התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.
ישנו סיפור ששמעתי פעם על אחד מגדולי האחרונים, כמדומני שהוא סופר על הנודע ביהודה או על החתם סופר. אותו גדול הסביר שהסיבה שהתורה פרטה את כל הסבל הרב שמשה רבינו סבל מהעם במדבר הינו כדי שהרבנים יידעו שהעם מאז זמנו של משה לא השתנה הרבה. אך יש בזה גם צד שני, אם העם לא השתנה מאז זמנו של משה, אנו מוכרחים לומר שגם הרבנים לא השתנו יותר מדי מאז זמנו של משה, שאם לא כן העם לא היה מוכן לקבל אותם כרבנים...
בימים האחרונים אנחנו עדים מעל גבי כיפה להתקפות מצד הרב ברוך אפרתי על רבני הדור שלנו. זה התחיל לפני מספר ימים כאשר, הרב ברוך אפרתי החליט למנות ברבים שלושה חטאים שיש לדעתו בקרב הרבנות הציונית:
א. שנאה יוקדת כלפי חרדים.
ב. מתן תשובות הלכתיות באופן לא תורני השם את המוסר לפני ההלכה.
ג. מיעוט העיסוק בגמרא בעיון רציני.
דבריו הצליחו להוציא אותי משלוותי. לא כי אין בי את החטאים שהוא מונה, אלא מפני שאצל רוב הרבנים שאני מכיר (ואני מכיר) אין אפילו אחד מהחטאים הללו.
גם לא הבנתי מיהם "הרבנים" שאת חטאיהם החליט הרב אפרתי לחשוף. "רבנים" זה שם כולל למקצועות הבאים: רבני ערים, רבני שכונות, רבני קהילות, ר"מים בישיבות גבוהות, ר"מים בישיבות תיכוניות, ראשי אולפנה, חוקרים במכוני מחקר תורניים, דיינים בבתי דין לממונות, דיינים בבתי דין של המדינה, מומחי כשרות, ראשי מדרשות ומכללות, ראשי כוללים, ועוד ועוד. האם כל אלו חוטאים, לדעת הרב אפרתי, בשלושת החטאים?
יתרה מזאת, יש להוסיף ולשאול: גם אם נניח שחטאים אלו אכן קיימים, מי התיר לרב אפרתי לפרסם אותם ברבים? (עי' חפץ-חיים הל' לשון הרע כלל א,ה וכלל ד,ט וכלל ה,ד)
אמש, הבהיר הרב אפרתי (לאחר שקרא טיוטה של המאמר המופיע לפניכם) שתלונותיו אינם כנגד כלל רבני הציונות הדתית, ואפילו לא רובם, אלא רק נגד מספר כוכבים, שחטאיהם אינם מסתכמים רק בשלושה המנויים לעיל אלא מגיעים עד לדיוטה התחתונה של "עגיבה על אופניים עם חיוך שובב". אין לי רצון להתייחס לדבריו האחרונים, גם מכיוון שבמיעוט שכלי לא הבנתי איך הם מתקשרים לדבריו הראשונים, וגם כי אין דרכי להתייחס לפרצי זעם. ייתכן והדברים הבאים שאכתוב ידועים היטב לרב אפרתי, ואני מאמין שאכן כך, אך מעיון בטוקבקים על דבריו נראה שהרבה אנשים ימצאו בהם חידוש.
בשבת בצהריים, בזמן המוקדש ללימוד עצמי, ניגשתי לספרייה התורנית הזמינה לי ולגמרי במקרה הוצאתי ממנו שני ספרים שנזקקתי להם: גמרא הלכה ברורה, וכרך ל"ב של תחומין. מי שחושב שאין כיום בקרב הרבנות הציונית-דתית לימוד בעיון ושתשובות הלכתיות ניתנות באופן לא תורני, כנראה לא מכיר את שני המפעלים הללו.
