הדיון על מכוניות אוטונומיות בשבת

בגליון כסלו תשע"ח של כתב העת המעיין, התפרסם מכתב של הרב יעקב אריאל תחת הכותרת "המכונית האוטומטית - חילול שבת מהתורה!" (קישור).
דבריו נכתבו כתגובה למאמר של הרב איתן קופיאצקי מהגליון הקודם שדן בהיבטים הלכתיים שונים הקשורים למכונית האוטונומית (קישור).
החידוש בדבריו של הרב יעקב אריאל אינו כל כך בדעתו הנחרצת לאסור מכוניות אוטונומיות בשבת (דעה שהוא הביע גם בדברי ההספד שנשא בהלוית הרב ישראל רוזן ז"ל), אלא בדעתו שעצם הדיון בנושא אסור.
הנה דבריו:

את אשר יגורתי בא. תלמידי חכמים מתחילים להתפלפל בנושא המכונית האוטומטית (או אוטונומית) בשבת, מבלי להביא בחשבון את ההשלכות החמורות שיש לעצם הדיון.
ב'המעין' תשרי תשע"ח פורסם מאמרו של הרב איתן קופיאצקי שבו הוא דן בצדדים שונים של המכונית האוטומטית. אומנם לבסוף הוא מציע שגוף כל שהוא ייקח אחריות ויאסור את השימוש בה, אך זאת רק לאחר רשימה של סיבות שונות להיתר כגון 'עובדין דחול' שלדעתו אינו איסור ברור, בפרט לאחר שייווצר חלילה מנהג להתיר. ומי יהיה אשם ביצירת מנהג כזה?...
בימינו שיש כל מיני גופים ואישים המכריזים על עצמם כבני סמכא ו'עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו' מי ערב לכך שהם לא יסתמכו על ההוא אמינא שלו, ויתירו את חילול השבת בפרהסיא? ובפרט שהמאמר פורסם בבטאון סולידי ואחראי כמו 'המעין'!
ישתקע הדבר ולא ייאמר!
גם אם נניח שההגדרה ההלכתית של האיסור היא 'עובדין דחול', משמעותו בנידון דידן הפוכה מהמקובל. כאן המשמעות היא הפיכת שבת קודש ליום חול ממש, חלילה. כל מי שעיניו בראשו מבין שאם תותר חלילה המכונית האוטומטית יש חשש רציני שהשבת תתבטל מן העולם!
לפני כל דיון בנושא חייבים להביא בחשבון את דעת הרמב"ן (ויקרא כג, כד) האוסר מסחר בשבת מן התורה, שנאמר 'יהיה לכם שבתון', למרות שכל המלאכות הנעשות בו אינן מן התורה, אך בסך הכול אין כאן שבתון. זו מצוה מן התורה! ואין אלו דברי פרשנות גרידא, אלא הלכה למעשה - ראה ריטב"א ר"ה לב, ב, וכן פסק גם הראי"ה קוק ב'שבת הארץ' פרק א הל' א.
על כגון דא אמרו חז"ל 'חכמים הזהרו בדבריכם שמא ישתו התלמידים הבאים אחריכם... ונמצא שם שמים מתחלל'.
אני מציע בזאת לחבריי הרבנים להימנע מכל דיון בפרטי פרטים של הנושא, גם אם כוונתם לאסור, כי יש מתחכמים שידחו את ראיותיהם ויסיקו מסקנות הפוכות. יש להתייחס לנושא זה בצורה אקסיומאטית וחד-משמעית: הנוהג במכונית אוטומטית בשבת עובר על איסור מהתורה, ודינו כמחלל שבת בפרהסיא, על כל המשתמע מכך! דיון בנושא זה יכול להיערך רק במסגרת פנימית של העוסקים בביטחון ורפואה בלבד.

 קשה בעיני מאד לקבל את דבריו של הרב אריאל. אם היינו הולכים בדרך הזאת, יתכן שעד היום לא היו מתירים מעליות שבת ועוד פתרונות טכנולוגיים שמקילים על חיינו מאד. 

דבר תורה לפרשת ויגש

השאלה הזאת לקוחה מהתרגום לעברית של הספר המעולה "Torah Teasers" על פרשת ויגש (כתובת מייל המחבר:torahteasers@gmail.com).

