ר שנמצאים רגע לפני סיום קורס קצינים... סגן המפקד, סא"ל אבי, קיבל את פניי בחנייה והוביל אותי לחדרו של אל"מ אהרון חליוה, מפקד הבה"ד... ושלושתנו ישבנו ושוחחנו, מעבירים את הזמן עד לתחילת ההרצאה.
...קצת מתוך סקרנות וקצת כדי להעביר את הזמן שאלתי כמה הרצאות-אורח היו כבר בקורס. "שבע או שמונה", אמר סא"ל אבי. שאלתי, מי היו המרצים? המפקד וסגנו החליפו מבט של אי-נוחות. "כולם היו רבנים", אמר אבי.
אני מודה שפי נפער בתדהמה. דעתם של רבני הציונות הדתית ראויה כמובן להישמע, אבל הם מייצגים פלג מוגדר מאד, וצר מאד, מתוך קשת הדעות הישראלית. לא כך מעצבים את תודעתם של המח"טים והמג"דים של העתיד.
"אל תטעה", אמר לי אל"מ חליוה, "זה לא מה שרצינו, אבל עם הרבנים זה הכי פשוט. הם תמיד שמחים לבוא לכאן. אתה מצלצל, והם רק שואלים מתי נוח לנו ומיד מגיעים."
איך זה קשור לנוחות? אמרתי, מה עם א.ב.יהושע? עם דנקנר? עם קובי עוז ושלמה ארצי וירון לונדון ורוני סומק? מה עם כל אנשי התקשורת, האמנים, הסופרים, המשוררים, למה אתם לא מזמינים אותם?
"אנחנו מזמינים אותם כל הזמן", הם ענו, כמעט בעלבון, "אין שבוע שאנחנו לא מצלצלים ומבקשים שהם יגיעו".
נו? אמרתי, אז איפה הבעיה?
"אין לי מושג", אמר סא"ל אבי, "אתה הראשון שהסכים לבוא".
נאלמתי דום. אל"מ חליוה, שראה שאני מזועזע, טפח על שכמי בעידוד. "טוב", אמר, "אין מה לעשות, מצפה רמון זה לא כמו 'צוותא', זה רחוק להם קצת".

משום מה, הטור מסתיים בלי שיאיר לפיד מזכיר כמה חובשי כיפות היו בהרצאה שלו.