גמרא הלכה ברורה מביא סיכומים של סוגיות הש"ס. סיכומים אלו מכילים חומר רב ומסכמים את דעות הראשונים והאחרונים על הסוגיא. ספרים אלו יצאו מבית מדרש ציוני-דתי למהדרין וכותבים אותם רבנים ציונים-דתיים. רבנים אלו אכן עוסקים בגמרא בעיון רציני. לא נסתפק בזה, בכל זאת זה לא ה"עיון הקלאסי", אלא לימוד אליבא דהלכתא, אני מזמין כל אחד שחושב שה"חטאים" דלעיל רווחים במחוזותינו, לעקוב אחר מדור "נתקבלו במערכת" של כתב העת התורני "המעיין" ולראות שבכל גליון יש סקירה של לפחות ספר אחד העוסק בלימוד סוגיות גמרא בעיון. כך לדוגמא, בגליון האחרון נסקר הספר "תלמוד ירושלמי, מסכת פסחים רינת שושנים" (כמובן, יש גם ספרים שנדפסים שראוי להם שלא באו לעולם, אך מדוע להסתכל על חצי הכוס הריקה?).
כרכי המאמרים של תחומין עוסקים בסוגיות הלכתיות מודרניות ורלונטיות במגוון רחב של תחומים. כותבי המאמרים הינם תלמידי חכמים ציונים-דתיים (ברובם), צעירים ומבוגרים. אני לא ראיתי שם עיסוק הלכתי באופן לא-תורני השם את המוסר לפני ההלכה. כן ראיתי שם התמודדות כנה ואמיתית עם מקורות ההלכה לנוכח המציאות המשתנה מול עינינו. גם כאן, תחומין בודאי איננו יוצא דופן, די אם נזכיר את סדרת הספרים "חבל נחלתו", המאמרים ההלכתיים המתפרסמים בכתבי העת המעייןואמונת-עתיך, ועוד ועוד.
אינני בוחן כליות ולב, כך שבניגוד לרב אפרתי אינני יכול לומר אם הרבנים שאני מכיר שונאים חרדים, אך ההתרשמות שלי היא שאין שנאה. יש מחלוקת סביב הרבה נושאים, ואפילו מחלוקת עזה, אבל שנאה אין.
ומה בכל זאת הם חטאי הרבנים? יש אכן רבנים שחוטאים בחטאים שמנה הרב אפרתי, יש גם רבנים שחוטאים בלשון הרע, יש רבנים שנכשלים בעבירות שבממון, ויש אחרים שמזלזלים ברמת המשכל של הציבור הרחב. לצערנו, יש גם רבנים שנכשלו באיסורי עריות. אני מקווה שכל אחד יודע שרב אינו חסין מעבירות ומחטאים. ועם זאת, ישנם גם רבנים הדומים למלאכי אלוקים.
בשנה וחצי האחרונות אני שותף בפורום רבנים אינטרנטי. בפורום חברים מאות רבנים, מכל קצות הארץ (וגם כמה מחוץ לארץ), רבנים העוסקים בכל מגוון המקצועות הרבניים שפרטתי לעיל. אני יכול לומר בבטחה: יש תלמידי חכמים בישראל. ישנם רבנים הבקיאים, לא בשלושה סדרים, אלא בששה סדרים – מזרעים ועד טהרות, יש רבנים הבקיאים בספרים שאני מעולם לא שמעתי עליהם, יש רבנים השולטים שליטה ללא מצרים בעיון הבריסקאי, יש רבנים הממשיכים את דרכי העיון שהיו מקובלים בקהילות הספרדים, יש רבנים היודעים לתת נקודת מבט תורנית מחודשת בכל נושא שמתעורר, יש רבנים המצטיינים במידות תרומיות, רבנים אלו אינם מיעוט שאינו ניכר, הם אינם רק זקני הדור, הם באים מבתי מדרש שונים ומגוונים. הצד השווה שבהם הוא שהם רבנים ציונים-דתיים (הגם שישנם בפורום רבנים ותלמידי חכמים גם מהמגזר החרדי).
מעבר לכך שלמדתי להיווכח שיש בינינו רבנים תלמידי חכמים גדולים מסוגים ורקעים שונים, למדתי שניתן לקיים דו-שיח בין רבנים שמתלבשים וחושבים אחרת. למדתי שמשיח זה כל הצדדים יוצאים מורווחים, ומצליח ללמוד ולהפנים מה מפריע לצד שכנגד. למדתי ששינויים יתרחשו כנראה רק מתוך דיאלוג המכיר איש בגדולתו של חבירו, ומתוך כך גם מסוגל למקד את ביקורתו לנקודות הרלוונטיות, ולא מתוך פרצי זעם, החרמות ופשקווילים. לדעתי, מי שבאמת רוצה לחולל שינוי לא יעדיף להטיח האשמות כנגד כל מי שחושב או מתבטא מעט שונה ממנו, אלא ינצל את האפשרות לנסות ולהיכנס עמם לדיאלוג.
