"כדי מחסורו"

טורים קודמים בנושא הצדקה:
- מצוות הצדקה - מקורות ראשוניים
- מצוות הצדקה - כמה?
- האם וכמה צריך לתת לעני המחזר על הפתחים?
- עוד בענין עני המחזר על הפתחים

בתחומין כרך ב, התפרסם מאמר של הרב נפתלי בר-אילן בנושא "זכאותו של העני לצדקה". המחבר שואל מה הטעם שהתורה חייבה לתת "כדי מחסורו אשר יחסר לו"?

הרי הגמרא בכתובות סז ע"ב הורתה לנו שיש לדאוג לעני אפילו לסוס לרכב עליו:

תנו רבנן: די מחסורו - אתה מצווה עליו לפרנסו, ואי אתה מצווה עליו לעשרו; אשר יחסר לו - אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו; פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין. תנו רבנן: מעשה באנשי גליל העליון, שלקחו לעני בן טובים אחד מציפורי ליטרא בשר בכל יום. ליטרא בשר מאי רבותא? אמר רב הונא: ליטרא בשר משל עופות. ואיבעית אימא: בליטרא בשר ממש.

והנה שאלת המחבר:

האם מטרת הנתינה להסתיר את השינוי שחל במצבו של העני, ולמנוע ממנו בושה מפני הצבור המכיר אותו כעשיר, או אולי יתכן שמטרת הנתינה "די מחסורו" הוא למנוע עגמת נפש מהעני עצמו, בהיותו מחויב להסתגל לרמת חיים נמוכה מזו שהורגל לה?

ונפקא מינה לדינא, שכן לפי הטעם הראשון, החיוב לתת "די מחסורו" הוא רק במה שניכר לעיני הרואים שירד מנכסיו, בעוד שלפי הטעם השני, החיוב לתת לעני "די מחסורו" הוא אפילו לגבי צרכים שאינם ידועים אלא לעני עצמו. ועוד נ"מ, שלפי הטעם הראשון החיוב לתת רק כל עוד דבר עוניו לא נודע לרבים, ואילו לטעם השני החיוב לתת גם לאחר מכן, ללא הגבלת זמן.

כדי להשיב על דבריו הוא מביא מדברי השיטה מקובצת בכתובות (שיטה מקובצת מסכת כתובות דף סז עמוד ב):

והגאונים ז"ל כתבו דכל הני מעשיות דעני בן טובים בעני שאינו מפורסם בעניות שעושין לו כבוד שלו כדי שלא יתפרסם אבל עני שנתפרסם אין לו אלא כא' מעניי ישראל. ע"כ:

מדברים אלו נראה פשוט שהחיוב "כדי מחסורו" הוא בדווקא כדי שלא יתפרסם.

לעומת זאת, טוען המחבר, לרמ"א שיטה אחרת בדבר. על דברי השלחן ערוך (שולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רנ):

כמה נותנין לעני, די מחסורו אשר יחסר לו. כיצד, אם היה רעב, יאכילוהו. היה צריך לכסות, יכסוהו. אין לו כלי בית, קונה לו כלי בית. ואפילו אם היה דרכו לרכוב על סוס ועבד לרוץ לפניו כשהיה עשיר, והעני, קונה לו סוס ועבד. וכן לכל אחד ואחד לפי מה שצריך. הראוי לתת לו פת, נותנים לו פת. עיסה, נותנים לו עיסה. מטה, נותנים לו מטה. הראוי ליתן לו פת חמה, חמה. צונן, צונן. להאכילו לתוך פיו, מאכילין. אין לו אשה ובא לישא, משיאין לו. ושוכרים לו בית ומציעים לו מטה וכלי תשמישו, ואחר כך משיאין לו אשה.

מעיר הרמ"א כך:

הגה:  ונראה דכל זה בגבאי צדקה, או רבים ביחד, אבל אין היחיד מחוייב ליתן לעני די מחסורו, אלא מודיע צערו לרבים, ואם אין רבים אצלו יתן היחיד, אם ידו משגת. (ב"י ודלא כמשמעות הטור, וכמו שנתבאר סימן רמ"ט).  

ומבאר הרב בר-אילן:

ולפי דרכנו למדנו, כי דעת הרמ"א שחיוב הנתינה "די מחסורו" גם לאחר שהעני הודיע צערו לרבים, דהיינו לאחר שדבר עוניו התפרסם. מכאן שלדעת הרמ"א מטרת חיוב הנתינה "די מחסורו" מהטעם השני שהתבאר לעיל, דהיינו כדי למנוע מן העני עצמו סבל ועגמת נפש בשל הצורך להוריד את רמת החיים שהורגל לה.

