מדרש לפרשת בשלח

דבר אחר "אז ישיר משה" הדא הוא דכתיב (משלי לא, כו) "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה". מיום שברא הקדוש ברוך הוא את העולם ועד שעמדו ישראל על הים לא מצינו אדם שאמר שירה לקדוש ברוך הוא אלא ישראל. ברא אדם הראשון ולא אמר שירה. הציל אברהם מכבשן האש ומן המלכים ולא אמר שירה. וכן יצחק מן המאכלת ולא אמר שירה. וכן יעקב מן המלאך ומן עשו ומן אנשי שכם ולא אמר שירה. כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם מיד אמרו שירה לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "אז ישיר משה ובני ישראל" הוי "פיה פתחה בחכמה" אמר הקדוש ברוך הוא לאלו הייתי מצפה.

המדרש מתאר שהעולם היה חסר שירה מיום שהקב"ה ברא את אדם הראשון עד לאחר קריעת ים-סוף. בכל ההיסטוריה המתוארת בתורה, לא נאמרה שירה להקב"ה עד שבאו ישראל ונקרע להם הים ואז הם אמרו שירה. הקב"ה, מסיים המדרש, היה מצפה לתרחיש הזה, שיבוא האדם ויאמר שירה.

מה עניין אמירת השירה? מדוע הקב"ה כה מצפה לאמירת שירה? ועוד, איך ניתן להסביר שאבותינו הקדושים אברהם, יצחק ויעקב לא אמרו שירה? מדוע רק ישראל הגיעו לדרגה של אמירת שירה?

הבה נתבונן מדוע ישראל כן אמרו שירה, ומתוך זה ננסה להסיק מדוע האחרים לא אמרו שירה. עם ישראל יוצאים ממצרים ומרגישים סוף סוף כיצד הם מתחילים להיות חופשים מאדוניהם המצרים. כל זאת, רק לגלות לאחר מספר ימים שהמצרים רודפים אחריהם והם נצורים בין הים למצרים. מצב רוחם של עם ישראל יורד פלאים, כפי שמתואר בפסוקים "מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים?". עם ישראל נמצא בהרגשת חוסר אונים, ואז מתרחשת הנס של קריעת ים סוף. התוצאה של נס זה והראייה של המצרים טובעים בים הוא כל כך מנוגד למצב בו היו רק זמן קצר קודם לכן שמהמתח הנפשי הזה נוצרת השירה - הנשמה פורצת החוצה ומוצאת את ביטויה בצורת שירה.

אכן אין לנו תיאור קודם בתורה למצב כה קיצוני של הרגשת מות בטוח המתחלפת בפתאומיות בהרגשת הצלה מוחלטת. האבות, אברהם, יצחק ויעקב מעולם לא היו במצב שהרגישו חוסר אונים, באופן פרדוכסלי, מפאת קרבתם להקב"ה. המתח הנוצר מהרגשת ריחוק מהקב"ה וחילופו בהרגשת קירבה הוא היוצר את השירה. אצל אדם הראשון ואצל האבות מעולם לא נוצרה מתח כזה.

הקב"ה מצפה לשירה, הוא מחכה שכל אותם האנשים המרגישים ריחוק יפתחו את עיניהם לגלות שיש הרבה קריעות ים סוף בעולם בכלל ובעולמם הפרטי בפרט. כאשר זה יקרה גם הם יפצחו בשירה.