ישנו סיפור ששמעתי פעם על אחד מגדולי האחרונים, כמדומני שהוא סופר על הנודע ביהודה או על החתם סופר. אותו גדול הסביר שהסיבה שהתורה פרטה את כל הסבל הרב שמשה רבינו סבל מהעם במדבר הינו כדי שהרבנים יידעו שהעם מאז זמנו של משה לא השתנה הרבה. אך יש בזה גם צד שני, אם העם לא השתנה מאז זמנו של משה, אנו מוכרחים לומר שגם הרבנים לא השתנו יותר מדי מאז זמנו של משה, שאם לא כן העם לא היה מוכן לקבל אותם כרבנים...
בימים האחרונים אנחנו עדים מעל גבי כיפה להתקפות מצד הרב ברוך אפרתי על רבני הדור שלנו. זה התחיל לפני מספר ימים כאשר, הרב ברוך אפרתי החליט למנות ברבים שלושה חטאים שיש לדעתו בקרב הרבנות הציונית:
א. שנאה יוקדת כלפי חרדים.
ב. מתן תשובות הלכתיות באופן לא תורני השם את המוסר לפני ההלכה.
ג. מיעוט העיסוק בגמרא בעיון רציני.
דבריו הצליחו להוציא אותי משלוותי. לא כי אין בי את החטאים שהוא מונה, אלא מפני שאצל רוב הרבנים שאני מכיר (ואני מכיר) אין אפילו אחד מהחטאים הללו.
גם לא הבנתי מיהם "הרבנים" שאת חטאיהם החליט הרב אפרתי לחשוף. "רבנים" זה שם כולל למקצועות הבאים: רבני ערים, רבני שכונות, רבני קהילות, ר"מים בישיבות גבוהות, ר"מים בישיבות תיכוניות, ראשי אולפנה, חוקרים במכוני מחקר תורניים, דיינים בבתי דין לממונות, דיינים בבתי דין של המדינה, מומחי כשרות, ראשי מדרשות ומכללות, ראשי כוללים, ועוד ועוד. האם כל אלו חוטאים, לדעת הרב אפרתי, בשלושת החטאים?
יתרה מזאת, יש להוסיף ולשאול: גם אם נניח שחטאים אלו אכן קיימים, מי התיר לרב אפרתי לפרסם אותם ברבים? (עי' חפץ-חיים הל' לשון הרע כלל א,ה וכלל ד,ט וכלל ה,ד)
אמש, הבהיר הרב אפרתי (לאחר שקרא טיוטה של המאמר המופיע לפניכם) שתלונותיו אינם כנגד כלל רבני הציונות הדתית, ואפילו לא רובם, אלא רק נגד מספר כוכבים, שחטאיהם אינם מסתכמים רק בשלושה המנויים לעיל אלא מגיעים עד לדיוטה התחתונה של "עגיבה על אופניים עם חיוך שובב". אין לי רצון להתייחס לדבריו האחרונים, גם מכיוון שבמיעוט שכלי לא הבנתי איך הם מתקשרים לדבריו הראשונים, וגם כי אין דרכי להתייחס לפרצי זעם. ייתכן והדברים הבאים שאכתוב ידועים היטב לרב אפרתי, ואני מאמין שאכן כך, אך מעיון בטוקבקים על דבריו נראה שהרבה אנשים ימצאו בהם חידוש.
בשבת בצהריים, בזמן המוקדש ללימוד עצמי, ניגשתי לספרייה התורנית הזמינה לי ולגמרי במקרה הוצאתי ממנו שני ספרים שנזקקתי להם: גמרא הלכה ברורה, וכרך ל"ב של תחומין. מי שחושב שאין כיום בקרב הרבנות הציונית-דתית לימוד בעיון ושתשובות הלכתיות ניתנות באופן לא תורני, כנראה לא מכיר את שני המפעלים הללו.
