עוד על "באמונתו" ו"מכתבים לטליה"

באמונתו עמ' 113:
מדי פעם נקרא יהודה (=הרב עמיטל) על ידי הרב יוגל להעביר שיחות לתלמידי המדרשייה, ושם רכש את נסיונו הראשון כרב ומחנך. באחת מאותן שיחות שאל אותו אחד התלמידים מה דעתו על הויכוח שהעסיק אז את עולם ביקורת התנ"ך. האם יש ספר ישעיהו אחד או שניים. להפתעת התלמידים, ענה להם יהודה שהוא אינו יודע. הרב יוגל, שנהג להאזין מדי פעם לשיחותיו של יהודה מאחורי הדלת, ניגש אליו לאחר השיחה והביע את מורת רוחו מהתשובה. "כיצד אתה מסוגל לומר שאינך יודע את התשובה?" תהה. כל בחור ישיבה היה אמור לשלול בתוקף כל פקפוק באחידות אחד מספרי הנביאים. תשובתו המקורית של יהודה לרב יוגל מלמדת על הקו החינוכי שאימץ לעצמו כבר אז: "השמנדריק הזה", אמר, "לא באמת מוטרד משלמותו של ספר ישעיהו. הוא בסך הכל מחפש תירוץ להפסיק להניח תפילין ולשמור מצוות. בתשובה שלי רציתי להראות לו שאני, על אף שאיני יודע להשיב על כל שאלה, בכל זאת ממשיך להניח תפילין."

ממש במקרה התחלתי לקרוא את הספר "באמונתו" על הרב עמיטל תוך כדי שאני קורא את "מכתבים לטליה" של דב אינדיג הי"ד. קשה שלא לעמוד על ההבדל המוחלט בנקודה זו בין שני החיבורים. דב אינדיג מציב משנה סדורה ותשובה טובה לכל שאלה, מהשואה ותקומת מדינת ישראל ועד להרחקות בין המינים. הרב עמיטל מציב מעט מאד תשובות והרבה התחבטויות אך עם זאת מקרין אמונה חזקה מאד.

האם זה עניין של גיל? אילו דב אינדיג (בן לניצולי שואה) היה בעצמו עובר את השואה, האם הוא עדיין היה נשאר כל כך איתן בדעתו? האם דרכו של הרב עמיטל זה תחילה של התמודדות מול העולם הפוסט-מודרני שהאמת נעדרת? נקודות למחשבה.