התשובה היא כמובן שבפרשת ויגש קוראים ליעקב פעמיים בשמו (בראשית פרק מו):

(ב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: 

ושלושת האנשים הנוספים שנקראים פעמיים בשמם, הם אברהם (בראשית פרק כב):

(יא) וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:

(יב) וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי: 

משה (שמות פרק ג):

(ד) וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: 

ושמואל (שמואל א פרק ג):

(י) וַיָּבֹא ה' וַיִּתְיַצַּב וַיִּקְרָא כְפַעַם בְּפַעַם שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל דַּבֵּר כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ: 

לאמיתו של דבר, יש פעם נוספת שקוראים בשם של מישהו פעמיים, אלא שהוא אינו אדם (שמות פרק לד):

(ו) וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: 

מה אפשר ללמוד מהמקרים הללו? האם יש משמעות לקריאה פעמיים בשם? 

במיוחד בולט המקרה של אברהם, בו בתחילת הפרק, בציווי על העקידה, הוא נקרא רק פעם אחת (בראשית פרק כב):

(א) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: 

לעומת סוף העקידה בו הוא נקרא פעמיים. 

נראה כי כל המקרים הללו שה' קורא פעמיים לאדם הנם מקרים שהאדם לא מצפה כלל לקריאה מה'. משה בסנה, ושמואל כלל אינם מורגלים בדיבור אלוהי לבני אדם. 

יעקב רואה לפניו את חשכת הגלות, אחרי עשרות שנים שלא היתה אליו דיבור אלוהי. 

אברהם, בניגוד לציווי על העקידה, שדבר ה' היה מצוי לו, בסוף העקידה הוא כלל לא ציפה שה' יעצור בעדו מלבצע את הציווי. 

הקריאה פעמיים היא קריאת כיוון לאדם האומרת: בניגוד למה שאתה חושב ומצפה, יש לך קשר עם אלוהים, הנה הוא נמצא כאן מעליך ומעוניין לדבר אתך. 

באותו אופן אפשר גם להבין את הקריאה הכפולה בשמו של ה' בתחילת שלוש עשרה מידות של רחמים. כפי שחז"ל הורונו:

אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה ואמר לו, בכל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם 

מידות הרחמים נועדו למצב שהאדם מרוחק מה' ומבקש קרבתו. הקב"ה מלמד את משה: צריך לקרוא פעמיים!

"כדי מחסורו"

טורים קודמים בנושא הצדקה:
- מצוות הצדקה - מקורות ראשוניים
- מצוות הצדקה - כמה?
- האם וכמה צריך לתת לעני המחזר על הפתחים?
- עוד בענין עני המחזר על הפתחים

בתחומין כרך ב, התפרסם מאמר של הרב נפתלי בר-אילן בנושא "זכאותו של העני לצדקה". המחבר שואל מה הטעם שהתורה חייבה לתת "כדי מחסורו אשר יחסר לו"?

הרי הגמרא בכתובות סז ע"ב הורתה לנו שיש לדאוג לעני אפילו לסוס לרכב עליו:

תנו רבנן: די מחסורו - אתה מצווה עליו לפרנסו, ואי אתה מצווה עליו לעשרו; אשר יחסר לו - אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו; פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין. תנו רבנן: מעשה באנשי גליל העליון, שלקחו לעני בן טובים אחד מציפורי ליטרא בשר בכל יום. ליטרא בשר מאי רבותא? אמר רב הונא: ליטרא בשר משל עופות. ואיבעית אימא: בליטרא בשר ממש.

והנה שאלת המחבר:

האם מטרת הנתינה להסתיר את השינוי שחל במצבו של העני, ולמנוע ממנו בושה מפני הצבור המכיר אותו כעשיר, או אולי יתכן שמטרת הנתינה "די מחסורו" הוא למנוע עגמת נפש מהעני עצמו, בהיותו מחויב להסתגל לרמת חיים נמוכה מזו שהורגל לה?

ונפקא מינה לדינא, שכן לפי הטעם הראשון, החיוב לתת "די מחסורו" הוא רק במה שניכר לעיני הרואים שירד מנכסיו, בעוד שלפי הטעם השני, החיוב לתת לעני "די מחסורו" הוא אפילו לגבי צרכים שאינם ידועים אלא לעני עצמו. ועוד נ"מ, שלפי הטעם הראשון החיוב לתת רק כל עוד דבר עוניו לא נודע לרבים, ואילו לטעם השני החיוב לתת גם לאחר מכן, ללא הגבלת זמן.

