הלכה למשה מסיני - עוד מהספר "נטע בתוכנו"

על דינים שונים נאמר בתלמוד שהם "הלכה למשה מסיני". לדוגמא (תלמוד בבלי מסכת שבת דף כח עמוד ב):

תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני, נכרכות בשערן ונתפרות בגידן. 

ודוגמא נוספת (תלמוד בבלי מסכת עירובין דף ד עמוד א):

אמר רבי חייא בר אשי אמר רב: שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני. 

מדברי הגמרא משמע שיש הבחנה ברורה בין דינים דאורייתא רגילים לבין הלכה למשה מסיני.
אכן, ההבנה הפשוטה היא שהמונח "הלכה למשה מסיני" הוא כפשוטו, דינים שניתנו למשה בסיני. כך לדוגמא מביא בספר "מושגים תלמודיים יסודות, כללים, מונחים ומושגים תלמודיים", מאת הרב יהודה חיון המופיע בפרוייקט השו"ת:

הלכה למשה מסיני - דינים ששמען משה מפי הגבורה בהר סיני ומסרם לישראל.
הלכות שנאמר עליהן שהן "הלכה למשה מסיני", הן אלו המקובלות בידינו דור אחר דור ורב מפי רב עד למשה רבינו ששמען בעל פה מפי הגבורה ומסרן לישראל, אך אין להן רמז גלוי בתורה, ואי אפשר ללומדן בדרך מדרכי הסברא, או באחת מן המידות שהתורה נדרשת בהן. 

כאן מוזכרת עוד תכונה חשובה של "הלכה למשה מסיני" - שאין להן רמז גלוי בתורה.

דבריו מבוססים על דברי הרמב"ם המסביר את העניין בהקדמתו לפירושו למשנה, ובהם הוא מחלק בין דיני דאורייתא "הפירושים המקובלים" הנלמדים בדרכי הדרוש המקובלים, לבין "הלכה למשה מסיני" שאין להם מקור בכתובים:

יש לטוען לומר אם היו פירושי התורה מקובלים ממשה כפי הכללים שאמרנו כשהזכרנו אמרם כל התורה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אם כן מה הם אותם ההלכות המיוחדות שאמרו בהם שהם הלכה למשה מסיני? והנה זה יסוד צריך שתדענו. והוא, שהפירושים המקובלים ממשה אין בהם מחלוקת כלל
[...]
וכן כל כיוצא בזה בכל המצות אין בהן מחלוקת, לפי שהם פירושים מקובלים ממשה, ועליהם ועל כיוצא בהם אמרו כל התורה כולה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני. אבל עם היותן מקובלות ואין בהן מחלוקת הרי מדקדוק המקרא שניתן לנו אפשר ללמוד אלו הפירושים בדרכי הדין והאסמכתות והרמזים וההוראות שיש במקרא. וכשתראה בתלמוד נושאים ונותנים ונחלקים על דרך העיון ומביאים ראיה על אחד מן הפירושים הללו ודומיהם כמו שאמרו על אמרו יתעלה פרי עץ הדר, ואולי הוא הרמון או הפריש או זולתן, עד שהביאו ראיה מאמרו פרי עץ ואמרו עץ שטעם עצו ופריו שוין, ואמר אחר פרי הדר באילנו משנה לשנה, ואמר אחר פרי הדר על כל מים, אין זה מפני שהדבר ספק אצלם עד שלמדו עליו בראיות אלו, אלא ראינו בלי ספק מיהושע עד עכשיו שהאתרוג הוא הניטל עם הלולב בכל שנה ואין מחלוקת בכך, ורק חקרו על ההוראה שיש במקרא לפירוש המקובל הזה.
[...]
וזהו ענין אמרם כללותיה ופרטותיה, כלומר הענינים שתראה אותנו למדים אותן בכלל ופרט וכן ביתר שלש עשרה מדות הם קבלה ממשה מסיני, אלא שאע"פ שהם קבלה ממשה לא אמרו בהן הלכה למשה מסיני, שאין אנו אומרים פרי עץ הדר הוא אתרוג הלכה למשה מסיני, או חובל בחברו משלם לו ממון הלכה למשה מסיני, לפי שכבר קדם שהכלל אצלינו שכל הפירושים כולם קבלה ממשה ויש להם כמו שאמרנו רמזים במקרא, או שנלמדים באחת המדות כמו שאמרנו. וכל ענין שאין לו רמז במקרא ולא אסמכתא ואי אפשר ללמדו באחת המדות, באלה בלבד אומרים הלכה למשה מסיני, ולפיכך כשאמרנו שעורין הלכה למשה מסיני הקשינו על זה ואמרנו, איך תאמר עליהם שהם הלכה למשה מסיני והרי השיעורים רמוזים בפסוק ארץ חטה ושעורה, והיתה התשובה על זה שהם הלכה למשה מסיני, ואין להם שום יסוד שילמדו ממנו באחת המדות, ואין להם רמז בכל התורה, אלא הסמיכום לפסוק זה כעין סימן כדי שישמרום ויזכרום, ואין זה מענין הפסוק, וזהו ענין אמרם קרא אסמכתא בעלמא, בכל מקום שנזכר. 

