פרנסתו של אברך מבוגר

חבר סיפר לי שהוא השתתף לאחרונה בשבת בוגרים של ישיבת ההסדר בו הוא למד (אינני יודע מה היו עושים עשרות רבות של ילדים לשבת קיצית שלמה בישיבה בה אני למדתי. כנראה שבישיבה שבה הוא למד יש פתרונות גם ל"בעיה" הזאת.). על פי הדיווח שקיבלתי אחד הנושאים עליהם היו דיונים בין החבר'ה (ואם הבנתי נכון, אז גם רבני הישיבה השתתפו בדיונים אלו), היו אלו מהשיעור שנשארו בישיבה כשכל השאר הלכו לאוניברסיטה.
חלק מאותם בחורים שהחליטו להשאר בישיבה אחרי שיעור ו' או ז' הינם היום אברכים מבוגרים בשיעור י"ג שצריכים לפרנס את משפחתם. חלקם פונים לתחום החינוך (בישיבה או מחוצה לה) אך חלקם מגלה שהם אינם מוכשרים דיו לעסוק בחינוך (ברמה העל-תיכונית ואף לא ברמה התיכונית). במקרה שמדובר באברכים אינטלגנטיים, הם נרשמים ללימודי תואר במקצוע שיש בו סיכוי סביר שהם יוכלו למצוא בעזרתו עבודה. את שנות התואר הם מעבירים כשיש בבתיהם כשלושה ילדים שעליהם לפרנס, ואחרי שלוש-ארבע שנים של קושי כלכלי אמיתי והישענות על טוב ליבם של הוריהם (שבמקרים רבים מודים לה' שסוף סוף בנם הבין את מה שהם ניסו להחדיר למוחו כבר יותר מחמש עשרה שנים, על אף האיחור המשמעותי) הם מצליחים למצוא עבודה סבירה ולהצטרף לחבריהם שכבר עובדים כמה שנים טובות. במקרה שמדובר באברך פחות מוכשר או בר-מזל, הוא יתחיל לעבוד בכל מיני עבודות שאינן מכבדות את בעליהן ולאחר כמה שנים יגלה שהוא נשאר בלי כלום: לא תורה ולא פרנסה.

עד כאן תיאור העובדות. הדיון בין הבוגרים באותה שבת היה: מי אשם בעובדות הללו? האם בכלל יש אשמה? אולי מדובר במצב אידיאלי?

כך כותב הרב אליהו דסלר במכתב מאליהו כרך ג' עמ' 338:
בדורנו זה נראה לנו כאלו שני ענינים סותרים לפנינו: א. ההכנה של הפרנסה. ב. ההכנה אל חיים של עבודת ה'. באמת אין זו סתירה כלל, אך במחשבתנו יתראה לנו כאלו יש בזה סתירה. ואם גם כן, מה נדחה מפני מה? על זה באה התשובה: "אלא במי שממית עצמו עליה". זו היתה דרך אבותינו ואבות אבותינו קדושי עליון, אשר כל לבם ונפשם שמו אך לתכלית אחת, ואת השנית בהיותר רק לצורך עולם חולף, עשאוה כעניין דרך אגב, כראוי לצורך דירת עראי.
הרב דסלר ממשיך ומבאר כי בגרמניה שחשבו שלכל אחד צריך להיות תואר סופם היה (מכתב זה נכתב בשנת ת"ש 1940 - לפני שנודע מה עלה בסופם של יהודי גרמניה):
וישלח את הצר הצורר, כלומר: איה הנה הכנותיהם עכשיו? האם למד הפרופסור איך לעשות את מעשה נקית החלונות? ורבים כאלה. לא לחינם יצער ה' את עמו, אך ורק לגלות על ידי את הדרך הנכונה.

דעתי האישית היא שברור שבסופו של דבר האחריות למעשיו של האדם נופלת על כתפיו שלו עצמו. אדם שמבוגר מספיק כדי להתחתן, אמור להיות גם אחראי מספיק כדי לדעת שבסופו של דבר הוא יצטרך לפרנס את משפחתו ושעליו למצוא דרך לעשות זאת. עם זאת, יש אחריות מסויימת גם על רבותיו של האדם. ייתכן והם מסכימים עם דברי הרב דסלר, אך הם צריכים להניח את זה בפני האדם שמדובר באופן ש"ממית עצמו עליה". רב שאומר לתלמידיו בישיבה שהם לא צריכים לדאוג לפרנסת ביתם כי "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן", צריך להבהיר מעל לכל ספק שהוא גם דוגל בשיטת "חיי צער תחיה".
במידה והרב איננו מסכים עם דברי הרב דסלר (ואני די בטוח שרב ראשי ישיבות ההסדר אינם מסכימים לדבריו), יש עליהם אחריות להסביר לתלמידיהם את חשיבות מציאת הפרנסה כל עוד הם חיים בעולם הזה.