כדי להשיב על דבריו הוא מביא מדברי השיטה מקובצת בכתובות (שיטה מקובצת מסכת כתובות דף סז עמוד ב):

והגאונים ז"ל כתבו דכל הני מעשיות דעני בן טובים בעני שאינו מפורסם בעניות שעושין לו כבוד שלו כדי שלא יתפרסם אבל עני שנתפרסם אין לו אלא כא' מעניי ישראל. ע"כ:

מדברים אלו נראה פשוט שהחיוב "כדי מחסורו" הוא בדווקא כדי שלא יתפרסם.

לעומת זאת, טוען המחבר, לרמ"א שיטה אחרת בדבר. על דברי השלחן ערוך (שולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רנ):

כמה נותנין לעני, די מחסורו אשר יחסר לו. כיצד, אם היה רעב, יאכילוהו. היה צריך לכסות, יכסוהו. אין לו כלי בית, קונה לו כלי בית. ואפילו אם היה דרכו לרכוב על סוס ועבד לרוץ לפניו כשהיה עשיר, והעני, קונה לו סוס ועבד. וכן לכל אחד ואחד לפי מה שצריך. הראוי לתת לו פת, נותנים לו פת. עיסה, נותנים לו עיסה. מטה, נותנים לו מטה. הראוי ליתן לו פת חמה, חמה. צונן, צונן. להאכילו לתוך פיו, מאכילין. אין לו אשה ובא לישא, משיאין לו. ושוכרים לו בית ומציעים לו מטה וכלי תשמישו, ואחר כך משיאין לו אשה.

מעיר הרמ"א כך:

הגה:  ונראה דכל זה בגבאי צדקה, או רבים ביחד, אבל אין היחיד מחוייב ליתן לעני די מחסורו, אלא מודיע צערו לרבים, ואם אין רבים אצלו יתן היחיד, אם ידו משגת. (ב"י ודלא כמשמעות הטור, וכמו שנתבאר סימן רמ"ט).  

ומבאר הרב בר-אילן:

ולפי דרכנו למדנו, כי דעת הרמ"א שחיוב הנתינה "די מחסורו" גם לאחר שהעני הודיע צערו לרבים, דהיינו לאחר שדבר עוניו התפרסם. מכאן שלדעת הרמ"א מטרת חיוב הנתינה "די מחסורו" מהטעם השני שהתבאר לעיל, דהיינו כדי למנוע מן העני עצמו סבל ועגמת נפש בשל הצורך להוריד את רמת החיים שהורגל לה.

אך לענ"ד דבריו אינם פשוטים כלל.

יש מחלוקת בין הטור לבית יוסף האם החיוב לתת כדי מחסורו אשר יחסר זה חיוב רק על הציבור או גם על היחיד. עד עתה הסברנו כשיטת הבית יוסף שהחיוב הוא רק על הציבור, ומתקיים ע"י הקופה הציבורית. זה בפשטות כל אשר כותב הרמ"א כאן. קרי, כל זה, שיש לתת כדי מחסורו, הוא רק בגבאי צדקה או רבים ביחד, אבל אין היחיד מחוייב ליתן לעני די מחסורו. היחיד יתן לו מתנה מועטת, והוא ילך לקבץ נדבות מאחרים. אין כאן בדברי הרמ"א כלל אמירה שיש לתת כדי מחסורו גם לאחר שהודיע צערו לרבים.

בהמשך מעיר הרב בר-אילן שיש עוד מושג, מלבד "כדי מחסור", והוא "לפי כבודו". כך מופיע ברמב"ם (רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ז הלכה ו):

עני שאין מכירין אותו ואמר רעב אני האכילוני אין בודקין אחריו שמא רמאי הוא אלא מפרנסין אותו מיד, היה ערום ואמר כסוני בודקין אחריו שמא רמאי הוא, ואם היו מכירין אותו מכסין אותו לפי כבודו מיד ואין בודקין אחריו.

"לפי כבודו" זהו השיעור שיש לשאוף אליו שהקופה הציבורית תממן לעניים, וזהו כנראה אשר כתב השיטה מקובצת לעיל "אין לו אלא כא' מעניי ישראל" – שיקבל "לפי כבודו" ולא "כדי מחסורו".

הערות אלו מדברי הרב בר-אילן מתוספים על הדברים שהערנו בנוגע למתן צדקה למחזרים על הפתחים בימינו.