אלא, שנשאלת השאלה: מה הייחודיות של הלכות אלה של "הלכה למשה מסיני", שלא ניתן למצוא להם רמז בכתוב?
הרב שמואל אריאל (רש"א), בספרו "נטע בתוכנו", מציע את הדברים הבאים (עמ' 274):

כבר בשעת נתינתה של התורה שבעל פה בסיני היתה הבחנה בין "פירושים מקובלים" ובין הלכות למשה מסיני". [... לפי הרמב"ם] הפירושים המקובלים ניתנו בצמידות למצוות שהם באים לפרש, ואילו ההלכות למשה מסיני ניתנו בנפרד, כהלכות עצמאיות של תורה שבעל פה ולא בצמוד לפרשיות התורה שבכתב. מתוך הבחנה זו שנעשתה בין ההלכות למשה מסיני ובין שאר הפירושים, למדו חכמים שהלכות אלה אינן מקושרות אל הכתוב ואין לחפש להן מקור, וכן שהלכות אלה גם שונות באופיין ויש להן מעמד הלכתי שונה.

למותר לציין, שאין לנו מסורת ממשה מסיני שאכן ההלכות למשה מסיני ניתנו בנפרד, אלא זאת סברא (מאוחרת) בלבד.

אך יש בעיה נוספת. רש"א מביא כי במספר סוגיות בגמרא משמע שנאמר "הלכה למשה מסיני" בעניינים שהם בכלל תקנות חכמים.
כך לדוגמא בירושלמי כלאים (ב א) מובא:

אמר רבי לעזר: כל מקום ששנו "באמת" - הלכה למשה מסיני.

אך מצינו במשנה מקומות באמת השתמשו בלשון "באמת" והם תקנות חכמים. לדוגמא (משנה שבת א, ג):

ולא יקרא לאור הנר. באמת אמרו: החזן רואה היכן תינוקות קוראים, אבל הוא לא יקרא. 

כאן מדובר בגזירת חכמים ובודאי שלא הלכה למשה מסיני.

רש"א מביא שני הסברים לתופעה זו, הנה דבריו מסיכום הפרק (עמ' 305):

ברוב המקרים כוונת הביטוי "הלכה למשה מסיני" היא כפשוטו ממש. במקומות מסוימים נאמר "הלכה למשה מסיני" על דין הנובע מסברה או אף על דין דרבנן. במקרים אלה, מפרשים רבים פירשו שכוונת הביטוי "הלכה למשה מסיני" אינה כפשוטו, אלא הכוונה היא להלכה ברורה שאין לערער עליה. 

יש מן המפרשים שסברו, שייתכן מצב שנאמרה הלכה למשה מסיני לגבי תקנת חכמים שיתקנו חכמים בעתיד. אולם בדרך זו יש קשיים רבים ומפרשים רבים שללו אפשרות זו. 

