קריטריונים בדחיית נפש מפני נפש

כדאי לראות גם:
- המכונית האוטונומית ובעיית הקרונית
- המכונית האוטונומית ובעיית הקרונית - האם המכונית צריכה הכשר?
- נספח ל: המכונית האוטונומית ובעיית הקרונית

עו"ד אבי וינרוט, מביא בספרו "אב בדעת" (עמ' 512 ואילך) את הסיפור הבא:

הבחירה המובאת בסיפור, להעניק את התרופה לחולה הראשון שהרופא יתקל בו במחלקה, נראית על פניה הגיונית. 

עם זאת, כשניזכר במשנה בסוף מסכת הוריות, יש מקום לשאול אודותיה (תלמוד בבלי מסכת הוריות דף יג עמוד א):

האיש קודם לאשה - להחיות ולהשב אבדה, והאשה קודמת לאיש - לכסות ולהוציא מבית השבי. בזמן ששניהם עומדים בקלקלה - האיש קודם לאשה. כהן קודם ללוי, לוי לישראל, ישראל לממזר, וממזר לנתין, ונתין לגר, וגר לעבד משוחרר. אימתי? בזמן שכולם שוים, אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ - ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ.

מדוע איננו מוצאים בסיפור הנ"ל יישום של הכללים המובאים במסכת הוריות?

אפשר לראות לדוגמא בדברים הבאים המובאים בשמו של הגרש"ז אוירבך גישה קצת שונה (עם הסתייגות בסוף דבריו):

הגרש"ז מתייחס לדברי הגמרא (תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף סב עמוד א):

שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם - מתים, ואם שותה אחד מהן - מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: וחי אחיך עמך - חייך קודמים לחיי חבירך. 

לדבריו, אם הקיתון נמצא בידי אדם שלישי, עליו להחליט למי מהשניים לתת אותו על פי הקריטריונים של המשנה בהוריות. 

עו"ד וינרוט מעלה שאלה זו אך אינו משיב עליה. במקום זאת, הוא מרחיב את השאלה קצת יותר ודן בשאלה הרחבה יותר:

כשהגמרא אומרת שבהינתן לראובן האפשרות להרוג את שמעון או להיהרג בעצמו, עליו להיהרג בעצמו מהטעם של "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, דלמא דמא דחברך סומק טפי" [=מה ראית שדמך סמוק יותר, שמא דמו של חברך סמוק יותר?]. אך מדוע כאן לא נאמר שיש קריטריונים של מסכת הוריות? אם ראובן הוא כהן ושמעון הוא לוי או ישראל, או אם ראובן תלמיד חכם ושמעון עם הארץ, מדוע לא יפעל ראובן על פי משנת הוריות ויחליט שעדיף להרוג את שמעון במקום להיהרג הוא?

עו"ד וינרוט מביא תשובה מאת השופט צבי טל ודוחה אותו:

הוא מביא גם את דברי הראי"ה קוק שדן בשאלה זו ממש (שו"ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל) סימן קמג):

