יום שלישי, 21 באפריל 2009

הרהורים על הלכה וערכים - חלק ה

רשימה ששית בסדרה מאת: הרב יואב שטרנברג, בעל אתר הלכה פסוקה ואברך במכון ארץ חמדה.
לרשימה הראשונה: הרהורים על הלכה וערכים - מבוא
לרשימה השנייה: הרהורים על הלכה וערכים - חלק א
לרשימה השלישית: הרהורים על הלכה וערכים - חלק ב
לרשימה הרביעית: הרהורים על הלכה וערכים - חלק ג
לרשימה החמישית: הרהורים על הלכה וערכים - חלק ד


עד היום, עסקנו בפתרונות שמבחינה מסויימת, עוקפים את הבעיה. היום נתחיל 'לאחוז את השור בקרניו' - כיצד מתמודדים עם מצב שבו ההלכה משקפת ערך מסויים, ואדם מאמין בערך אחר.

מהי הלכה
ראשית, אני רוצה להגדיר את המושג 'הלכה' - מיהו הגורם המוסמך לקבוע מהי ההלכה?
הדיון בשאלה זו קיים בראשונים סביב הסוגיא ההלכתית של דיין שטעה. שכן, כדי לדון בדינו של דיין שטעה, ראשית יש לקבוע כיצד מחליטים אם הדיין טעה. האם כל מי שחושב אחרת הוא טועה?
הגמרא (סנהדרין ו.; שם לג.) מבחינה בין שני סוגי טעויות אפשריות - טעות בדבר משנה וטעות בשיקול הדעת. במקרה של טעות בדבר משנה, הטעות היא מוחלטת, ולכן הדין אינו דין. לעומת זאת, טעות בשיקול הדעת פירושה שהטעות אינה מוחלטת, ובאופן עקרוני, אף שמדובר בטעות, הדין דין.
לא נאריך בשיטות הראשונים (כדאי לעיין בדברי הרא"ש פרק ד סימן ו באריכות) אבל באופן כללי ניתן לומר, שהלכה פסוקה ומוחלטת בתלמוד הבבלי היא טעות בדבר משנה. הוא הדין לפסיקה שנעשתה מתוך הנחה עובדתית שהתבררה כלא נכונה.
אולם, בכל מצב שיש מחלוקת - בין אם מדובר במחלוקת ראשונים או אחרונים - אי אפשר לומר שמדובר בטעות מוחלטת. אין מי שיכול לומר שדעתו של הרמב"ם / הריב"ש / הש"ך / החתם סופר / ר' חיים פלאג'י וכן הלאה היא טעות במובן המוחלט של המילה.
עם זאת, כאשר יש מחלוקת בין הפוסקים, וישנו מנהג ברור לפסוק כדעה אחת (-המכונה בפי חז"ל והראשונים 'סוגיין דעלמא') הרי שפוסק שאין לו עמדה ברורה, צריך 'לשחות עם הזרם'. ואם הוא פסק כדעה אחת, ואח"כ התברר לו שהרוב פוסקים כדעה אחרת, זוהי 'טעות בשיקול הדעת'.
אולם, היות שגם דעת המיעוט לגיטימית, הרי שמי שמחזיק בדעה זו בתורת ודאי, אינו נחשב כטועה כלל.
לכן, קביעה ערכית הנוגדת הלכה פסוקה בגמרא מהווה התנגדות בין הלכה לערך. אולם, קביעה ערכית, הנוגדת את הדעה המקובלת בתחום מסויים, אך לא את כל הדעות, איננה בהכרח התנגשות של הלכה וערכים.
לכן לדוגמא, אדם יכול להחזיק מבחינה ערכית בעמדתו של הרמב"ם בסוגיית מורדת, למרות שהזרם המרכזי בהלכה אינו כדעת הרמב"ם. אולם, אדם המחזיק בדעה שאשה יכולה להצטרף למנין, נמצא במסלול התנגשות עם ההלכה.
חשוב לציין, שהעמדה הערכית אינה כלי יחיד לבחינת עמדה הלכתית. נניח שישנה מחלוקת בין שני פוסקים. אני כלומד יכול לקבוע שדעתו של אחד מהם נראית לי יותר במישור הערכי, אולם כפרשנות בסוגיא, אני חושב שעמדה זו קשה מאוד. נניח שהדעה הפשוטה יותר בהבנת הסוגיא, אך הקשה לי מבחינה ערכית, היא הדעה המקובלת - האם במקרה כזה אני יכול לומר שהשיקול הערכי מספיק כדי להחזיק בעמדה שאני מודה שהיא קשה כפירוש לסוגיא? אני סבור שהשיקול הערכי חשוב, אך הוא לא השיקול היחיד.