גמרא הלכה ברורה מביא סיכומים של סוגיות הש"ס. סיכומים אלו מכילים חומר רב ומסכמים את דעות הראשונים והאחרונים על הסוגיא. ספרים אלו יצאו מבית מדרש ציוני-דתי למהדרין וכותבים אותם רבנים ציונים-דתיים. רבנים אלו אכן עוסקים בגמרא בעיון רציני. לא נסתפק בזה, בכל זאת זה לא ה"עיון הקלאסי", אלא לימוד אליבא דהלכתא, אני מזמין כל אחד שחושב שה"חטאים" דלעיל רווחים במחוזותינו, לעקוב אחר מדור "נתקבלו במערכת" של כתב העת התורני "המעיין" ולראות שבכל גליון יש סקירה של לפחות ספר אחד העוסק בלימוד סוגיות גמרא בעיון. כך לדוגמא, בגליון האחרון נסקר הספר "תלמוד ירושלמי, מסכת פסחים רינת שושנים" (כמובן, יש גם ספרים שנדפסים שראוי להם שלא באו לעולם, אך מדוע להסתכל על חצי הכוס הריקה?).
כרכי המאמרים של תחומין עוסקים בסוגיות הלכתיות מודרניות ורלונטיות במגוון רחב של תחומים. כותבי המאמרים הינם תלמידי חכמים ציונים-דתיים (ברובם), צעירים ומבוגרים. אני לא ראיתי שם עיסוק הלכתי באופן לא-תורני השם את המוסר לפני ההלכה. כן ראיתי שם התמודדות כנה ואמיתית עם מקורות ההלכה לנוכח המציאות המשתנה מול עינינו. גם כאן, תחומין בודאי איננו יוצא דופן, די אם נזכיר את סדרת הספרים "חבל נחלתו", המאמרים ההלכתיים המתפרסמים בכתבי העת המעייןואמונת-עתיך, ועוד ועוד.
אינני בוחן כליות ולב, כך שבניגוד לרב אפרתי אינני יכול לומר אם הרבנים שאני מכיר שונאים חרדים, אך ההתרשמות שלי היא שאין שנאה. יש מחלוקת סביב הרבה נושאים, ואפילו מחלוקת עזה, אבל שנאה אין.
ומה בכל זאת הם חטאי הרבנים? יש אכן רבנים שחוטאים בחטאים שמנה הרב אפרתי, יש גם רבנים שחוטאים בלשון הרע, יש רבנים שנכשלים בעבירות שבממון, ויש אחרים שמזלזלים ברמת המשכל של הציבור הרחב. לצערנו, יש גם רבנים שנכשלו באיסורי עריות. אני מקווה שכל אחד יודע שרב אינו חסין מעבירות ומחטאים. ועם זאת, ישנם גם רבנים הדומים למלאכי אלוקים.
בשנה וחצי האחרונות אני שותף בפורום רבנים אינטרנטי. בפורום חברים מאות רבנים, מכל קצות הארץ (וגם כמה מחוץ לארץ), רבנים העוסקים בכל מגוון המקצועות הרבניים שפרטתי לעיל. אני יכול לומר בבטחה: יש תלמידי חכמים בישראל. ישנם רבנים הבקיאים, לא בשלושה סדרים, אלא בששה סדרים – מזרעים ועד טהרות, יש רבנים הבקיאים בספרים שאני מעולם לא שמעתי עליהם, יש רבנים השולטים שליטה ללא מצרים בעיון הבריסקאי, יש רבנים הממשיכים את דרכי העיון שהיו מקובלים בקהילות הספרדים, יש רבנים היודעים לתת נקודת מבט תורנית מחודשת בכל נושא שמתעורר, יש רבנים המצטיינים במידות תרומיות, רבנים אלו אינם מיעוט שאינו ניכר, הם אינם רק זקני הדור, הם באים מבתי מדרש שונים ומגוונים. הצד השווה שבהם הוא שהם רבנים ציונים-דתיים (הגם שישנם בפורום רבנים ותלמידי חכמים גם מהמגזר החרדי).