אך לענ"ד דבריו אינם פשוטים כלל.

יש מחלוקת בין הטור לבית יוסף האם החיוב לתת כדי מחסורו אשר יחסר זה חיוב רק על הציבור או גם על היחיד. עד עתה הסברנו כשיטת הבית יוסף שהחיוב הוא רק על הציבור, ומתקיים ע"י הקופה הציבורית. זה בפשטות כל אשר כותב הרמ"א כאן. קרי, כל זה, שיש לתת כדי מחסורו, הוא רק בגבאי צדקה או רבים ביחד, אבל אין היחיד מחוייב ליתן לעני די מחסורו. היחיד יתן לו מתנה מועטת, והוא ילך לקבץ נדבות מאחרים. אין כאן בדברי הרמ"א כלל אמירה שיש לתת כדי מחסורו גם לאחר שהודיע צערו לרבים.

בהמשך מעיר הרב בר-אילן שיש עוד מושג, מלבד "כדי מחסור", והוא "לפי כבודו". כך מופיע ברמב"ם (רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ז הלכה ו):

עני שאין מכירין אותו ואמר רעב אני האכילוני אין בודקין אחריו שמא רמאי הוא אלא מפרנסין אותו מיד, היה ערום ואמר כסוני בודקין אחריו שמא רמאי הוא, ואם היו מכירין אותו מכסין אותו לפי כבודו מיד ואין בודקין אחריו.

"לפי כבודו" זהו השיעור שיש לשאוף אליו שהקופה הציבורית תממן לעניים, וזהו כנראה אשר כתב השיטה מקובצת לעיל "אין לו אלא כא' מעניי ישראל" – שיקבל "לפי כבודו" ולא "כדי מחסורו".

הערות אלו מדברי הרב בר-אילן מתוספים על הדברים שהערנו בנוגע למתן צדקה למחזרים על הפתחים בימינו.

אני מבקש להתייחס לדברים הבאים של הג"ר שלמה יוסף זוין. הרב זוין נשאל האם עיריית תל אביב יכולה לפעול למען מיגור תופעת פושטי היד ברחובות קריה. הנה תשובתו:

אני מביא את הדברים הללו בהקשר לדברים שכתבתי אני בנוגע למתן צדקה למחזרים על הפתחים. כמובן, שנטען כנגדי שאני מצאצא אנשי סדום שאינני מרחם על עניים המחזרים על הפתחים. זאת, בדומה לאופן שהרב זוין טען כנגד מר דב רוזן בדבר התוכנית למיגור פושטי היד ברחובות תל אביב.

למעשה, הגם שכאן מדובר בעניים בני העיר, שעל פניו לא מעוניינים להיזקק לשירותי הקופה הציבורית, כך שגם לדבריי יתכן ויש חובה על היחיד לתת להם מתנה מועטת. אך בהסתכלות רחבה יותר השאלה היא למעשה: האם עדיף לתת לעניים הללו פתרון מערכתי בדמות הקופה הציבורית, או שעדיף שהם יחיו מאותם מתנות מועטות שהעוברים ושבים נותנים להם?

לכן, אני רואה צורך להגן על מר רוזן מהתקפתו של הרב זוין. ישנן ערים בעולם שהעיריות נלחמות כנגד חסרי בית, וישנן ערים אחרות בעולם שהעיריות מאפשרות לכל דכפין לשבת ברחובה של עיר ולפשוט יד לצדקה מהעוברים ושבים. נלע"ד שלפני שניגשים בכלל לדון בשאלה שנשאל הרב זוין, צריך לשאול שאלה מקדימה: מה אנחנו יודעים על אותם מקומות שבהם הצליחו למגר באופן חלקי או מוחלט את תופעת חסרי הבית? האם לעניים טוב יותר בפתרונות שהוצעו להם (במדדים שונים) או רע יותר?

מאד יתכן שלעניים דווקא טוב יותר בפתרון המערכתי המוצא כאן, ואם כן אולי יהיה זה דווקא חלק ממצוות גמילות חסד לסייע להם ליפול לזרועות אותם שירותי רווחה וקופות ציבוריות שיתנו להם פתרון מערכתי, ולא להשאיר אותם לרחמי העוברים והשבים.