חלקים קודמים:
- המכונית האוטונומית ובעיית הקרונית
- המכונית האוטונומית ובעיית הקרונית - האם המכונית צריכה הכשר?
בדיוננו על סוגיית "בעיית הקרונית" הזכרנו את החזון-איש המדבר אודות חץ שעתיד לפגוע ולהרוג חמישה אנשים ויש בידי אדם להסיט את החץ כדי שיפגע רק באדם בודד. החזון-איש מחלק בין מקרה שהוא מקרה של "הצלה" לבין מקרה שהוא מקרה של "הריגה" (כדוגמת "סיעות בני אדם שהיו מהלכין בדרך פגעו להן גוים ואמרו תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו הרי אנו הורגים את כולכם"). אם מדובר על מקרה של הצלה אזי החזון-איש תומך בגישה התועלתנית, אך אם מדובר על מקרה של הריגה הרי שיש לנקוט בגישה של "שב ואל תעשה".
לאחר מכן ראינו את דברי הציץ אליעזר החולק על החזון-איש וממאן לסור מ"שב ואל תעשה".
הרב אשר וייס מתייחס לדבריו של החזון-איש בספרו "מנחת אשר" (פסחים כח). הנה חלק מדבריו:
הרב וייס אינו מבין כיצד החזון-איש יכול לומר שיהיה מותר להסיט בידיים את החץ כשהוא יודע שזה יפגע באדם. לכן הוא מציע שאולי החזון איש התכוין למקרה שהחץ עתיד לפגוע בחמישה אנשים, ויש בידי אדם להסיט את החץ כדי שיפגע רק באדם אחד מתוך החמישה. הרב וייס מסכים שהצעתו לא כל כך מסתדרת עם מילותיו של החזון-איש. אך גם אחרי הצעתו זו, הוא אומר שאין להתיר דבר כזה אלא רק אם הסטת החץ אינו בכוחו ממש.
לאחר הדברים הללו, צריך להעיר שאת תולדותיו של "בעיית הקרונית" אנו פוגשים בחיים האמיתיים לא פעם. לדוגמא, החלטה של הממשלה לצאת למבצע צבאי או למלחמה יש בו לא פעם אלמנטים של "בעיית קרונית". הממשלה יודעת שללא יציאה לפעולה צבאית יהרגו כך וכך אזרחים, והממשלה צריכה לקבל החלטה האם לצאת למבצע צבאי שיגרום בהסתברות גבוהה להריגת מספר מסוים של חיילים.
אם ננסה להקיש מהדברים שראינו לעיל לנושא הזה, הרי שדבריו של החזון-איש מסתברים מאד. הממשלה בוחרת לצאת למבצע הצלה, ביודעה שמבצע זה כנראה יעלה בחיי חיילים, אך ימנע פגיעה חמורה יותר באוכלוסיה האזרחית. לדברי הציץ אליעזר, ההיקש הוא יותר קשה, אם כי מכיוון שהחיילים הם גם אזרחים יתכן שיש לחלק.
כדאי להעיר בנושא זה שהרב קוק התייחס לנושא של החלטה על יציאה למלחמה וקבע שאין לדון בו כלל במסגרת הרגילה של האסור והמותר, מכיוון שמלחמה הינו חלק ממשפטי המלך (שו"ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל) סימן קמג):
- המכונית האוטונומית ובעיית הקרונית
- המכונית האוטונומית ובעיית הקרונית - האם המכונית צריכה הכשר?
בדיוננו על סוגיית "בעיית הקרונית" הזכרנו את החזון-איש המדבר אודות חץ שעתיד לפגוע ולהרוג חמישה אנשים ויש בידי אדם להסיט את החץ כדי שיפגע רק באדם בודד. החזון-איש מחלק בין מקרה שהוא מקרה של "הצלה" לבין מקרה שהוא מקרה של "הריגה" (כדוגמת "סיעות בני אדם שהיו מהלכין בדרך פגעו להן גוים ואמרו תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו הרי אנו הורגים את כולכם"). אם מדובר על מקרה של הצלה אזי החזון-איש תומך בגישה התועלתנית, אך אם מדובר על מקרה של הריגה הרי שיש לנקוט בגישה של "שב ואל תעשה".
לאחר מכן ראינו את דברי הציץ אליעזר החולק על החזון-איש וממאן לסור מ"שב ואל תעשה".
הרב אשר וייס מתייחס לדבריו של החזון-איש בספרו "מנחת אשר" (פסחים כח). הנה חלק מדבריו:
הרב וייס אינו מבין כיצד החזון-איש יכול לומר שיהיה מותר להסיט בידיים את החץ כשהוא יודע שזה יפגע באדם. לכן הוא מציע שאולי החזון איש התכוין למקרה שהחץ עתיד לפגוע בחמישה אנשים, ויש בידי אדם להסיט את החץ כדי שיפגע רק באדם אחד מתוך החמישה. הרב וייס מסכים שהצעתו לא כל כך מסתדרת עם מילותיו של החזון-איש. אך גם אחרי הצעתו זו, הוא אומר שאין להתיר דבר כזה אלא רק אם הסטת החץ אינו בכוחו ממש.