מעבר לכך שלמדתי להיווכח שיש בינינו רבנים תלמידי חכמים גדולים מסוגים ורקעים שונים, למדתי שניתן לקיים דו-שיח בין רבנים שמתלבשים וחושבים אחרת. למדתי שמשיח זה כל הצדדים יוצאים מורווחים, ומצליח ללמוד ולהפנים מה מפריע לצד שכנגד. למדתי ששינויים יתרחשו כנראה רק מתוך דיאלוג המכיר איש בגדולתו של חבירו, ומתוך כך גם מסוגל למקד את ביקורתו לנקודות הרלוונטיות, ולא מתוך פרצי זעם, החרמות ופשקווילים. לדעתי, מי שבאמת רוצה לחולל שינוי לא יעדיף להטיח האשמות כנגד כל מי שחושב או מתבטא מעט שונה ממנו, אלא ינצל את האפשרות לנסות ולהיכנס עמם לדיאלוג.
שלום וברכה,
השבמחקקצת חבל לי, כי המאמר של הרב אפרתי כן העלה נקודה חשובה, למרות הסגנון והכל, והיא ההבדל בצורת החיים בין 'הרבנים הצעירים' ובין הדימוי הרווח על תלמידי חכמים - שכל ימיהם בש"ס ופוסקים ולא מעורים בתרבות. זאת שאלה חשובה שדורשת דיון - ההבדל בין תרבות ההתמדה וידיעת התורה, מבחינת המצוי והרצוי - ולתחומין והלכה ברורה אין ממש קשר לכך.
אייל,
השבמחקאני מעריך את זה שאתה מנסה לקיים דיון ענייני בנושא. אינני חושב שהמאמר של הרב אפרתי יכול להיות כר לדיון כזה, אבל אני מוכן לזרום אתך.
בא תפרט קצת יותר. קח את אחד מהרבנים שהוזכר במאמר ותגיד לי כיצד 'צורת החיים' של 'הרבנים הצעירים' הוא כל כך שונה מאותו דימוי. איך לדעתך נראה יומו של אותו רב-צעיר, ואיך נראית שבתו?
לתחומין, אגב, יש קשר אמיץ לכך, אבל לזה נגיע מאוחר יותר באם תשתף פעולה.
אני גם לא חושב שהרב אפרתי הוא כר לדיון בנושא.
השבמחקאבל מה לעשות, לא נעים לדבר על זה - רב צריך להיות מחובר לתורה. אני לא חושב שזה צריך להתבטא בניתוק; אבל נתקלתי בכמה רבנים שנראה שתורה זה פשוט החומר שממנו הם עושים שיעורים.
שלא תבין אותי לא נכון: לצערי הרבנים שכל ימיהם בש"ס ופוסקים, רובם נתפסים בציבור כלא רלוונטיים. בשל אי-מעורבותם בתרבות העכשווית נזקק הציבור לרבנים אחרים, פחות יודעי ולומדי תורה - אבל שהציבור מרגיש שהם מבינים לליבו....
בוקר טוב, חודש טוב
השבמחקשוב, אני ממש לא חושב שזה בהכרח רע, זה הרבה יותר מורכב, אבל הדימוי הזה של ת"ח שכל ימיו בש"ס ופוסקים, ובקושי קורא ספרים, עיתונים, בלוגים, בקושי יש לו נחת רוח לחשוב על המציאות - הוא כן שונה מהמציאות. לא בטוח שזה רע. יכול להיות שבאמת זה רק מיתוס שכובל, שמפריע, שאין בו בהכרח צורך בעולם מאגרי המידע וספרי מראה המקומות (ובניהם הלכה ברורה ואנציקלופדיה תלמודית המעולים). שאדם יכול לחקור נושא ממוקד והוא לא צריך להחזיק בראשו כל הזמן את הכל - דבר שיכול להפריע להתפתחות בתחומים אחרים
יותר מזה - לפעמים אתה ממש רואה את הנזקים שהמיתוס גורם אפילו ברמת הכתיבה התורנית הלכתית בלבד - ל'גדולים', שחיים כמו מיתוס הגדולים, פשוט אין נחת רוח להשקיע בכתיבה, בסדר, לאהוב את הניסוח היפה, לפעמים אפילו אין להם מספיק זמן לחשוב בצורה שיטתית ועמוקה על התוכן, על מלוא היקפו. אין מה לעשות, ככה זה שלומדים 'עשרות דפים בעיון מדי יום', כפי שכתב הרב אפרתי שנאמן למיתוס הגדולים. לא נעים לומר: אפילו רבנים ברמת ר' אברום, איזו תרומה הוא תרם לספרות הרבנית? הרבה פחות ממה שהיה יכול לתרום אילו היה מושפע מהתרבות האקדמית, של נחת, שבתון, 'השנה אני חוקר נושא מסוים', זה משפט שתשמע מתרבות הגדולים? ומי שחוקר צריך נחת רוח, פחות כבישה, יותר נינוחות.