הכרעה הלכתית מספק והכרעה ערכית מספק
מי שיש לו עמדה הלכתית ברורה, בוודאי שרשאי לנהוג על פיה - הלכה למעשה. אולם, בדרך כלל, אדם אינו מחזיק בעמדה הלכתית בצורה מוחלטת, כאשר הוא יודע שדעתו היא דעת מיעוט בפוסקים. האם יש לדבר חשיבות בהקשר של עמדתו הערכית?
אני חושב שברור שאין אפשרות להחליט על ערכים 'מספק'. או שמאמינים במשהו אחד, או שמאמינים במשהו אחר. אפשר גם להחליט שלא יודעים. אבל לא שייך לומר שהכרעה הלכתית מספק, תיצור הכרעה ערכית מספק.
לכן, אדם שמחזיק בעמדה ערכית מסויימת, אך הוא מודע לכך, שמרבית הפוסקים חושבים אחרת ממנו, ומספק הוא מחמיר כדעתם איננו נמצא במסלול של 'התנגשות' בעיני. הוא חושב דבר אחד, אך כיוון שיתכן שהוא טועה, הוא 'מחמיר' גם כמו האפשרות השניה. כמובן, שאם דעת רוב הפוסקים לקולא, הוא רשאי 'להחמיר' בהתבסס על עמדתו הערכית ההפוכה.
נמצא, שהתנגשות ערכית קיימת אך ורק כאשר אדם מחזיק בדעה, שאין לה שום בסיס הלכתי בחז"ל, בראשונים ובאחרונים. בכל מקרה אחר, אדם רשאי לפסוק כדעת המיעוט, וגם אם הוא יחמיר כדעת הרוב, אין הכרח שהדבר עומד בסתירה לעמדתו הערכית.
הבעיה היא, שמרבית הבעיות הגדולות נמצאות במקום הזה - בעמדות ערכיות, שאין להם שום קשר להלכה - אין דעת פוסק, חי או מת, שהחזיק בעמדה ערכית כאלו הלכה למעשה. חלק נכבד מהבעיות הקשורות למעמד האישה, למעמדם של אומות העולם ולשלל תחומים נוסף, מרוכז במקום הזה.
עמדת המוצא האישית שלי היא, שבמקרה שכזה, התורה באה ללמד אותנו, שהעמדה הערכית שבה אנחנו מחזיקים כיום איננה נכונה. שימו לב, אין בהלכה הרבה תחומים שאינם שנויים במחלוקת. אבל הבעיות הערכיות שבהם אנו דנים כעת נמצאות במקום שבו מאז ומעולם היתה זו התפיסה הדתית. טיעון כמו 'המוסר שלנו נכון, והמוסר שכל הפוסקים משקפים מאז ומעולם אינו נכון' כמוהו כמו הטיעון 'ראוי לעבור מיום מנוחה כל 7 ימים ליום מנוחה כל 5 ימים'. העובדה ששבת היא אירוע החוזר על עצמו אחת ל 7 ימים, נמצאת בקונצנזוס באותה המידה שמעמד הנשים בתורה שונה מזה של הגברים. ואם נרצה, האבחנה בין גברים לנשים, כמוה כאבחנה בין כהנים לוים וישראלים. אין מה לעשות חוץ מאשר להכיר בכך שהתורה מציגה חברה מעמדית!!!
עם זאת, חשוב לציין, שהחזקה בעמדה לפיה בחברה יש מעמדות, אין פירושה אימוץ העמדה, השוביניסטית במלואה. הרמב"ם לדוגמא, חשב שלא ראוי שאשה תצא מפתח ביתה יותר מאשר פעם בחודש (הלכות אישות יג, יא) אבל חשב גם ש'אין האשה כשבויה שתיבעל לשנוי לה', ואשה יכולה לדרוש מבעלה לגרשה אם הוא מאוס בעיניה (שם יד, ו). לכן, לעמדה המוסרית המקובלת היום יש מקום, גם אחרי הקביעה המעמדית העקרונית של התורה. אלא שיש ליצור את הסינטזה הנכונה, בין העמדה המוסרית, ובין העמדות שהתורה מציגה.
מפורסמים דברי הרמב"ם (הלכות ממרים ב, א):
בית דין גדול שדרשו באחת מן המידות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך, ודנו דין. ועמד אחריהם בית דין אחר, ונראה לו טעם אחר לסתור אותו, הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעינייו. שנאמר: אל השופט אשר יהיה בימים ההם. אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך.
מדברי הרמב"ם משתמע, שגם עמדה הלכתית שלא היתה קיימת מעולם, יכולה להיווצר על ידי דרשת הפסוקים בדרך שונה מזו של קודמינו. בהקשר של שינוי מוסרי כותב הרב קוק (אגרות הראי"ה חלק א סימן צ):
ואם תיפול שאלה על איזה משפט שבתורה, שלפי מושגי המוסר יהיה נראה שצריך להיות מובן באופן אחר, אז אם באמת על פי בית דין הגדול יוחלט שזה המשפט לא נאמר כי אם באותם התנאים שכבר אינם, ודאי ימצא על זה מקור בתורה.
השתמשתי בשני מקורות אלו, אם כי כמובן ישנם מקורות רבים נוספים הדנים באפשרות שבזמן כלשהו בעתיד, ההלכה תשתנה, בצורה משמעותית יותר או משמעותית פחות. כאמור, את הפוסט הבא, שיהיה האחרון בסידרה, נקדיש לדיון בסוגיא זו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אשמח לקבל תגובות לדברים המתפרסמים בבלוג "רב צעיר".
נא להקפיד להגיב לגופם של דברים ולא לגופם של כותבים!

בבקשה לא להגיב כ"אנונימי" - בחרו בשם כלשהוא והגיבו איתו.