השולחן ערוך מחלק בין איסור סיכה לאיסור רחיצה ביום הכיפורים: רחיצה אסורה רק לתענוג, אך להוריד לכלוך מותר. לעומת זאת, סיכה אסורה בין לתענוג ובין להעביר הזוהמא.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תריד סעיף אאסור לסוך אפילו מקצת גופו, ואפילו אינו אלא להעביר הזוהמא; אבל אם הוא חולה, אפילו אין בו סכנה, או שיש לו חטטין בראשו, מותר.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תריג סעיף אאסור לרחוץ ביום הכיפורים, בין בחמין בין בצונן; ואפי' להושיט אצבעו במים, אסור. ואם היו ידיו או רגליו או שאר גופו מלוכלכים בטיט או בצואה, או שנטף דם מחוטמו, מותר לרחצם; שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג.
את החילוק בנוגע לרחיצה מצינו בתלמוד הבבלי, אך בנוגע לסיכה אין זה ברור (תלמוד בבלי מסכת יומא דף עז עמוד ב):
תנו רבנן: אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו, ואם היה מלוכלך בטיט ובצואה - רוחץ כדרכו ואינו חושש. אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו, ואם היה חולה או שהיו לו חטטין בראשו - סך כדרכו ואינו חושש.
לעומת זאת, בתלמוד הירושלמי מצינו החילוק בין סיכה של תענוג לסיכה שאינה של תענוג, אך רק ביום הכיפורים, ולא בט' באב (תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת יומא פרק ח הלכה א):
ובסיכה כהדא דתני בשבת בין סיכה שהיא של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג מותר ביה"כ בין סיכה שהיא של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג אסור בט"ב ובתענית ציבור סיכה שהיא של תענוג אסור שאינה של תענוג מותר
לכאורה, השולחן ערוך פסק כירושלמי זה. בנוגע ליום כיפור כבר ראינו לעיל. בהלכות תענית, השו"ע כותב בפירוש את החילוק באשר לסיכה (שולחן ערוך אורח חיים הלכות תענית סימן תקעה סעיף ג):
ואסורים בסיכה אלא אם כן הוא להעביר את הזוהמא
בהלכות תשעה באב לשונו מעורפלת יותר (שולחן ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקנד סעיף טו):
סיכה אינה אסורה אלא של תענוג; אבל מי שיש לו חטטין בראשו, סך כדרכו ואינו חושש
אך הביאור הלכה הבין בדבריו ש"לפ"ז פשוט דלהעביר את הזוהמא מותר". זאת, בניגוד לדעת המטה-יהודה, המובא בדבריו, הסובר שהשו"ע לא חילק בין ט' באב ליוה"כ.
כל זה נראה פשוט. אבל העניין מתחיל להסתבך כשמתחילים לדון במוצרים בני ימינו.
לדוגמא, אדם שידיו התלכלכו ביום הכיפורים, עפ"י מה שראינו מותר לו לרחוץ את ידיו, שכן זה לא לתענוג, אלא להוריד לכלוך. אך מה יהיה הדין לגבי שימוש בסבון בעת שטיפה זו? הרי אם נדון בסבון זה כסיכה – הרי שזה אסור ביום כיפור גם להורדת לכלוך!
הרב אליעזר מלמד כותב בהערה בפניני-הלכה דבר שנראה לי שלפחות מסקנתו מוסכם בין הפוסקים (קישור):
ובכל אופן אין כיום שימוש בשמן לצורך הסרת זוהמא. אם החליפו חיתול לתינוק ונדבק ריח רע ביד, מותר לשטוף את היד עם סבון נוזלי. ואין לחוש לאיסור סיכה, מפני שאין שם שמן שנספג בגוף, והריח שבסבון נועד להסיר את הריח הרע. אבל אסור להשתמש בסבון שיש בו קרם בכמות כזו שחשים בו אח"כ על היד משום איסור סיכה.
אלא, שכפי שראינו הטעם ש"הריח שבסבון נועד להסיר את הריח הרע" לכאורה איננו יכול להוריד מהיות מעשה בגדר סיכה ביום הכיפורים.
ועל פי יסוד זה, מה יהיה הדין בהתזת בושם על הגוף? הרב שלום משאש כתב (שו"ת שמש ומגן ג,נו) בפשטות שזה בגדר איסור סיכה. אך לדעתו של הרב מלמד באמת אין בזה סיכה, שכן לדבריו "מצינו סיכה רק בדבר שנועד להזין את העור, והבושם והדאודורנט לא נועדו לכך". אלא, שלדבריו יהיה בזה משום איסור רחיצה!
כך הוא כותב בגוף הספר:
אסור להשתמש בבושם או בתרסיס (דאודורנט) שנועד לתת ריח טוב בגוף, משום איסור רחיצה, שכן הם מותירים רטיבות כזו שהנוגע בה באצבעו נרטב, שזו מדרגת 'טופח על מנת להטפיח'. אבל כדי להסיר ריח רע, מותר להשתמש בו, כפי שמותר לרחוץ מקום שהתלכלך, מפני שאז הרחיצה אינה לשם תענוג או רעננות אלא כדי להסיר זוהמא וריח רע.
נמצא, לדברי הרב מלמד, שצריך לדון בשימוש בבושם ובדאודורנט רק משום איסור רחיצה. ואז, החילוק בין לתענוג או לא, קיים גם ביום הכיפורים.
ואכן לדבריו:
נלענ"ד, שאשה שחוששת שאם לא תשתמש בבושם יידוף ממנה ריח רע ותתגנה, רשאית להשתמש בבושם או דאודורנט נוזלי כדי למנוע את הופעתו. ותרסיס דאודורנט שאינו מרטיב את הגוף, מותר בשימוש ביום הכיפורים.
ראו גם דבריו של הרב דב ליאור (קישור) המתיר שימוש בדאודורנט ביום הכיפורים.
בשו"ת אור יצחק ב סימן רלג מתיר להשתמש בדאורדורנט מטעם דומה לזה של הרב ליאור, אבל מוסיף לטעון שגם אם נאמר שיש כאן סיכה הרי שאף ביו"כ סיכה שהיא להעביר את הזוהמה בלבד אסורה רק מדרבנן לכו"ע, ולכן אפשר לשחק בה עם כללי ספקות.
השבמחקלכאורה נראה שהחילוק בין רחיצה לסיכה הוא בין מים לשמן.
השבמחקאז אם בסבון נוזלי אין כמעט שמן אין בו איסור סיכה בלי קשר לשאלה האם יש לו ריח.
מה טעמו של הרב משאש ?
אתה בטוח שההגדרה שלך לשמן וההגדרה של חז"ל לשמן הוא זהה?
מחק