ביקורת ספרים: חוה לא אכלה תפוח, הרב חיים נבון

גילוי נאות: הרב חיים נבון הוא חבר שלי.

ספרו החדש של הרב חיים נבון "חוה לא אכלה תפוח - 101 טעויות נפוצות בענייני יהדות", אינו מסוג הספרים שאני בדרך כלל קורא. אני בדרך כלל מסתפק בספרי הגות או בביוגרפיות. הספר שלפנינו אינו ביוגרפיה, ואף אינני יכול להגדירו כספר הגות. אני הייתי מגדירו כספר טריוויה בנושאי יהדות. ככזה, שמחתי מאד לקבל אותו לידי ממש ערב צאתי לחופשה והוא התאים לי בול כספר לקריאה בערסל בחצר הצימר בו שהיתי. הקריאה בו היא בעיקרה כיפית, הקורא מוצא את עצמו מתווכח בראשו עם המחבר עד כמה ה"טעות" היא אכן טעות, מדי פעם מחייך על איזה סיפורון משעשע או מאיור מוצלח ומנסה לתייג כל אחת מהטעויות לאיזה חלק מהאוכלוסייה יש לייחס אותה.
למי מיועד הספר? אין לכחש שרוב ה"טעויות" מיוחסות לציבור החילוני והמסורתי, ואף על פי כן יש גם כאלה המיועדים לציבור הדתי. גם אותם ה"טעויות" השייכות לכאורה לחילונים כתובים באופן משעשע וקליל שכל אחד יכול להנות ממנו, כמעט כל טעות פותחת בסיפור משעשע קצר, מכילה משהו מארון הספרים היהודי בנושא המדובר, בסוף יש פינה קטנה עם וורט בנושא ולקינוח לרוב איור מוצלח של המאייר מנחם הלברשטט (שבלי איוריו הספר היה חסר מאד). ארבעה מבני משפחתי קראו בהנאה חלקים נרחבים מהספר. תחילה שמחתי לראות שגם ילדי בבית הספר היסודי נהנים מהספר, אך שמחתי עוד יותר כשהניחו את הספר לפני שהגיעו לטעות מספר שבעים ותשע: "לפי ההלכה, אסור להשתמש באמצעים למניעת היריון", ובכך חסכו מאתנו שאלות שעוד לא הגיעה השעה לענות עליהם.

ובכל זאת בכותרת למעלה כתוב ביקורת, אז פטור בלא כלום אי אפשר.
הבחירה במילה "טעויות" אולי נעשתה מטעמים מסחריים, וככזו היא מוצלחת. עם זאת לי היא קשה. המילה "טעות" היא מילה מתריסה קצת, וכשהטעות אינה מוחלטת אלא מדובר רק בחוסר דיוק זה קצת צורם. לאנשים כמוני הדיבור על טעויות רק מדרבן למצוא עוד טעויות.
וכשמחפשים, בדרך כלל גם מוצאים. הנה לדוגמא טעות אחת המכילה בתוכה שתי טעויות, שגם קשורה לתקופה הזו של השנה: טעות מספר ששים ואחת: "באנו לבית הכנסת בכיפור, כדי לשמוע את השופר". בתוך דבריו כותב הרב חיים נבון:

בשנת היובל, פעם בחמישים שנה, היו תוקעים בשופר במוצאי יום הכיפורים, כדי להודיע שהגיע זמנם של כל העבדים לצאת לחופשי.

על שופר של יובל כותב הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק י הלכות י-יא):

מצות עשה לתקוע בשופר בעשירי לתשרי בשנת היובל, ומצוה זו מסורה לבית דין תחלה (שנאמר והעברת שופר תרועה) וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע שנאמר תעבירו שופר, ותוקעין בשופר תשע כדרך שתוקעין בר"ה =בראש השנה=, ומעבירין שופר בכל גבול ישראל.
שופר של יובל ושל ראש השנה אחד הוא לכל דבר, ואחד ראש השנה ואחד היובל לתקיעות, אלא שביובל תוקעין בין בב"ד שקדשו בו את החדש בין בב"ד שלא קדשו בו את החדש, וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע כל זמן שבית דין יושבין ושלא בפני בית דין. 

דברים אלו כתב הרמב"ם על סמך דברי המשנה בראש השנה:

שוה היובל לר"ה לתקיעה ולברכות 

כלומר, גם ביום כיפור של יובל מתפללים תשע ברכות, כמו בראש השנה, ותוקעים על סדר הברכות, כמו בראש השנה. התקיעות כמובן נערכות ביום כיפור עצמו, ולא במוצאי יום כיפור.

ועוד באותו עמוד:

יהודי תימן נוהגים לתקוע בשופר ארוך במיוחד, שעשוי מקרן של אנטילופיה אפריקנית ("קודו").

זה נכון שיש מיהודי תימן שנוהגים לתקוע באותו קרן ארוך. אך בדרך כלל כשמזכירים את מנהגי יהודי תימן, מתכוונים לאותם התימנים הנוהגים עפ"י הרמב"ם. אלו, כמובן, אינם תוקעים בקרן של אנטילופיה אפריקנית, אלא כפי דברי הרמב"ם (הלכות שופר וסוכה ולולב פרק א הלכה א):

ושופר שתוקעין בו בין בראש השנה בין ביובל הוא קרן הכבשים הכפוף, וכל השופרות פסולין חוץ מקרן הכבש 

יהודי תימן הנוהגים עפ"י הרמב"ם לוקחים בדווקא שופר איל (כבש מבוגר) ולא מבהמה אחרת, אך הוא גם שונה משופרות האילים המצויים בבתי הכנסת האשכנזים והספרדים בכך שהשופר התימני איננו עובר עיבוד, אלא הוא כפוף כפי שהוא בטבע. בנושא זה ראו עוד כאן.


אסיים במה שפתחתי, סך הכל מדובר בספר קליל ומהנה, שבודאי יספק לכם כמה רגעים של הנאה, יעשיר את הידע הכללי שלכם, ויכול להיות שגם יגרום לכם לנסות למצוא טעויות בדברי המחבר.