ביקורת ספרים: חזון ופגיון, מאת: ד"ר מיכאל בן-ארי

מה שהפתיע אותי בספר "חזון ופגיון - האסלאם ומלחמתו בכופרים" של ד"ר מיכאל בן-ארי היה עד כמה שהספר לא פוליטי. כלומר, גם אם מישהו מהצד השני לחלוטין של המפה הפוליטית, נאמר מישהו שתומך ביאיר גולן, יקרא את הספר הזה, אני מנחש שיהיו פחות מ20 עמודים שהוא יוכל לומר עליהם שהוא לא מסכים עם תוכנם. הספר הוא בעיקרו מסמך היסטורי על המאבק הערבי, ובייחוד הדתי-מוסלמי, כנגד שיבת עם ישראל לארצו. אחד ההיסטוריונים המצוטטים הכי הרבה בספר הוא בני מוריס, לא בדיוק אדם שנחשב בצד הימני של המפה, ואעפ"כ בן-ארי מביא אותו שוב ושוב כמקור ומסכים עם הניתוחים שלו. לצערי, גם בתוך הצד הימני של המפה, יהיו רבים שיימנעו מלקרוא את הספר (גם אם הנושא מעניין אותם) בגלל הרתיעה מהרב כהנא הי"ד וממשיכי דרכו. לדעתי זה חבל, כי יש כאן מסמך ראוי שיכול להוות בסיס מוסכם לדיון פנים ישראלי בנוגע לשאלת יחסינו עם האוכלוסיה הערבית-מוסלמית בארץ ישראל.
אני רכשתי את הספר אחרי ששמעתי את מיכאל בן-ארי בפודקאסט של אורי מלמד, והחלטתי שזה לפחות צעד קטן שאני יכול ומוכרח לעשות כדי לתמוך בו כנגד רדיפת הזרוע המשפטית של מדינת ישראל. כזכור, מיכאל בן-ארי נפסל מריצה לכנסת בעוון הסתה לגזענות, ולאחר שנים של סחבת הוגש נגדו כתב אישום, בין היתר משום שהשתמש בכינוי "אומה רצחנית" כלפי האומה הערבית. במידה מסוימת הספר הזה הוא כתב ההגנה שלו, שאכן דיבר אמת כשהשתמש בביטוי "אומה רצחנית".

התזה המרכזית של הספר הוא שכל עוד הערבים ישתמשו בעקרונות מוסלמיים כדי להצדיק את מאבקם על הארץ, גם אם בשלב מסוים המאבק נותר בשדה האידיאולוגי, הרי שאין שום מקום לפשרות, וכל הסכם אי-לוחמה הוא רק הפסקת אש זמנית למטרות התעצמות ושיפור עמדות. הנחת הנשק לא נועדה על מנת לכיתות למזמרות, אלא למנוע הפסד בשלב הנוכחי והמתנה למועד נח יותר לחידוש הלוחמה. זה מה שהמבחר מתאר כ"אומה רצחנית" הדבקות בתפיסה שהפתרון יבוא בעזרת החרב.

הקושי שהתעורר אצלי למקרא הדברים הוא בנוגע לחלקים הלא דתיים בקרב הערבים. כיום במפלגות הערביות במדינת ישראל, המפלגה האומרת בגלוי שהיא מוכנה לשתף פעולה עם ממשלה נבחרת, ואף לשבת בקואליציה, היא המפלגה הדתית ביותר. את זה מסביר המחבר כניסיון להתחזק מתקציב המדינה, עד לאפשרות למרוד במדינה היהודית בעתיד. אבל מה עם המפלגות הערביות החילוניות? מה המניע שלהם לדבוק בעמדתם הסרבנית לשיתוף פעולה? מדוע (מבחינת הבסיס האידיאולוגי) לא קם מנהיג ערבי-ישראלי שמוכן לומר בפה מלא: טוב לנו שאנחנו אזרחי ישראל, אז בואו נשתף פעולה עם הממשלה כדי שיהיה לנו עוד יותר טוב?

משום מה, לפני שהספר הגיע לידי, הייתי תחת הרושם שמדובר בספר לא ארוך. בפועל הופתעתי כשקבלתי לידי ספר עם 550 עמוד. הגם שיש הגיון מחקרי באופן שהמחבר סידר את הספר, אם אתם עומדים לקרוא את הספר, הייתי ממליץ לא לקרוא אותו לפי הסדר. במבט לאחור, הייתי מתחיל מהשער השלישי והרביעי שעוסקים בהיסטוריה של מדינת ישראל מתחילת שיבת ציון ועד ימינו אנו. לאחר השער השלישי והרביעי, לקרוא את השער השני, שעוסק באחים המוסלמים ובחמאס. ורק לבסוף לקרוא את השער הראשון, שהוא יבש יותר ועוסק באיסלאם ובאידיאולוגיה המוסלמית.