נסכים במניין המצוות?

בפרשת שלח מופיעה פרשיית הנסכים ומנחת הנסכים (במדבר פרק טו ):
(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם: (ג) וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה' עֹלָה אוֹ זֶבַח לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה אוֹ בְּמֹעֲדֵיכֶם לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ לַה' מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן: (ד) וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב קָרְבָּנוֹ לַיקֹוָק מִנְחָה סֹלֶת עִשָּׂרוֹן בָּלוּל בִּרְבִעִית הַהִין שָׁמֶן: (ה) וְיַיִן לַנֶּסֶךְ רְבִיעִית הַהִין תַּעֲשֶׂה עַל הָעֹלָה אוֹ לַזָּבַח לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד: (ו) אוֹ לָאַיִל תַּעֲשֶׂה מִנְחָה סֹלֶת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן שְׁלִשִׁית הַהִין: (ז) וְיַיִן לַנֶּסֶךְ שְׁלִשִׁית הַהִין תַּקְרִיב רֵיחַ נִיחֹחַ לַה': (ח) וְכִי תַעֲשֶׂה בֶן בָּקָר עֹלָה אוֹ זָבַח לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ שְׁלָמִים לַה': (ט) וְהִקְרִיב עַל בֶּן הַבָּקָר מִנְחָה סֹלֶת שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן חֲצִי הַהִין: (י) וְיַיִן תַּקְרִיב לַנֶּסֶךְ חֲצִי הַהִין אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה': (יא) כָּכָה יֵעָשֶׂה לַשּׁוֹר הָאֶחָד אוֹ לָאַיִל הָאֶחָד אוֹ לַשֶּׂה בַכְּבָשִׂים אוֹ בָעִזִּים: (יב) כַּמִּסְפָּר אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כָּכָה תַּעֲשׂוּ לָאֶחָד כְּמִסְפָּרָם:

הבאת נסכים או מנחת נסכים אינן מנויות כמצוות בספר המצוות כרמב"ם.

לכאורה ההסבר הפשוט לתופעה זו, הוא הדברים שהרמב"ם כותב בשורש י"ב:
שאין ראוי למנות חלקי מלאכה מן המלאכות שבא הצווי בעשייתה כל חלק וחלק בפני עצמו: ידוע שאנחנו פעמים נצטוינו על מעשה אחד מן המעשים ואחר כן יתחיל הכתוב לבאר איכות המעשה ההוא ויבאר השם שזכר ויאמר על מה הוא כולל. אם כן אין ראוי שיימנה כל צווי שבא באותו הבאור מצוה בפני עצמה.

אלא שלשורש זה יש מספר יוצאים מהכלל. אחד מהם זה הפסוק הבא (ויקרא ב יג):
וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח:

פסוק זה נמנה ברמב"ם כשתי מצוות:
מצוות עשה - והמצוה הס"ב היא שצונו להקריב מלח עם כל קרבן והוא אמרו יתעלה (ויקר' ב) על כל קרבנך תקריב מלח.
ומצוות לא-תעשה - והמצוה הצ"ט היא שהזהירנו מהקריב קרבן מבלי מלח והוא אמרו ית' (שם) ולא תשבית מלח ברית אלהיך. שאחר שהזהיר מהשבית המלח הגיע שאינו מותר להקריב התפל שאין טעם לו. ומי שהקריב דבר תפל כלומר קרבן או מנחה חייב מלקות.

הרמב"ם עצמו היה ער לסתירה שבין שורש יב לבין מניית מצוות הקרבת המלח וכך הוא כותב בהמשך שורש יב:
וזה הסדר מן המלאכות היא מצוה ואין ראוי למנות כל חלק וחלק מחלקי המלאכה מצוה אלא אם שם צוויין כוללים מיני הקרבנות כלם ולא יתייחדו במין זולת מין מהם שאז ראוי שיימנה כל צווי מהם למצוה בפני עצמה לפי שאינו אז חלק מחלקי מלאכת הקרבן מהקרבנות. וזה כמו הזהירו ית' מהקריב בעל מום (ל"ת צא - ה) או צוותו שיהיה תמים וצוותו שיהיה בלתי מחוסר זמן והוא אמרו (אמור כב) ומיום השמיני והלאה וצוותו שימלח כל קרבן והוא אמרו (ויקר' ב') על כל קרבנך תקריב מלח (ע' ס - סב).

אך גם לאחר הבנת החילוק שנותן הרמב"ם בין מצווה שהיא כלל שאותה מונים לבין מצווה שהיא פרט שאותה לא מונים, נשארנו עם השאלה: מדוע הרמב"ם לא מונה את הבאת הנסכים כמצווה?

שאלת מניית הבאת הנסכים כמצווה או לא אינה רק טכנית, שכן היא כנראה קשורה עמוק בהבנה של הרמב"ם את עניין הבאת הנסכים בכלל. כך אני מסיק מאופן ניסוחו של הרמב"ם את עניין הבאת הנסכים במשנה-תורה (הלכות מעשה הקרבנות פרק ב הלכה א):
היין והסולת שמביאין עם הקרבן הם הנקראין נסכים והסולת לבדה נקראת מנחת נסכים

הרמב"ם איננו כותב שיש להביא סולת ויין עם הקרבן, אלא שלסולת וליין שמביאים עם הקרבן קוראים נסכים ומנחת נסכים. הלא דבר הוא.

אין לי תשובה לשאלה זו, ואם אחד הקוראים יכול להפנות אותי למישהו שעוסק בנושא זה אשמח. [זכור לי במעורפל שהרמב"ם סובר שהנסכים אינם מצווה, אלא הם מסייעים לאדם שקרבנו יהיה ריח ניחוח.]