"מסורבת גט או פושעת ערמומית?"

לא כתבתי על עניין זה כשיצא לאור גליון לד של כתב העת צהר, כי הנחתי שהגליון הבא (גליון לה) יכיל תגובות ברוח דברי (האמת שקיויתי שהוא יכיל הבהרה מעת המחבר). אך עתה, שיצא לאור גליון לה בלי שום התייחסות למאמר תמוה מאד שהתפרסם בגליון הקודם אני מרגיש שאני חייב להוציא את מה שיש לי בבטן (ואני נסמך על אילנות גדולים, שכן הרב יואל קטן פרסם ביקורת דומה בגליון האחרון של המעיין - לינק).

ובכן, בגליון לד של צהר התפרסם מאמר מאת הרב יצחק שטיינברג, רב הכולל לרבני קהילות מטעם ארץ חמדה ברעננה. המאמר נקרא "מסורבת גט או פושעת ערמומית?" והוא עוסק בנושא מסורבות גט וכפיית גט. המחבר דן במקרה הבא (אינני יודע אם זה מבוסס על מקרה אמיתי או מפרי דמיונו של הרב שטיינברג):
מדובר בזוג דתי לאומי שנישא לפני יותר מעשור שנים כדת משה וישראל. במשך ארבע שנות הנישואין הראשונות נולדו לזוג מספר ילדים. לאחר לידת הילד האחרון החלה הידרדרות ביחסים בין האיש לאשה... בד בבד החלה הידרדרות רוחנית אצל האשה וקיום התורה והמצות שלה נעשה יותר ויותר רופף. המצב החמיר עד כדי כך שיום אחד החליטה האשה לצאת מן הבית... ההידרדרות הרוחנית של האשה המשיכה ביתר שאת, עד כדי עזיבת הדת לגמרי. כמו כן, כל אותן שנים מאז הפרדה לא נמנעה האשה מקירוב הדעת עם גבר זר והתרועעות עמו לעתים קרובות... כעת תובעת האשה מבית הדין שיחייב את בעלה לגרשה כיוון שהוא מאוס עליה והיא איננה רוצה לחיות עמו עוד.
המחבר דן אם אפשר לכוף את הבעל לתת גט ומסיק:
נראה פשוט וברור שבמקרה דנן, לא זו בלבד שאין שום מקום לכוף את הבעל ליתן גט, אלא שאף אין לחייבו בכך, וגם אין להטיל עליו חיוב מזונות כלל.

לפני שנתחיל לדון בדברי המחבר, אני רואה צורך להדגיש שידיעותי באבן-העזר מוגבלות ביותר, ואעפ"כ אני חושב שהדברים שפורסמו שערוריתיים.
נתחיל בסוף. עפ"י מסקנת המאמר הדיינים יסגרו את התיק וילכו לביתם כאשר הם השאירו אדם שלא חי עם אשתו, ואשת איש שחיה עם גבר שהוא לא בעלה על אף שהיא מעוניינת להתגרש מבעלה. צריך להיות ברור, שמצב זה איננו דין אמת לאמתה. כל בר דעת רואה שזה הכי עיוות דין שיכול להיות. בית דין הדן דין אמת לאמתו לא יכול להשאיר בפסק דינם את המצב בצורה כזו.
מבחינתי מספיקה ההערה דלעיל כדי להפריך את כל המאמר, אך בכל זאת נעיר גם על חלק מפרטי המאמר. המאמר יוצא מנקודת הנחה שהאשה אשמה בכל מה שהתרחש בין בני הזוג, על אף שאין שום ראיות לכך. המחבר מבקש לומר שזה שהאשה יצאה לתרבות רעה זה בבחינת "עיניה נתנה באחר" שכן לדבריו "'באחר' כאן הכוונה לדרך יים אחרת, שהיא פסולה במהותה, ואיננה קשורה כלל וכלל להתנהגות הבעל או לאשה כלשהי מצדו". לדעתי, הטיעון הזה הוא מופרך מעיקרו. אם "עיניה נתנה באחר" יכול להיות מוגדר כצעד של האשה שלבעל אין שום קשר אליה, האם נאמר זאת גם במקרה הפוך - שהאשה חזרה בתשובה והבעל איננו שומר תו"מ? מדוע עזיבת דרך התורה של האשה היא עילה להחשיב אותה כ"עיניה נתנה באחר"? אני לא מצליח להבין.
יתרה מזאת, מכיוון שהמחבר החליט שבמקרה זה האשה היא אשמה, אין הוא מרגיש שום צורך להביא בכלל את טענת הבעל. לאורך כל המאמר אין כל התייחסות לעמדת הבעל. מדוע הבעל איננו רוצה לתת גט? מה הוא טוען? האם הוא חושב שהוא יוכל לחזור ולחיות עם האשה הזאת (ועוד כשידוע שהיא כבר חיה באיסור עם גבר אחר)? אם הוא לא מתכוין לחזור לחיות איתה (והוא כנראה לא חולם על דבר כזה) אז מדוע הוא איננו נותן גט? האם בית הדין צריך לתת סעד לאדם הנמנע מלתת גט רק (!) משיקולים ממוניים? וגם אם השיקול העיקרי של הבעל הוא חינוכם של ילדיו לתורה ומצוות, האם זה טעם מספיק כדי למנוע מתן גט?
עוד יש להוסיף שככלל הטענה כאילו שניתן במקרה זה או במקרה דומה להחליט שהאשה (או האיש) נושאים בכל האשמה היא גישה קצת ילדותית. האם אנו בוחני כליות ולב ויכולים להחליט מדוע האשה החליטה לעזוב את הדת? אולי הבעל היה אדם כל כך חסר נימוס וסימפטיה שיחסו הקר כלפיה או חומרות שנהג וכפה עליה היוו גורם מכריע בעזיבתה את הדת. צריך שניים לטנגו, אומר הפתגם, וגישה המטילה את כל (או אפילו מרבית) האשמה ואחריות למצב רק על צד אחד היא גישה תמוהה.

לסיכום, אני רואה במאמר זה שגגה שיצאה מלפני השליט. אינני מבין איך תלמיד חכם יכל לכתוב אותו ואיך העורך וחברי המערכת הסכימו לפרסם אותו. אני יכול רק לקוות שלדיינים היושבים על מדין יש הבנה יותר רחבה לפסוק דין אמת לאמתה.