בריאה, אבולוציה ומסורת

כשהתייחסנו בעבר לנושא תאוריית האבולוציה, הצענו שלושה אתגרים העומדים בפני האדם המאמין:
א. בעית התאמת המסופר בתחילת ספר בראשית עם האופן בו התפתח היקום עפ"י תורת האבולוציה.
ב. תורת האבולוציה במובן מסוים מייתר את קיומו של האל. אם אפשר לתאר כיצד נברא העולם ע"י תהליכים טבעיים, למה צריך לומר שיש בורא לעולם? [זו טענת התער של אוקאם, ולהבנתי זו הטענה העיקרית של דוקינס]
ג. גם אם ניתן לגשר על הפער בין המסופר בתורה לבין המתואר ע"י תורת האבולוציה (בעיה א' דלעיל), כיצד אפשר לקבל את שינוי מסורת הפרשנות של פרקי הבריאה בבראשית? התורה נמסרת מדור לדור, כשדור אחד מתחיל לפרש אחרת את התורה מהדור שלפניו - יש כאן בעיה.

לרוב, משום מה, העוסקים בנושא פשוט מדלגים על האתגר השלישי, שאלת המסורת. 

על מנת להקל על הצבת המענה לאתגר הזה, ניתן להציע לנסח אותה בצורה מעט שונה: 

- מהם גבולות הפרשנות שאנחנו מחויבים להם כשאנו באים לפרש את דברי התורה? 

כלומר, אתגר המסורת יוצאת מנקודת הנחה שיש ענין ואפילו חובה לפרש את התורה באופן המסורתי בו פרשו את התורה דורות עברו. אך אולי יש להציב סימן שאלה סביב נקודת הנחה זו.

הנה תשובה שמציע הג"ר נחום אליעזר רבינוביץ' לשאלה זו (מסילות בלבבם, עמ' 195):

בראשונה צריך לעמוד על כך שאין לנו עניין אלא עם שלושה עשר עיקרי הדת בלבד (ואף במניינם ותוכנם היתה מחלוקת בין חכמי ישראל), והם שמנאם רבנו הגדול "וכאשר יודה האדם באלה היסודות כולם ויאמין בהם אמונה שלמה - הריהו נכנס בכלל ישראל".
שמא תאמר: בטח ישנן כמה וכמה אמתות בעניינים העומדים ברומו של עולם, על מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור, ולא נכללו בי"ג העיקרים. עליהם נאמר אשרי המאמין ומאושר ממנו היודע! מי שנגלו לו תעלומות חכמה ישמח בהן. אולם מי שלא הגיע לכגון אלה, אין לו להטריד את דעתו בהן. ואם נפתה לבו אחרי השערות, יהיה מוצאן מה שיהיה, הן מחכמי הטבע והן אשר ממקום קדוש יהלכון, סוף כל סוף לגביו אינן אלא השערות - ואינן מחייבות. 

מדבריו אלה אני מבין שהגבולות היחידים לפרשנות מחודשת של התורה הינן י"ג עיקרי האמונה בלבד. עם גבולות רחבים אלו, ובלי צורך דתי לשמר בדווקא את הפרשנות המועברת במסורת, כבר אין מניעה לפרש מחדש את פרקי הבריאה באופן שיתאימו לתאוריות המדעיות המודרניות.

על דברים אלו יש להוסיף את דברי הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ב' פרק כ"ה):

דע שהימנעותנו מלדגול בקדמות העולם אינה בגלל הכתוב בתורה שהעולם מחודש. כי אין הכתובים המצביעים על חידוש העולם מרובים מן הכתובים המצביעים על היות האלוה גוף, וגם אין שערי הפירוש בעניין חידוש העולם נעולים בפנינו ולא נמנעים ממנו, אלא היינו יכולים לפרש כפי שעשׂינו לגבי שלילת הגשמות. ואולי היה זה הרבה יותר קל והיתה לנו יכולת גדולה יותר לפרש את הכתובים ההם ולהוכיח את קדמות העולם, כפי שפירשנו כתובים ושללנו את היותו יתעלה גוף.
אלא שתי סיבות גרמו לנו לא לעשׂות זאת ולא להאמין בזאת: האחת, שהיות האלוה לא גוף הוכח הוכחה מופתית, ולכן התחייב בהכרח לפרש את כל מה שפשטו עומד בסתירה להוכחה המופתית, וידוע שיש לו בהכרח פירוש - ואילו קדמות העולם לא הוּכחה הוֹכחה מופתית. ולא ראוי אפוא לדחות את הכתובים ולפרשם על סמך העדפת דעה אשר אפשר להעדיף את הֶפְכָּהּ בכל מיני העדפות. זאת סיבה אחת. הסיבה השנייה היא שאמונתנו שהאלוה אינו גוף אינה הורסת לנו דבר מיסודות התורה ואינה מכחישה טענת שום נביא ואין בה אלא מה שהבורים טוענים שיש בזאת ניגוד לכתוב. ואין זה ניגודו כפי שהבהרנו, אלא הוא כוונת הכתוב.

כלומר, הרמב"ם אומר שאת רעיון קדמות העולם אנחנו שוללים לא בגלל שלא ניתן לפרש כך את התורה, אלא כי זה סותר את העיקרים. כלומר, שאם זה לא היה סותר את העיקרים, אז לא היתה מניעה לפרש את התורה באופן שמקבל את קדמות העולם.