אני מבקש להתייחס לדברים הבאים של הג"ר שלמה יוסף זוין. הרב זוין נשאל האם עיריית תל אביב יכולה לפעול למען מיגור תופעת פושטי היד ברחובות קריה. הנה תשובתו:

אני מביא את הדברים הללו בהקשר לדברים שכתבתי אני בנוגע למתן צדקה למחזרים על הפתחים. כמובן, שנטען כנגדי שאני מצאצא אנשי סדום שאינני מרחם על עניים המחזרים על הפתחים. זאת, בדומה לאופן שהרב זוין טען כנגד מר דב רוזן בדבר התוכנית למיגור פושטי היד ברחובות תל אביב.

למעשה, הגם שכאן מדובר בעניים בני העיר, שעל פניו לא מעוניינים להיזקק לשירותי הקופה הציבורית, כך שגם לדבריי יתכן ויש חובה על היחיד לתת להם מתנה מועטת. אך בהסתכלות רחבה יותר השאלה היא למעשה: האם עדיף לתת לעניים הללו פתרון מערכתי בדמות הקופה הציבורית, או שעדיף שהם יחיו מאותם מתנות מועטות שהעוברים ושבים נותנים להם?

לכן, אני רואה צורך להגן על מר רוזן מהתקפתו של הרב זוין. ישנן ערים בעולם שהעיריות נלחמות כנגד חסרי בית, וישנן ערים אחרות בעולם שהעיריות מאפשרות לכל דכפין לשבת ברחובה של עיר ולפשוט יד לצדקה מהעוברים ושבים. נלע"ד שלפני שניגשים בכלל לדון בשאלה שנשאל הרב זוין, צריך לשאול שאלה מקדימה: מה אנחנו יודעים על אותם מקומות שבהם הצליחו למגר באופן חלקי או מוחלט את תופעת חסרי הבית? האם לעניים טוב יותר בפתרונות שהוצעו להם (במדדים שונים) או רע יותר?

מאד יתכן שלעניים דווקא טוב יותר בפתרון המערכתי המוצא כאן, ואם כן אולי יהיה זה דווקא חלק ממצוות גמילות חסד לסייע להם ליפול לזרועות אותם שירותי רווחה וקופות ציבוריות שיתנו להם פתרון מערכתי, ולא להשאיר אותם לרחמי העוברים והשבים.

עוד בענין עני המחזר על הפתחים

אם נרצה לסכם את הטענה המרכזית שלנו מהטור הקודם, נאמר כך:

הגמרא והראשונים כתבו שיש לתת מתנה מועטת לעני המחזר על הפתחים.

טענתנו היא שדין זה של מתנה מועטת תלויה במילוי שני תנאים:

1.     העני הוא בן העיר.

2.     העני בחר לא ליזון מהקופה הציבורית.

הטעם מאחורי התנאי הראשון הוא שהחיוב לתת "כדי מחסורו אשר יחסר לו" הוא רק לעני בן העיר. לעני שאינו בן העיר צריך לתת רק אוכל ומקום לינה.

מעבר למה שכתבנו בטור הקודם, כתב כדברים האלו גם הרב יעקב אפשטיין ב"חבל נחלתו" (קישור):

נראה שחובת 'די מחסורו' היא רק בעניי אותה העיר, היינו, לא מוטל על אדם מהמקום וכן גבאי צדקה של עיר פלונית לפרנס עניים שאינם בני מקומם.

כך עולה מהרמב"ם שכתב (הל' מתנות עניים פ"ז ה"ח): "אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר אחד הנמכר בפונדיון כשהיו החטים ארבע סאין בסלע וכבר בארנו כל המדות, ואם לן נותנין לו מצע לישן עליו וכסת ליתן תחת מראשותיו, ושמן וקטנית, ואם שבת נותנין לו מזון שלש סעודות ושמן וקטנית ודג וירק, ואם היו מכירין אותו נותנין לו לפי כבודו".

ויעויין לעיל בדברי ערוה"ש שהדגיש כמה פעמים שחובת הנתינה היא באותה עיר.

היינו עני שעובר וצריך להתפרנס נותנים לו כדי פרנסתו אבל אין צריכים לתת לו די מחסורו. עבור עניי העיר אוספים גבאי צדקה מן העיר ולעתים אף בכפיה, וברור שאם השליחים אוספים עבור אחרים בעיר אחרת אין חייבים לתת אלא כדי מתנה מועטת.

וראיה נוספת נראית מדברי הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ז ה"ד): "יתום שבא להשיאו אשה, שוכרין לו בית ומציעים לו מטה וכל כלי תשמישו ואחר כך משיאין לו אשה". וכי יעלה על הדעת ששוכרים דירה ליתום בעיר אחרת?! לכן נראה שאין חובת די מחסורו כלפי עניי עיר אחרת וממילא צריך לתת מתנה מועטת אבל לא לפי צרכיו.

