המקבל עליו עול תורה

המשנה באבות (פרק ג משנה ה) אומרת:

רבי נחוניא בן הקנה אומר: כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ וכל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ

מובנו של המשנה הוא פשוט יחסית, כפי שכותב הרב טייכטל הי"ד בספר משנה שכיר - מועדים (פרקי אבות פרק ו):

ביאור משנה זה נ"ל עפי"ד הספר חסידים [אות ע"ז] שכתב בזה"ל, שעבד עצמך לקונך ותחשוב בלבך שכל אדם שומר עבדיו, על אחת כמה וכמה שישמרך רבון העולמים עכ"ל

כלומר, מי שממלא אחר רצונות האדון, ריבונו של עולם, האדון יסיר ממנו את הדאגה לענייני העולם הזה - עול מלכות ועול דרך ארץ. 

מקור פיקנטי הקשור לנושא הוא המקור הבא (דף על הדף קידושין דף כט עמוד ב):

איתא בשם החי' הרי"ם זצ"ל על מה שנוהגים לזרוק על החתן העולה לתורה אגוזים ושקדים ומיני מתיקה. כי הנושא אשה מקבל עליו עול פרנסה, כמו שאמרו כאן רחיים על צוארו כו', ושנינו (אבות פ"ג) שמי שמקבל על עצמו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, וזהו שמרמזין לו שאם יעלה לתורה ויקבל עליו עול תורה, אז יהי' לו פרנסה בנקל כמו אגוזים ושקדים שגדלים מעצמם בלי טורח.

ה'משך חכמה'
מתוך: ויקיפדיה

אך האם זה הפירוש היחיד שניתן לתת למשנה זו? 

הבה נעיין בדבריו הבאים של הג"ר מאיר שמחה הכהן מדווינסק (משך חכמה שמות פרק לד):

(כז - כח) ויאמר ה' אל משה כתב לך את הדברים האלה וכו'. ויכתוב על הלוחות את דברי הברית עשרת הדברים. ובעקב (דברים י, א - ד): "בעת ההיא אמר ה' אלי פסל וכו' ואכתוב על הלוחות וכו' ויכתוב על הלוחות". וכן לעיל (לד, א) כתוב "וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת". הענין, כי אלמלא חטאו בעגל ולא נשתברו לוחות ראשונות לא נשתכחה תורה מישראל, ולא היתה אומה ולשון שולטת בהם (עירובין נד, א). והביאור, כי לולא זה היה הופעת אור האלקי פועל בם והיו מזוככי החומר והיו "ממלכת כהנים וגוי קדוש". אבל כעת צריך כל אדם ליגע לזכך חומריותו בתכונות נפשו, במדות ישרות וטהורות, גם לעמול על לימוד התורה ולהשחיר את פניו כעורב (עירובין כב, א), ואח"כ לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא בסיעתא דשמיא, וכל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ (אבות ג, ה). לכן הלוחות ראשונות "מעשה אלקים המה" (שמות לב, טז) - הקדוש ברוך הוא בעצמו עשאן [רש"י שם], גם הכתיבה. לא כן לוחות שניות, משה פסל אותם, גם הכתיבה משה כתבן כדרך כל אדם הכותב. אבל החקיקה מזה ומזה כדרך שהיה בלוחות הראשונות - שזה ענין נסיי ונפלא כמאמרם ז"ל ש - מ"ם ו - סמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים (שבת קד, א) - זה היה מפועל אלקי כדי להראות שהחומר צריך אדם לזכך אותו. וירמוז שגם הכתיבה הוא להכנה ממפעל האדם, ואח"כ לחקיקה הוא מצד עזר הקדוש ברוך הוא. ולכן כתוב (דברים י, ד) "ויכתוב על הלוחות כמכתב הראשון", היינו שהיו חקוקין מזה ומזה חרות על הלוחות מזה ומזה. ודו"ק.