לאחר הדברים הללו, צריך להעיר שאת תולדותיו של "בעיית הקרונית" אנו פוגשים בחיים האמיתיים לא פעם. לדוגמא, החלטה של הממשלה לצאת למבצע צבאי או למלחמה יש בו לא פעם אלמנטים של "בעיית קרונית". הממשלה יודעת שללא יציאה לפעולה צבאית יהרגו כך וכך אזרחים, והממשלה צריכה לקבל החלטה האם לצאת למבצע צבאי שיגרום בהסתברות גבוהה להריגת מספר מסוים של חיילים.
אם ננסה להקיש מהדברים שראינו לעיל לנושא הזה, הרי שדבריו של החזון-איש מסתברים מאד. הממשלה בוחרת לצאת למבצע הצלה, ביודעה שמבצע זה כנראה יעלה בחיי חיילים, אך ימנע פגיעה חמורה יותר באוכלוסיה האזרחית. לדברי הציץ אליעזר, ההיקש הוא יותר קשה, אם כי מכיוון שהחיילים הם גם אזרחים יתכן שיש לחלק.
כדאי להעיר בנושא זה שהרב קוק התייחס לנושא של החלטה על יציאה למלחמה וקבע שאין לדון בו כלל במסגרת הרגילה של האסור והמותר, מכיוון שמלחמה הינו חלק ממשפטי המלך (שו"ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל) סימן קמג):
ולענין הצלת כלל ישראל כבר כתבתי לעיל, דלע"ד מטעם הוראת שעה ולמיגדר מילתא נגע בה, אלא שהוא דבר פשוט כ"כ שא"צ ב"ד ע"ז. וממלחמת מצוה לע"ד אין ללמוד כלל, דע"כ עניני הכלל דמלחמות יוצאים הם מכלל זה דוחי בהם, שהרי גם מלחמת רשות מותרת היא, ואיך מצינו היתר להכניס נפשות רבות בסכנה בשביל הרווחה, אלא דמלחמה והלכות צבור שאני. ואולי הוא מכלל משפטי המלוכה, שהיו ודאי רבים ונמסרים באומה, כמו שכ' הרמב"ם פ"ג דמלכים ה"ח דאין רשות למלך להרוג אלא בסייף, וכן שאין לו כח להפקיר ממון ואם הפקיר הו"ל גזל, וכמו הרוגי מלך נכסיהם למלך (סנהדרין מ"ח ב') ופסקה הרמב"ם שם, וכל אלה ועוד כיו"ב הם שרידים שנשארו לנו ממשפטי המלוכה, שהם אינם ע"פ גדרי התורה של הלכות יחיד (ובמק"א בארתי, שגם אלה יש להם מקור בתורה, אלא שדרכי הדרשה בזה נמסרו לכל מלך כבינתו הרחבה, ומשו"ה צריך שיכתוב לו שני ס"ת, וכ"א לשם קדושה מיוחדת, ועל הס"ת ששייך לכל בן ישראל נאמר לבלתי רום לבבו ולבלתי סור וגו' אעפ"י שבס"ת דמצד המלוכה מלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו), ומהם ג"כ דיני המלחמה, בין מלחמת מצוה ובין מלחמת רשות, וא"א ללמוד מזה למקום אחר. אבל החובה התדירית למסור נפש היחיד בשביל הכלל היא משום מגדר מילתא והוראת שעה, וצריך לשקול את הענין. ואסתר משו"ה חשבה לכתחילה, שהדבר רחוק שתציל, שהרי ודאי ימיתוה ותפסיד חיי שעה, וגם שהיתה חושבת שאולי במשך הזמן תהיה נקראת, ותוכל להציל אז באופן יותר קרוב ובלא סכנה, ומרדכי הורה לה הוראת שעה, שבמקום הצלת כלל ישראל אין לדחות כלל, ויפה שעה אחת קודם, והעיר לה ג"כ שע"ד חשש הצלת חייה, שהוא נודע לענין דינא חוץ מהוראת שעה של למגד"מ, הלא יש ספק שגם היא בסכנה ומי יודע וגו', וכמשכ"ל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח לקבל תגובות לדברים המתפרסמים בבלוג "רב צעיר".
נא להקפיד להגיב לגופם של דברים ולא לגופם של כותבים!
בבקשה לא להגיב כ"אנונימי" - בחרו בשם כלשהוא והגיבו איתו.