וראיה נוספת שחובת צדקה העיקרית היא בעניי אותה העיר מהאמור ברמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ט) שפתח בהלכה א: "כל עיר שיש בה ישראל חייבין להעמיד מהם גבאי צדקה אנשים ידועים ונאמנים שיהיו מחזירין על העם מערב שבת לערב שבת ולוקחין מכל אחד ואחד מה שהוא ראוי ליתן ודבר הקצוב עליו, והן מחלקין המעות מערב שבת לערב שבת ונותנין לכל עני ועני מזונות המספיקין לשבעה ימים, וזו היא הנקרא קופה".

ולאחר שעסק בדין תמחוי בהלכה ב, כתב בהלכה ג: "מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה, אבל תמחוי יש מקומות שנהגו בו ויש מקומות שלא נהגו בו, והמנהג הפשוט היום שיהיו גבאי הקופה מחזירין בכל יום ומחלקין מערב שבת לערב שבת".

נראה על כן שאין חובת די מחסורו אלא בעניי אותה העיר

מכיוון שעבור עני בן העיר מחוייבים בני העיר לספק כדי מחסורו, בני העיר ממלאים חובה זו עם החובה של "לא תאמץ את לבבך" בזה שהם תורמים לקופה הציבורית והקופה הציבורית משתדלת למלא את מחסורם של עניי העיר. אם עני בוחר לא ליטול מקופת העיר הוא יכול לחזר על הפתחים אך אז בני העיר אינם מחוייבים להעניק לו כדי מחסורו אלא רק מתנה מועטת.

לעומת זאת, אם עני שאינו מבני העיר מחזר על הפתחים, מכיוון שמלכתחילה בני העיר מחוייבים לתת לו רק אוכל ולינה והוא יכול להשיג זאת מהקופה הציבורית, יכול כל אדם שמתדפקים על דלתו לכוון את העני לקופה לקבל אוכל ומקום לינה.

זה לענ"ד מה שיוצא מהסוגיא ומהראשונים.

אך עתה צריך לשאול: מה מעמדם של עניים בימינו שמחזרים על הפתחים?

כדי להשיב על שאלה זו, ובהתאם למה שכתבנו לעיל, צריך לשאול שתי שאלות:

1.     האם העני הוא מבני העיר?

2.     האם הוא ניזון מהקופה הציבורית?

מסברא קשה לי מאד לומר שבימינו, בכפר הגלובלי שאנו חיים בו, שיש חילוק בין עני שגר בעיר שלי לבין עני שאינו גר בעיר שלי. וכיוון שכך לכאורה המחויבות של בני עירי כלפי עניים הגרים בעירי, לא צריך להיות שונה מהמחויבות כלפי עניים הגרים בעיר אחרת בארץ. (אם כי יש לעיין אם מדובר בעני מציבור בעל מערכת ערכים שונה מהציבור שלי, אם "מחסורו" יוגדר עפ"י הציבור שלי או הציבור שלי.)

כדי להשיב על השאלה "האם הוא ניזון מהקופה הציבורית?" צריך לשאול שאלה נוספת: האם יש כיום קופה ציבורית?

לענ"ד יש שני סוגים של קופות ציבוריות היום (בעז"ה עוד נאריך בנקודה זו בעתיד):

1.     ביטוח לאומי ושירותי הרווחה של המדינה.

2.     עמותות גמ"ח וצדקה

נראה שרוב ככל העניים המחזרים על הפתחים כיום ניזונים מהקופות הציבוריות הללו (לפחות מאחד מהם).

ואחרי שהסברנו את זה, צריך להסביר לאן פרחה לה מצוות הצדקה מהאדם הפרטי, כשהעני ניזון מהקופה הציבורית? התשובה היא שהמצווה לא פרחה לשום מקום, היא נמצאת במחויבות שיש לאדם הפרטי לתרום מממונו לקופות הציבוריות. לענ"ד נקודה זו עולה לחלוטין מסוגית הגמרא ומהראשונים: בראש ובראשונה ודרך המלך הוא שבן הקהילה תורם את כספי הצדקה שלו לקופות הציבוריות. עניים המחזרים על הפתחים זו תופעה חריגה ולא נורמלית. (להבנתי, זו כוונת ערוך השלחן במקור האחרון שהבנו בטור הקודם).