השבמחקברחת מהדיון
השבמחקא. אינני חסיד של הרב אפרתי, אינני מסכים עם הרבה מתגובותיו, וודאי שני לא הייתי כותב תשובה לשאלה שנשאל בסגנון כמו שענה.
השבמחקב. ואעפ"כ, לדעתי, הוא העלה שאלה-אמירה נכונה (לענ"ד). כמובן, ניתן להכליל ולהפוך אותה למגוחכת, אבל יש בה יסוד אמיתי.
ג. הטענה היסודית: מנהיג תורני, צריך קודם כל להיות תלמיד חכם, במשמעות הלמדנית של המילה, ש"ס ופוסקים, ראשונים ואחרונים, בקיאות ועיון. (כמובן, ניתן להתווכח על יסוד זה, אך זהו דיון ענייני וחשוב). לצערי, ישנם בציונות הדתית רבנים חשובים ומרכזיים שאינם תלמידי חכמים במובן המקובל של המושג. הם יודעים הרבה על מטא-הלכה, מוסר, ערכים שונים, ואינני מזלזל בזה, אך הם חסרים את הקומה הבסיסית - שכל הדברים האחרים יכולים רק להוסיף עליה - למדנות והיקף גדול בשורשי הלכה.
ד. המעניין, שתופעות אלו חוברות (עפ"י רוב) יחד עם חיבור חזק לעולם הערכי והתרבותי המודרני-המערבי-העכשיויי, כפי שנכתב במאמר השני של הרב אפרתי. (אגב, מיד כשראיתי את מאמרו הראשון, הבנתי שלזה כוונתו, וכך הבינו הרבה טוקבקיסטים ב'כיפה', כנראה שבכ"ז זה לא כ"כ קשה להבין למה הכוונה). האם יש קשר בין הדברים? מסתבר שכן, אך אין לי כוח להרחיב כעת.
ה. היות המאמר מתייחס ג"כ לטוקבקים העוסקים בספרות התורנית מבית הציונות הדתית, - אשמח להעיר: המפעל של 'הלכה ברורה', עם כל הכבוד לו, הוא סיכום מדויק ותמציתי של הסוגיות. האם נראים בו חידושים, הבחנות וחקירות שלא נמצאו בספרים קודמים? האם אין לציונות הדתית מה להשתפר בתחום זה? (אפילו ספרו הנפלא של הרב ליכטנשטיין שליט"א, איננו מכיל כמעט חידושים הלכתיים, אלא מהוה סדרנות מפליאה של סוגיות).
אם נבחן ישיבה ציונית ממוצעת מול ישיבה חרדית ממוצעת, כשבשתיהן אותו מספר תלמידים ובוגרים, - היכן נמצא יותר ספרי חידושים על הסוגיות? היכן נמצא יותר ספרי סיכומים של פסקי המ"ב בהלכות צניעות ושל הטעמים שאין 'שלושת השבועות' בזמנינו?
ו. המאמר מפנה אותנו לגיליון 'המעיין' לגלות כמה ספרי למדנות יש בציונות הדתית, אך מי שיעבור על ה"נתקבלו במערכת" יגלה שהם בודדים ממש. לשם השוואה: כמה ספרים בתורת הראי"ה קוק נסקרו במדור זה?
ז. אני אכן מסתייג מדבריו על 'שנאה לחרדים', אך, אפשר לומר שיש מקום להוסיף במגזרינו קבלת האחר והשונה ביחס לציבור החרדי באופן יותר רציני. למשל, אם מכון פוע"ה מנסים לעשות כנס משותף לרבנים ציונים וחרדים [כן, יש דבר כזה!] אז לא צריך להגיש על זה בג"ץ... (כמובן, זה לא קשור עם הנורמות החרדיות ראויות או שלא, ברור שרבנים חרדיים לא יבואו לכנסים בהם מרצות נשים).
