התואר הנכסף

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

הראשון שכינה אותי בתואר "הרב" היה הרב קצנלבוגן, שלימד אותי תורה בכיתה י'. כל תלמיד שענה תשובה טובה מיד היה זוכה בתואר הכבוד. "הרב", הסביר מי שבאמת היה הרב, "זה כינוי למי שיודע ללמוד. כשאני רואה שתלמיד עונה תשובה נכונה, זה סימן שהוא יודע ללמוד, ובודאי ראוי לכנותו הרב". כך הפכנו בני כיתה י2 להיות "הרב" אודי, "הרב" אסף, "הרב" דודי, "הרב" בני, ועוד.

בהתנהגותו זו, לימד אותנו הרב קצנלבוגן מספר דברים חשובים שהמשיכו איתי לחיי הבוגרים, להלן חלק מהם:
- זה שקוראים למישהו "הרב", אינו אומר בהכרח שהוא יודע על מה הוא מדבר.
- גם אם הוא לא בהכרח יודע על מה הוא מדבר, זה לא אומר שכל מה שהוא אומר אינו נכון.
- במגזר החרדי, אליו השתייך הרב קצנלבוגן, יש אינפלציה מטורפת בכל הקשור לתוארי כבוד רבניים.

מעבר לדברים אלו, לימד אותנו המורה לתורה, ש"הרב" זה תואר של כבוד. כשהיה אומר לנו מידי שיעור "אוווו! תשמעו מה מלמד אותנו הרב יונתן", זה היה שונה לחלוטין מלומר, כפי שעשו מורים אחרים, "כולם שמעו מה יונתן אמר?". אם "הרב" יונתן אמר משהו, זה כנראה משהו שראוי לשמוע.

כמובן, שכולנו ידענו שלר"מים שלנו קוראים "הרב", כתואר של כבוד, אבל לא ידענו כמה כובד יש לתואר הזה עד שזה לא נחת על ראשנו מפיו של הרב קצנלבוגן. אז קלטנו שלהיקרא "הרב" זה משהו שדורש ממך התנהגות וחכמה מסוימים.

כחלוף השנים, וכשלפחות אחד מבני אותה כיתה י2 הפך להיות רב מכהן, יחסיי עם התואר "הרב" עדיין אינם פשוטים.

כמעט כל רב נתקל בשאלות מעין אלו בשלב כלשהו בחייו. אתה מתקשר לאחד מחברי הקהילה ומשום מה המספר שלך אינו נמצא בזכרון של הטלפון שלו והוא שואל "מי מדבר?". מה אומרים? האם אומרים את השם הפרטי, כפי שאתה עושה כשאתה מתקשר סתם לחבר או בן משפחה, וכשהוא לא יזהה אתה תתן לו רמז ואז תשמע את המבוכה בקולו "אההה, הרב! סליחה שלא זיהיתי, לא כל כך שומעים כאן". מאידך, אם תאמר "שלום, מדבר הרב!", זה לא נעים לקרוא לעצמך בתואר כבוד.

לחילופין, אתה מכין את תוכנית הלו"ז ללימוד ליל שבועות. במשבצת שלך אתה כותב את שמך, כפי שאתה רגיל לכתוב אותו. בסוף אתה מגיה את התוכניה לפני שליחה לחברי הקהילה ופרסום, ואתה מגלה שבעצם רשמת תארי כבוד לכל מי שמדבר חוץ מאשר לך.

כבר קרה לי (יותר מפעם אחת), שהתארחתי בבית כנסת מסוים ביום שני בבוקר והגבאי כיבד אותי בעליה מפאת שהייתי אורח במקום. לפני העליה הוא ניגש לשאול את שמי, כמקובל, וכך קרא לי לעלות לתורה. לאחר התפילה הגבאי ניגש אלי והתנצל. אחד המתפללים אמר לי שאתה רב, אני מתנצל שלא קראתי לך לתורה עם "הרב". מה בדיוק אמורים להגיד במצבים כאלה?

כל רב מוצא לעצמו את דרכי ההתמודדות שלו עם הבעיות הללו. חלק מהדרכים יכול להיות הבחנה בין אם אתה מתקשר למישהו בשם מוסד תורני או באופן פרטי. אם אתה מתקשר בשם המוסד אזי כיוון שאתה מייצג את המוסד אתה צריך להציג את עצמך כ"הרב", שכן זה לא מכבד את עצמך אלא את המוסד. לדוגמא אם אתה מזכיר בית דין רבני ואתה מתקשר להודיע לבעלי הדין שהדיינים סיימו לדון בתיקם, עליך להציג את עצמך כך: "שלום, מדבר הרב פלוני, מזכיר בית הדין". דרך אחרת יכולה להיות להזדהות תמיד, בין בע"פ ובין בכתב, עם שמך ושם משפחתך. כך יש סיכוי שיזהו אותך מיד, וימנע המבוכה ממך וממנו. אחרים אולי יעשו חילוק בין בכתב לבעל-פה.

בפועל, קשה לומר שיש הנהגה המקובלת על כולם.

אסיים בדוגמא נוספת. בעת שירותי הצבאי, בדרך לבסיס בדרום, הייתי מפנק את עצמי עם קרטון של שוקו יטבתה. מי שנתן אז (ואולי גם היום) את השגחת הכשרות היה הרב משה הדאיה, רב העיר אילת, מזקני הרבנים בארץ. חתימתו של הרב הדאיה הופיעה בכתב ידו על קרטון השוקו ונראה בבירור "הרב הדאיה". בתחילה זה היה נראה לי משונה שהרב חותם "הרב...". כיום, לאור הדילמות הנ"ל, אינני יכול לומר שהאלטרנטיבה טובה יותר.

שלכם כתמיד,
צעיר