עד כאן דבריו. לאור דברים אלה, נדמה לי ששאלה שחייבת להישאל היא: מה זאת עשה אלוהים לנו? מה אנו אמורים להבין ממעשהו זה של הקב"ה שנתן לנו שני קבצי מצוות בתורה שבעל פה: פירושים מקובלים הנרמזים בכתוב, והלכה למשה מסיני שאינם נרמזים בכתוב?

זאת ועוד, יש מקור אחד שאמנם נידון בפרקים אחרים בספר אך מקומו נעדר בפרק על הלכה למשה מסיני על אף שיוכו הברור לכאן. אמנם מדובר במקור אגדתי, ורש"א הסביר בהקדמתו (עמ' ל) שהוא מעדיף להתמקד במקורות הלכתיים "שלרוב הם חד משמעיים, לעומת המקורות האגדיים, שיש בהם מרחב גדול של פרשנויות ורבוי משמעות", אך במקרה הזה נראה שהוא בא בדיוק להסביר את משמעות המונח "הלכה למשה מסיני". כוונתי לגמרא במנחות כט ע"ב:

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש"ע, הראהו לי, אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו; כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו. 

 נראה שכאן ברור שאין לרבי עקיבא מסורת על דבריו ממשה מסיני, שהרי למשה עצמו לא היתה את המסורת הזאת שכן "לא היה יודע מה הן אומרים". גם קשה לומר שהיתה למשה מסורת שיתקנו חכמים בעתיד דבר זה, ועתה הוא רואה את רבי עקיבא מתקן זאת, כשהוא לא היה יודע מה הם אומרים. ואם רבי עקיבא משתמש בביטוי "הלכה למשה מסיני" רק באופן מושאל כשכוונתו "להלכה ברורה שאין לערער עליה", מדוע נתיישבה דעתו של משה?
הרב רא"ם הכהן, בדבריו ברכתו לספר זה (עמ' טז) מביא גמרא זו, ומסביר אותה כך:

פשטות הגמרא היא שמשה לא הבין את תורתו של ר' עקיבא, וממילא מובן שמדובר בקומה חדשה שמגלה ר' עקיבא בתורה, קומה חדשה היונקת מכתר תורה שניתן למשה רבינו אך לא בורר על ידו. החידוש לא ניתן לו אבל הכתר ניתן וכל זה רק על מנת שר' עקיבא יוכל לחדש בו. 

כלומר, לדברי הרב רא"ם הכהן, ההלכה למשה מסיני זה "כתר תורה שניתן למשה רבינו" בסיני ושרבי עקיבא עצמו מחדש ממנו חידושים. האם זה מסתדר עם כל מה שאמרנו עד כה על הלכה למשה מסיני?

אני מבקש להציע הצעה בוסרית בסוגיא זו (יש סיכוי טוב ששמעתי אותה מאחד מרבותי או שראיתי אותה בספר והיא אינה מקורית שלי).
נראה שזה שאין להלכה למשה מסיני מקור בכתובים, גם לא בדרכי הדרש, איננו סימן לכך שמדובר בהלכה למשה מסיני ולא בפירוש מקובל, אלא סיבה לכך שמדובר בהלכה למשה מסיני. כוונתי, שבמקרים שחז"ל לא מצאו מקור למנהג המקובל שהיה בידם, או לדין מסוים, הם קבעו כי מדובר בהלכה למשה מסיני.
זאת ועוד, כוונתם בתיוג הלכה או מצווה כהלכה למשה מסיני אינו שהדבר ניתן בסיני למשה, אלא שיש לו תוקף של דבר שניתן בסיני (בדומה לדינים שנלמדו בדרכי הדרש שהם דינים דרבנן, כלומר שחכמים למדו או חידשו, אך שיש להם תוקף דאורייתא).
לכן, בהחלט ניתן לומר שיש "הלכה למשה מסיני" שנתחדשו בידי חז"ל, כרבי עקיבא, ומכיוון שהיו מקובלים לחלוטין קיבלו תוקף של "הלכה למשה מסיני". מכיוון שכך, צריך לראות גם ב"הלכה למשה מסיני" חלק מהיצירה של תורה שבעל פה, ולא רק חלק מהמסורת של תורה שבעל פה.

לתגובה של הרב שמואל אריאל לדבריי