כיצד המשך חכמה מסביר כאן את המשנה "כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ"?

המשך חכמה פותח בשאלה: מי כתב את עשרת הדברות בלוחות השניים? מצד אחד ה' אומר "וכתבתי על הלוחות", וכך משה מדווח שקרה בפרשת עקב "ויכתוב על הלוחות", אך בסוף פרשת כי-תשא ה' מצווה את משה לכתוב "כתב לך את הדברים האלה". כיצד ניתן ליישב בין הדברים?

המשך-חכמה מסביר שיש הבדל בין המצב לפני החטא לבין המצב לאחר החטא: לפני החטא משה לא היה צריך לעשות כלום. ה' פסל, כתב וחקק את הלוחות. לאחר החטא משה היה צריך לפסול ולכתוב וה' אך ורק חקק על הלוחות כדי שיהיו מזה ומזה. 

אך איך כל זה קשור למשנה שלנו? 

להבנתי, המשך-חכמה הפך את משמעות המשנה. לדבריו, לפני החטא, בני ישראל היו במצב של "ממלכת כהנים וגוי קדוש", כלומר היה עליהם עול מלכות, ולכן הם לא נדרשו לבצע את העבודה של פסילה וכתיבה. לאחר החטא הוסר מהם עול המלכות ולכן הם נצרכו לא רק ללמוד את התורה אלא גם להתעסק בפן הגשמי של פסילה וכתיבה וה' רק סייע מעט בחקיקה. 

לפי הבנה זו, המשנה אינה באה לעודד את האדם לקבל על עצמו עול תורה, ולשכנע אותו בכדאיות הדבר שיביא להסרת העולים הכבדים של עול מלכות ועול דרך ארץ. לפי המשך-חכמה המשנה באה להתריע בפני האדם שיבין שקבלת עול תורה אינה פשוטה והיא באה עם איבוד כל מיני פריבילגיות שאולי קיימות אצל מי שדווקא פורק ממנו עול תורה. 

אולי ר' מאיר שמחה בעל המשך-חכמה פירש כך את המשנה משום שהוא לא הרגיש שעם קבלת עול התורה העבירו ממנו עולים אחרים. 

הנה כמה תיאורים של הגאון הרוגוצ'ובי בהשוואה לעמיתו לרבנות דווינסק ר' מאיר שמחה (הדברים מובאים במאמרו של הרב מיכאל אברהם בספר רבנות האתגר):

'שמור נפשך' - היתה הסיסמא של הגאון הרוגוצ'ובי. הוא עצמו ארז את רכושו ומטלטליו [בתחילת מלחמת העולם הראשונה] ויצא לו לדרכו [...]. למרות שחלק מביתו נהרס על יד פגז אקראי, רבי מאיר שמחה סרב לזוז ממקומו. חבריו והקהילה ברובה דחקו בו לעזוב את דווינסק. 'כל עוד יש תשעה יהודים בדווינסק, אני אהיה העשירי', ענה להם הרבי. 'האם חייך לא חשובים לך?' התחננו בפניו. 'גורלו של היהודי האחרון בדווינסק יהיה גם גורלי', הוא ענה. 

יחסו כלפי אנשים שבאו להתייעץ בענייני הלכה היה נוקשה למדי, והוא היה שולח אותם להיוועץ בר' מאיר שמחה, מכיוון שאין לו זמן לעניינים כאלה. 'אין לי זמן' הפך להיות שמו השני של הרב חסר הסבלנות הזה, שהיה נדמה שהיה חי בעולמות אחרים. כיצד מתנהלת הקהילה שלו, או כל דבר בעל ענין ארצי היה מחוץ לתחום הענין שלו. כל חייו ומחשבתו היו מרוכזים בספרי התלמוד. הוא היה יותר רב למלאכים מאשר לבני תמותה רגילים. 

הרוגוצ'ובר כנראה העדיף את פשט המשנה, המשך-חכמה נאלץ למצוא פירוש אחר למשנה...