למ.ק.,
השבמחקתגובה לחלק מהנקודות שהעלית:
ג. האם אתה מכיר אישית את הרבנים הללו שאתה מבקר אותם? האם זה הרושם שיש לך, או שאתה כותב מידיעה? ונגיד והרושם שלך הוא נכון, האם אותה תופעה לא קיימת במתרס השני של המגזר (תזכיר לי באלו ישיבות ראש הישיבה לא מוסר שיעור כללי, לדוגמא).
ד. אני חושב שזו הנקודה העיקרית ואם אתה לא רוצה להרחיב בה, לענ"ד זה בריחה מהדיון.
ה. אני חולק עליך לחלוטין. מדי פעם בפעם אני נכנס לחנויות ספרים חרדיות. קשה מאד מאד למצוא ספרים חדשים איכותיים בשום תחום. התחום היחיד שהוא מאד מוצלח הוא בהוצאה מחודשת של ספרים, וגם זה לא תמיד.
ו. בכל גליון יש סקירה של ספר אחד או שניים שעוסקים בלימוד עיון. לדעתי זה מעיד על מצב מצוין בתחום הזה. אתה רשאי לחלוק כמובן.
המשך
השבמחקלגבי ז - נושא הדיון כאן הוא רבנים. היחס לציבור החרדי הוא נושא מעניין וחשוב, אך הדיון כאן הוא יחס הרבנים לציבור החרדי. על זה לא הגבת.
מענה לרב בני,
השבמחקג. 1) לגבי הרבנים שאני מבקר אותם - חלק מהביקורת נאמרת על סמך דברים ששמעתי מת"ח (מאותם חוגים) המכיר את הדמות עליה שוחחנו אישית (וחוסר הצד הלמדני של אותה דמות לא היה נראה לו משמעותי, על אף שהוא עצמו ת"ח גדול גם בצד הלמדני); חלקים אחרים של הביקורת נאמרים על סמך התרשמות מפרסומיהם השונים, והן מהתייחסות של רבנים ות"ח לנשואי הביקורת.
2) אם הביקורת הייתה אישית, אכן יש יותר מטעם לפגם בעריכת ביקורת בצורה שכזו. אך אם הביקורת היא ציבורית, כלומר, על העמדת דרך חדשה שאיננה מבוססת על גדלות תורנית - דומני אין צורך ביותר מכך (להפך, על מייסדי הדרך להוכיח את גדלותם).
3) עיקר הביקורת היא שייסדו כאן דרך חדשה, לא רק במובן המחשבתי אלא בעיקר במובן ההלכתי (המתבטאת למשל בקולות שונות בענייני צניעות – שאינן מקובלות לא על פוסקי החרד"ל ולא על הפוסקים הליטאים, הספרדים, החסידים או ההונגרים), כשהיא איננה מגובה בביסוס הלכתי איתן.
4) בהקשר זה אצטט את דברי הרב משה ליכטנשטיין שליט"א:
"סמכותו של פוסק או של פסיקה יכולה להיסמך על מקורות שונים. לשם אנלוגיה, אשתמש בדיני נביא. נביא זוכה להכרה באחת משני דרכים: א. נתינת אות או מופת; ב.מוחזקות בנבואה (עיין סנהדרין פט:). כך גם פסק: ניתן להוכיח את הפסיקה על ידי אות או מופת חתוך מתוך הסוגיה; אך במידה ואין הוכחה ברורה – אם מפני שהסוגיה נתונה לפרשנויות שונות, ואם מפני שאין בה מספיק מידע משמעותי – אזי הפסיקה נשענת במידה רבה על סמכותו האישית של הפוסק."
(http://www.etzion.org.il/dk/5768/1150maamar3.html)
5) גם כאן, מדובר בתופעה בה רבנים בעלי גישה מחודשת כותבים פסקים (בעיקר באינטרנט), תוך שהם נמנעים מלנמק (מסיבות שונות) בכלים הלכתיים, והם אינם נחשבים לסמכות תורנית-הלכתית משמעותית (מהטעמים שפירש הרב"א). זוהי אחת מהנקודות המשמעותיות בביקורת.
