קצר ולענין

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

לפני זמן מה הזדמן לי להשתתף בכינוס מקומי לכבודה של תורה. באירוע היו אמורים לשאת דברים ארבעה רבנים, ביניהם אני. הציבור הגיע להשתתף בכינוס מתוך כבוד לתורה ולמארגן האירוע. לפני תחילת האירוע, ניתנה לרבנים הדוברים מסגרת זמן כדי שהאירוע יהיה באורך המתאים.

הכינוס החל והדובר הראשון הוצג לקהל ותפס את מקומו מאחורי הסטנדר. דבריו היו מעניינים וקצת אחרי שעברה מסגרת הזמן שהוקצתה לו הוא אמר משהו בסגנון הזה: "עד כאן הנושא הראשון שרציתי לדבר עליו. ועתה לנושא השני"... כשהוא סיים את הנושא השני ועבר לשלישי, וכבר עבר זמן כפול מהזמן שהתבקש לדבר, אנשים מהקהל התחילו לקום ולצאת החוצה. בסיום דבריו היה ניכר על פניהם של הרבה מהיושבים בקהל שהינם מיובשים לחלוטין.

אך בזאת לא תם הערב. הדובר השני הצליח לסיים רק זמן קצר אחרי הזמן שהוקצה לו. כשהגיע זמנו של הדובר השלישי לעלות ולדבר, רוב הכיסאות באולם כבר היו ריקים, אך הסיטואציה מהדובר הראשון פשוט חזרה על עצמה וגם הוא דיבר באריכות יתרה מאד.

ישבתי משתומם. איך אני אמור להבין את מה שעיני ראו? הייתכן והדובר השלישי לא הבחין בכך שכבר הדובר הראשון דיבר באריכות יתר ושהקהל כבר צמא ללכת לביתו? האם הוא סבר שהקהל בא רק כדי לשמוע אותו? האם היה כאן ניסיון של הדובר השלישי לנקום בדובר הראשון ולהחזיר לו כגמולו?

ישנו סיפור ידוע על מלמד דרדקי שהגיע לחזון-איש זצ"ל והתלונן על כך שהוא אינו רואה ברכה בעמלו. החזון-איש שאל אותו מה אורך השיעור והמלמד ענה: שלושת רבעי שעה. החזון איש שאל: ואחרי כמה זמן אתה מסיים את השיעור? המלמד השיב: בין ארבעים וחמש דקות לחמישים דקות. אז החזון איש השיב לו במשל לנגר שהיה צריך להכין ארון לנישה באורך מסוים והוא הכין את הארון ארוך בשני ס"מ. וסיים החזו"א: אם הארון ארוך מדי, הארון כולו לא יכנס לנישה, לא רק שני הס"מ העודף.

אני חושב שכל אחד שישב אי פעם בשיעור מרגיש עד כמה שדברי החזון איש הם אמיתיים (אמנם ישנם יוצאים מהכלל, כשמדובר באדם ששותים בצמא את דבריו. אך כאלה יש בודדים בדור).

מצד שני התמיהה שלי אינה רק על הרבנים הדוברים. אני גם מתפלא על הציבור המאפשר להתנהלות כזו להתרחש.

הייתי בלא מעט כנסים אקדמיים ותורניים וכמעט בכל אחד מהם ראיתי איך שיו"ר המושב מוסר פתק לדובר ובו כתובים דברים מהסגנון "עוד שתי דקות", "נא לסיים" וכד'. אני גם מכיר אדם אחד או שניים שדיברו בכנסים מהסוג הזה ושקיבלו את הפתקים הללו ולא ראו בזה עלבון. אינני רואה סיבה שגם בבית הכנסת השכונתי, כשיש אירוע מיוחד ובו מספר דוברים, מארגן האירוע ימסור פתקים דומים לדוברים.

אפשרות אחרת, במידה ומארגן האירוע לא מחזיק בפתקים, זה לסבול את הנאום הראשון שחורג מהאורך המקובל אך לאחר מכן לגשת לדוברים הבאים ולומר להם: אנו מעוניינים לסיים את האירוע בשעה כזאת וכזאת, לכן אנחנו מבקשים לא לדבר מעבר לכך וכך דקות. האם יש בכך משום פגיעה בכבודו של מישהו?

בסופו של דבר מדובר כאן על עיקרון של win-win. כל המשתתפים מעוניינים שהציבור יגיע גם לאירועים דומים בעתיד, מבלי שיפחדו שהאירוע יהיה ארוך מעבר למה שהם מצפים. אני מאמין שאף אחד איננו מעדיף מצב בו פלוני ישמע היום עשר-עשרים דקות נוספות של שיעור על חשבון השתתפותו בשיעורים מחר ומחרתיים.

הדרך המקובלת היום בכמה מקומות, כאילו זה כבודו של הרב שלא מגבילים אותו בזמן, היא מקוממת בעיני. וכי זה כבוד?! שהרב עומד ומדבר וחצי מהציבור חולם והחצי השני מתלחשש איך שהרב אינו יודע כיצד לסיים?

אני, אגב, הייתי הדובר האחרון. כשהגיע תורי עליתי ודברתי שלוש דקות.