ונלע"ד לשער שהדבר נובע ממה שפסק הרמב"ם בפ"כ מסנהד' ה"א שלא לענוש ע"פ אומד הדעת בד"נ, והאריך בסהמ"צ בהסברת הטעם, שאעפ"י שישנן אומדנות ברורות שהן כמעט בסוג הודאיות, כהא דשמעון בן שטח, שם ל"ז ב', מ"מ כיון שהשער הזה של האומדנות הוא רחב מאד ואינו גדור, ונקל להחליף בין אומדנא ברורה למסופקת ולמזויפת, ע"כ נעלה תורה את השער הזה כולו בפנינו, שלא נעשה מעשה בהריגת אדם ע"י אומדנתנו אפילו כשהיא ברורה מאד. וזהו גזרת הכתוב מקרא דונקי וצדיק אל תהרוג, שמפי השמועה למדו חז"ל דקאי על סתימת הדלת בפני אומדנא בד"נ. וביאר שם עוד, שיותר טוב לנו שיהיו הרבה חייבים בלתי נשפטים משתזדמן בזמן מן הזמנים הריגת צדיק ונקי ואין הספר ת"י לברר בפרטיות את לשון קדשו ז"ל. וי"ל שבכל מקום שאנו צריכים לעשות מעשה בנפש בכלל ד"נ הוא,... אבל יש לומר שלענין זה למדנו מהיקש ומסברא, שחומר ד"נ יש לכל מקום שאנו צריכים לעשות מעשה, שלא לדון ע"פ אומדנא שלנו אפילו היותר ברורה, אף על פי שאנו הולכים בתר אומדנא בד"מ ובכל דיני תורה, כשהיא ברורה. ועי' מש"כ הרמב"ם בפכ"ד מהל' סנהדרין ה"א, ... ובזה מיושב מה שהעירותי מהא דלהחיותו, שאין אנו עושים מעשה בנפש אלא בשוא"ת שמקדימים את מה שנראה לנו יותר חשוב, אם ע"פ כללי חז"ל כשהם שוים או ע"פ הערך והאומדנא שלנו כשאינם שוים, ומדקדקים במדרגות החכמה והיראה והיחש וכיו"ב. אבל כל אלה, לגבי יוקר הנפש והערכתה, לא נפקי מכלל אומדנא, ואסור לנו לעשות מעשה על פיהם בד"נ, וע"כ נשארה לנו סברא דמאי חזית. ולפי"ז אולי י"ל, דגם ביחיד נגד רבים, אעפ"י שנראה לנו שזה היחיד אינו שוה כלל להיות בערך הדומה אפילו לכל יחיד מהרבים, וק"ו לכל הרבים, מ"מ זהו רק בגדר אומדנא קרובה מאד, כהא דרשב"ש, ולעשות על פיה מעשה, למסור את היחיד להריגה בשביל הרבים, זה אסור לנו. ולפ"ז י"ל ג"כ, שד"נ לא נקראו אלא מה שאחרים עושים להיחיד הנ"ל, אבל אם היחיד רוצה למסור נפשו י"ל שאינו נקרא כלל דיין לגבי נפשו, והוי הדין אצלו כמו שאר איסורי תורה, שאם הוא אומד בדעתו באומדנא ברורה יכול לסמוך עליה, וכמו שהושג בצדק הבש"ר הנ"ל, דקידוש השם שמוסר נפשו ברצון לעשות רצון קונו לא נכנס בכללא דד"נ בשום דמיון. ולפ"ז נפשט לנו, שאפילו אם אמר לרבים קטילו לפלניא ואי לא אקטיל לכו, שהם אסורים לעשות מעשה בפועל, שעשיית מעשה בפועל כבר נחשבת לד"נ, וצריכים לאומדנא שאין היחיד שקול נגדם, ע"כ אסורים הם לעשות מעשה. אבל בציור הפטור, שציירו התוס' בפרק בן סו"מ שם בלא עשיית מעשה, כגון שיניח להשליך עצמו על התינוק, י"ל דזה אינו עולה כ"א באחד כנגד אחד, או כשאין אומדנא של המדרגות, ששנינו בהוריות כאן, להכריע את הסברא דמאי חזית, אבל באינם שוים או ביחיד שישליכו אותו על הרבים י"ל, שאעפ"י שאינו עושה מעשה אולי הוא חייב למסור נפשו, דכאן אין אנו עושים מעשה של ד"נ אלא מורים הוראה, כהוראה דכל התו"כ, וכמו שהאומדנא שלנו פועלת לענין הקדמה דלהחיותו, בהבדל שבין איש לאשה ות"ח לע"ה, ה"נ פועלת בכל האומדנות, וע"כ לא סתמו לנו חז"ל בדינא דמאי חזית אלא כשהוא צריך לעשות מעשה ולהרוג בידים, שאז הוא חשיב כד"נ, שאין דנין ע"ז באומדנא. והדברים צריכים תלמוד. 

לדבריו, כלל נקוט בידינו שאין דנים בדיני נפשות עפ"י ראיות נסיבתיות (אומדנא). פעולה לפי הקריטריונים של מסכת הוריות הינה אומדנה - האדם אומד בדעתו דמו של מי סמוק יותר. ואת זה התורה אסרה כשהדבר נוגע לדיני נפשות. ובמקום זה צריך לנקוט ב"שב ואל תעשה" ולהיהרג. אבל במקום שאדם יכול להציל אחד משני אנשים, הרי שאם הוא ינקוט ב"שב ואל תעשה" הוא לא הועיל כלל. ולכן עליו להסתמך על אומדן דעתו ולהציל על פי הקריטריונים של מסכת הוריות. 

עו"ד וינרוט דוחה את דברי הראי"ה קוק, אך לענ"ד דחייתו אינה מתחילה. הוא מבין את דברי הראי"ה שהטעם שלא דנים עפ"י אומדנא הוא משום שחוששים לטעות. אך אין זו הבנה נכונה. הסיבה שלא דנים אומדנא זה לא החשש מטעות, אלא משום שזו ראיה נסיבתית, ולא ראיה אמיתית, והתורה אמרה "ונקי וצדיק אל תהרוג". 

דברי הרב קוק מזכירים קצת את דברי החזון איש (שהבאנו ברשימות אודות "בעיית הקרונית") שחילק בין מקרה שהוא "ממוסגר" כמקרה של הצלה לבין מקרה שהוא מקרה של הריגה. במקרה של הריגה יש לנקוט ב"שב ואל תעשה", ובמקרה של הצלה יש לפעול עפ"י שיקול תועלתני. 

כך או כך אין לנו הסבר לגישה של הרב הרצוג בסיפור בו פתחנו. 

בספר "מבקשי פניך - שיחות עם הרב ליכטנשטיין" שכתב הרב חיים סבתו, הנושא הזה של הקריטריונים של משנת הוריות עולה באחת השיחות (עמ' 78 ואילך). והפלא ופלא הרב ליכטנשטיין מזכיר שהוא שמע מהרב שבתי רפפורט אודות המקרה בו פתחנו:

וכיצד משיב הרב ליכטנשטיין על השאלה? ובכן, זה לא פשוט. הנה דבריו:

אני חושב שאפשר לסכם את דבריו ולומר שהמשנה בהוריות לא באה לתת לאדם קריטריון קשיח שאין לזוז ממנו, שהרי המשנה עצמה נותנת שני סוגים של קריטריונים: הייחוס מול הגדלות האישית. אלא, המשנה תובעת מהאדם שיפעל על פי קריטריון ערכי שהוא מסוגל להצדיק אותו.