ד. הסברתי את הביקורת אף מבלי להתייחס לקשר בין התופעות, אך בכ"ז אתייחס *קצת* לקשר ביניהן:
1) טענה ראשונה: גישה זו, מבכרת את הערכים המערבים על הערכים התורניים - במצבי התנגשות. (לצורך העניין, העדפת כבוד הבריות על איסור נגיעה באשה, במצב של הושטת יד; - כמובן, אין הכוונה לדון במקרה הצפציפי, שבו יש צדדים להקל, אלא בשאלה העקרונית). יתכן שקביעות נפשית יתירה בעולמה של הלכה היו מביאים לתוצאות שונות.
2) וכן להיפך, עודף זהות וחשיפה לתרבות המערבית מונעים התקשרות לעולמה של תורה, עד אפשרות לשקידה מרובת שנים שיכולה לאפשר למדנות (לאדם ממוצע).
ה. לגבי ספרות חרדית, הן בתחום הסיכום (ספרי מראי-מקומות, ספרים בהלכה במגוון מקצועות, ועוד), הן בתחום הוצאת ספרי הראשונים, הן בתחום החדשנות באגדה, - הם עולים לענ"ד על הספרים מביהמ"ד של הצה"ד. כמו כן, נמצאים ג"כ ספרים טובים בלמדנות, לעומת הצה"ד שכמעט אין בה ספרים בתחום זה.
ו. לגבי המעיין, זה כבר ויכוח טכני, אבל נערוך אותו:
תמוז תשע"ב - אין אף ספר למדני (כלומר, המציע פרשנויות חדשות לסוגיות בתלמוד),
ניסן תשע"ב – כנ"ל
חנוכה תשע"ב – חסר קישור
תשרי תשע"ב – ספר למדני אחד, של אברך ב'מיר'
תמוז תשע"א – אין ספר למדני
ניסן תשע"א – אין ספר למדני
טבת תשע"א – ספר למדני אחד, של מחבר מחסידות חב"ד
ר"ה תשע"א – ספר למדני אחד (מלבד תורת המלך), המחבר מארה"ב (ואינני בטוח שהוא מהצה"ד), וספר השוואות בין הבבלי לירושלמי
תמוז תש"ע – ספר בהסבר דרשות הפסוקים (הרב שילת) וספר השוואות בבלי וירושלמי
ניסן תש"ע – ספר למדני(?) אחד מאת "אברך ירושלמי" (כנראה חרדי)
טבת תש"ע – אין אף ספר למדני קלאסי
תשרי תש"ע – ספר למדני אחד (של אברך ב'מיר') וספר מראי-מקומות (של ר"מ בשעלבים)
תמוז תשס"ט – ספר למדני (?) אחד (המחבר כנראה ת"ח בני-ברקי)
ניסן תשס"ט – אין ספר למדני (מלבד בטאון הישיבה באיתמר, ושני ספרים בהלכות דיינים, האחד של מחבר חרדי-ספרדי, והשני קובץ של כולל דיינות ברחובות)
טבת תשס"ט – אין ספר למדני
תשרי תשס"ט – אין ספר למדני
תמוז תשס"ח – אין ספר למדני
ניסן תשס"ח – חסר קישור
טבת תשס"ח – אין ספר למדני
תשרי תשס"ח – חסר קישור
תמוז תשס"ז – אין אף ספר למדני *קלאסי*
טבת תשס"ז – כנ"ל
תשרי תשס"ז – ספר למדני אחד (הגיוני משה מאת הרב בוצ'קו)
לסיכום, בתוך כל גיליונות 'המעיין' במשך חמש שנים (תשס"ז-תשע"ב) יש רק ספר למדני קלאסי אחד שהמחבר מישיבות הצינות הדתית.
ז. לגבי היחס לחרדים – הערת הערה נכונה (אך קִלקלת לעצמך בדבריך בדבריך המזלזלים בספרות התורנית החרדית, אך זו דעה אישית שאיננה – בהכרח – מאפיינת את רבני הצה"ד משום גוון).