מדרש לפרשת שמיני

אמר רבי תנחום בר חנילאי: משל לרופא שנכנס לבקר שני חולים אחד לחיים ואחד למיתה. אמר לזה של חיים: זה תאכל וזה לא תאכל, ושאינו לחיים אמר: כל דבעי הבו ליה (=כל מה שהוא רוצה - תנו לו). כך עובדי כוכבים שאינן לחיי העוה"ב כתיב בהם: (בראשית ט) "כירק עשב נתתי לכם את כל" אבל ישראל שהם לחיי העולם הבא: "זאת הבהמה אשר תאכלו": (ויקרא רבה יג)

המדרש נראה פשוט מאד: עם ישראל נצטוו בציווי "ובחרת בחיים" ולכן עליהם לשמור על דיאטה קולינרית מיוחדת מה שאין כן אומות העולם ולכן הגויים אינם מחיובים וכלל אינם צריכים לשמור על הלכות כשרות המאכלים.

ניתן לקיים סביב מדרש זה דיון רחב בנושא טעמי המצוות וחשיבותם והאם הטעם הזה שנותן המדרש מקרב את נושא הכשרות להבנתנו או שמא הוא אפילו מרחיק זאת מההבנה, שכן כעת נשאר לשאול: על פי אלו קריטריונים קבעה התורה שדווקא בהמה מעלת גרה היא מתכון לחיים?

ברצוני להתייחס דווקא לפן אחר של מדרש זה. המדרש מסביר שהלכות הכשרות ניתנו לעם ישראל ולא לכל בני האדם בכדי לשמור שעם ישראל ישארו "בחיים". נשאלת השאלה: מדוע דווקא כאן, בנושא הכשרות, ראה המדרש צורך לתת הסבר להבדל בין עם ישראל לאומות? מדוע איננו מוצאים מדרש מעין זה על השבת לדוג'? המדרש יכל להמשיל זאת לרופא שאומר לחולה שרוצה לחיות שעליו לנוח מדי פעם, ואילו לחולה שאינו לחיים שהוא יכול לעבוד בגופו ללא מנוחה. אינני מכיר מדרש כזה, ואני מנחש שזה לא רק בגלל בורותי.

נראה שמה שהטריד את חז"ל זה המיקום של פרשת כשרות החיות. פרשה זו ממוקמת בין פרשיות הקרבנות והמשכן לבין פרשויות הטומאה והטהרה. כל הפרשיות שלפני ושאחרי פרשת הכשרות מהווה את הליבה של "תורת כהנים", אז מדוע התורה הכניסה לכאן את פרשת הכשרות שנוגעת לכל אדם מישראל ולא רק לכהנים? האם ישנו קשר בין פרשה זו לפרשות "תורת כהנים"? ספר ויקרא הוא הספר האמצעי של התורה, ובכך מהווה לפחות מבחינה אחת מרכזו. פרשת שמיני, ובפרט פרשת הכשרות (ו' דגחון), הם אמצע התורה, ובכך מהווים הם גם כן את מרכז התורה. נתונים אלו רק מגדילים את השאלות ששאלנו.

נראה שמרכזיותו של ספר ויקרא מוסבר ע"י מה שהמדרש כותב כברור מאליו. עם ישראל הם דבוקים בחיים ולכן שייך להם יותר ענייני ספר ויקרא שהוא הספר המוקדש לאיפשור השראת השכינה בישראל. זהו כל מהותו של ספר "תורת כהנים", האפשרות להשראת השכינה בעם ישראל. ככזה, מורה לנו התורה איך להטהר וכיצד להישמר מטומאה, אלו פעולות מוטלות על הכהנים לבצע על מנת שישרה שכינה בישראל ומתי הכהן מנוע מלעבוד ועוד ועוד. אבל המרכז של כל הדברים הללו ובאיזה שהוא מידה הבסיס לכל הדברים הללו הוא שמירה על אותו דיאטה קולינרית של הלכות הכשרות. אם היו נותנים לנו את המשל אודות הרופא ושני החולים ומבקשים מאתנו לנחש את הנמשל, ייתכן והיינו מנחשים שהאכילה במשל מבטא את איזה שהוא אוכל רוחני: לימוד תורה או תפילה. התורה באה ואומרת לנו שגם דאגה לצרכים הגשמיים ביותר של האדם, איזה אוכל נכנס ומקיים את הגשמיות האנושית, היא גם כן דבר נצרך לצורך השראת השכינה.

ישנן הרבה מצוות שניתנו לעם ישראל בגלל סגולתם על פני העמים, אך במיוחד מצוות הכשרות נועדה ללמד את עם ישראל שעל מנת להגיע למרכז התורה, השראת השכינה, לא מספיק לשעבד את עולמינו הרוחני לקב"ה. על מנת לשעבד את אותו עולם רוחני על האדם לדאוג שהגשמיות שלו תהיה דבוקה לחיים.