"מצוה שהיא חובת כל איש בכל יום"

הרמב"ם בהקדמתו למשנה מסביר את סדר המסכתות. על כך שמסכת ברכות היא הראשונה כותב הרמב"ם כך:

וחלק הדברים בסדר זרעים כפי שאסביר, פתח תחלה בברכות, וטעם הדבר כי הרופא המומחה כשירצה לשמור בריאות הבריא כמתכונתה מטפל תחלה בתקון המזון, ולפיכך ראה זה אשר ה' בעזרו להתחיל בברכות, לפי שהבא לאכול לא יוכל לאכול עד שיברך, ולכן מצא לנכון לפתוח את הדברים בענין הברכות כדי לתקן את המאכל תקון עניני. וכדי שלא יחסר דבר בשום ענין אלא ידבר על כל הברכות חובת המאכלים המצות, ואין מצוה שהיא חובת כל איש בכל יום כי אם ק"ש בלבד, ואין מן הראוי לדבר על ברכות ק"ש לפני שידבר על ק"ש עצמה, לפיכך התחיל מאימתי קורין את שמע, וכל הנספח לכך. 

אני מבקש להסב את תשומת לבכם למשפט המודגש:

ואין מצוה שהיא חובת כל איש בכל יום כי אם ק"ש בלבד

משפט זה הוא מעורר סימני שאלה, לאור שיטתו של הרמב"ם בהלכות תפילה (רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק א):

הלכה א
מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלהיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה, ואין מנין התפלות מן התורה, ואין משנה התפלה הזאת מן התורה, ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה.
הלכה ב
ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפלה לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא אלא חיוב מצוה זו כך הוא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כחו.
הלכה ג
אם היה רגיל מרבה בתחנה ובקשה ואם היה ערל שפתים מדבר כפי יכלתו ובכל עת שירצה, וכן מנין התפלות כל אחד כפי יכלתו, יש מתפלל פעם אחת ביום, ויש מתפללין פעמים הרבה, והכל יהיו מתפללין נכח המקדש בכל מקום שיהיה, וכן היה הדבר תמיד ממשה רבינו ועד עזרא.  

כלומר, שיטת הרמב"ם היא שלא רק קריאת שמע היא חובת כל איש בכל יום, אלא גם המצוה להתפלל.

השאלה מתעצמת לאור אופן ההתנסחות של הרמב"ם במניין המצוות הקצר שלו בתחילת משנה-תורה:

מצוה ראשונה ממצוות עשה לידע שיש שם אלוה שנ' אנכי י"י.
ליחדו שנ' י"י אלהינו י"י אחד.
לאהבו שנ' ואהבת את י"י.
ליראה ממנו שנ' את י"י אלהיך תירא.
להתפלל לו שנ' ועבדתם את י"י אלהיכם, עבודה זו היא תפלה.לדבקה בו שנ' ובו תדבק.
להשבע בשמו שנ' ובשמו תשבע. +/השגת הראב"ד/ להשבע בשמו שנ' ובשמו תשבע. א"א זו אינה מן המנין שלא בא אלא להזהיר שלא ישבע באל אחר ואולי על זה אמר דלאו הבא מכלל עשה עשה.+
להדמות בדרכיו הטובים והישרים שנ' והלכת בדרכיו.
לקדש שמו שנ' ונקדשתי בתוך בני ישראל.
לקרוא קרית שמע פעמים בכל יום שנ' ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך.

בקריאת שמע טרח הרמב"ם להדגיש שהמצווה היא לקרות שמע פעמים בכל יום. לעומת זאת, במצות התפילה הוא לא ראה צורך לכתוב "להתפלל לו בכל יום", אלא רק "להתפלל לו". 

יש לכם רעיון או מקור כיצד להסביר את הרמב"ם? אשמח לשמוע ולהחכים.