מדרש לפרשת עקב

הפעם רק הערה קצרה על המדרש הבא:
ד"א ושמר ה' אלהיך לך מהו ושמר אמר רבי שמואל בר נחמן כל מה שישראל אוכלים בעולם הזה מכח הברכות שברכם בלעם הרשע אבל ברכות שברכו אותן האבות משומרין הן לעתיד לבא שנאמר ושמר ה' אלהיך וגו'.

המדרש מסביר כי ישראל זוכים להנות מהעולם הזה לא בזכותם של האבות או שההבטחות שניתנו לאבות, אלא מכח הברכות שברכם בלעם הרשע.

מניין למדו זאת חז"ל?
הפסוק אומר "ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך". הפשט הרגיל של הפסוק הוא שהקב"ה יקפיד לתת לנו את הברית ואת החסד שהוא נשבע לאבות, והמילה "ושמר" הוא ממשמעות "שמור ושמעת" - הקפד לשמוע. אך חז"ל כאן במדרש הבינו שהמילה "ושמר" הוא כמו "שומר חנם/שכר". כלומר, שהקב"ה ישמור את הברית ואת החסד שהוא נשבע לאבות להזדמנות אחרת - לעתיד לבוא.

מדוע חז"ל הסבירו כך ולא כפי פשט הפסוק. נראה שייתכנו שני הסברים לכך:
א. היקש לפסוק שבסוף פרשת ואתחנן: "שומר הברית והחסד לאהביו ולשומרי מצוותיו לאלף דור" - שכאן יותר במשמע שמדובר לטווח ארוך (על אף שגם כאן אין זה מחוייב).
ב. ייתור מסויים במבנה הכלל-ופרט שבפסוק שלנו ובפסוק שלאחריו: "ושמר... את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך (עד כאן כלל, ומכאן פרט) ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך וכו'".

כך כנראה למדו חז"ל ולכן ראו צורך להסביר ש"ושמר" כוונתו שהקב"ה ישמור לאורך זמן.

אך גם אם כן נשאלת השאלה: מדוע נצרכים חז"ל לברכתו של בלעם, האם לא ניתן לתלות את זכייתם של ישראל בעולם הזה בכך שהם זכאים מהמצוות שהם עושים?
אין לי תשובה ברורה לשאלה זו, ואשמח לשמוע את דעתכם. ייתכן ויש כאן התמודדות של חז"ל עם שאלת "רשע וטוב לו", או שמדובר כאן על שכר ציבורי לעומת שכר פרטי.