למה הפסדנו / יהודה גליק

את הדברים הבאים קיבלתי במייל, ברשימת התפוצה של הרב "מענה לשון", הם משקפים לחלוטין את תחושותי מאז הפיצול ולכן אני מפרסם אותם כאן. אינני יודע היכן הם פורסמו מלכתחילה. עדכון: המאמר התפרסם באתר קהילה אמונית - לינק.

דברים אלו נכתבים לפני הבחירות והם נקראים כשהקורא כבר יודע את התוצאות. אף על פי כן אני מרשה לעצמי לומר בבירור בבחירות הללו הפסדנו, הפסדנו בגדול.אנחנו, הציבור הדתי והתורני בישראל הפסדנו. אנחנו, הציבור הלאומי בישראל הפסדנו .אנחנו, אנשי הציונות הדתית הפסדנו.דברים אלו אמורים אף אם התחזיות הורודות ביותר התגשמו ושתי המפלגות הדתיות יחד השיגו 12 מנדטים.

הפסדנו, לא רק אבל גם, משום שלא השכלנו להתאחד ,אכן חבל. המפלגות תקפו אחת את השנייה ומימנו מודעות של מכתבים אישיים פומביים. האיש ברחוב ממש לא מתעניין בשאלה מי אשם בפילוג אורי אריאל, יעקב עמידרור או הפוליטיקה של אורלב אבל המפלגות היו כל כך עסוקות בזה. (אגב גם בזמן ההתנתקות כשכל מעיינינו היו נתונים לגוש קטיף מלאו רחובות העיר ירושלים והעיתונות שלנו במכתבים של האשמות הדדיות בין בני אלון וזבולון אורלב).

הפסדנו, לא רק אבל גם, משום שנתפסנו כבלתי רלוונטיים. בעוד שכל המפלגות הציגו את עצמן כדורשי טובתה של הציונות הדתית ,מפלגות הבית היהודי והאיחוד הלאומי ממש לא עניינו אף אחד. אף אחד חוץ מעצמן, עצמנו , חוץ מהשטיבל הפרטי שלנו. לא הצלחנו ליצור אג'נדה שתעניין אף אחד חוץ מאותנו.

הפסדנו לא רק אבל גם משום שה"בית היהודי" לא הצליח להוות גורם משיכה לציבור מסורתי ענק שמחפש בית מסורתי ציוני.

הפסדנו, לא רק אבל גם משום שה"איחוד הלאומי" לא הצליח להעמיד את עצמו כאלטרנטיבה לציבור גדול של אוהבי ארץ ישראל שלא מתפללים בבתי הכנסת בעפרה ובית אל.

הפסדנו, לא רק אבל גם, כי לא הצלחנו לאלץ את הליכוד להעמיד את משה פייגלין ואפי איתם במקום של כבוד בין בכירי מפלגת השלטון.הפסדנו, לא רק אבל גם, כי כלל לא עלה על דעתנו האופציה שאנחנו מועמדים להנהגת העם. מראש הגדרנו את עצמנו כנספחים לאחת המפלגות הגדולות.

דומני שהסיבה העמוקה שבעטיה הפסדנו היא הרבה יותר מהותית. כל מה שמניתי כאן ,אלו סימפטומים של הדבר המרכזי הזה.אם אנו רוצים להנהיג את העם הכישור המשמעותי ביותר שעלינו לרכוש הוא יכולת ההכלה.

יכולת ההכלה זה בראש ובראשונה לצאת מהביצה שלנו. מחד להיות מסוגלים לכלול גם את הסוגיות הכלכליות, האנושיות, החברתיות והסביבתיות ומאידך להיות מסוגלים לקבל מגוון הרבה יותר רחב של דעות בתוכנו.

בשנים האחרונות מצאנו את עצמנו בתוככי הציבור הדתי במספר פולמוסים. התנהלו בבתי הכנסת, מעל דפי העיתונות ובאתרי האינטרנט ויכוחים פנימיים בנושאים לאומיים וציבוריים מגוונים ומשמעותיים ביותר. ויכוחים אלו הם לגיטימיים וחשובים מאוד. אך עומק הבעיה נעוץ בחוסר היכולת שלנו לקבל את דעות שונות.

מחלוקות בסוגיות ציבוריות כמו שנת השמיטה – היתר מכירה או יבול נכרי, הגיור – להחמיר או להקל, חברה מעורבת – יתרון או חיסרון, עלייה להר הבית – מצוה או איסור, סירוב פקודה – חובה או איסור.
בכל המחלוקות הללו נשברו פולמוסים לכאן ולכאן אך בעיית היסוד הייתה ונותרה חוסר היכולת לקבל את הדעות השונות כלגיטימיות. מי שמעז לתמוך בסירוב פקודה הורס את המרקם של עם ישראל. מי שמתנגד לסירוב פקודה מבזה תלמידי חכמים והוא משת"פ של ההתנתקות.

האם אין בתוך כל אחד ואחד מאיתנו את שני הקולות גם יחד? האם מי שתומך בסירוב פקודה אינו שותף לתחושת החשיבות שבחיזוק הצבא? האם מי שמתנגד לסירוב פקודה אינו כואב במלוא העוצמה את גודל כאב העקירה?

טענות כמו שמי שאוכל מהיתר מכירה הוא מזלזל באיסור דאורייתא או לחילופין מי שאוכל מיבול נכרי תומך בחמאס. האם איננו מזדהים באופן מלא עם התסכול שהיינו רוצים ששנת השמיטה תבוא לידי ביטוי מלא בקדושה שאנו מעניקים לארץ ובדאגה הסוציאלית לחלש? האם איננו חשים אי נוחות מכל האופציות הקיימות?
וכך בסוגיות האחרות - לאחרונה שמעתי על ישיבה אחת שבה ראש הישיבה שמע שיש תלמידים בישיבתו שעולים להר הבית. ראש הישיבה שבעצמו מתנגד לעלייה כינס את כל הישיבה והזמין רב אורח שידבר בפאתוס בפני תלמידי הישיבה על האיסור החמור שבעלייה להר הבית. ואני תמה האם ראש הישבה אינו יודע שיש דעות שונות? האם הוא חושב שתלמידיו אינם יודעים זאת? האם לא היה ריווח חינוכי גדול פי כמה אילו הזמין רבנים בעלי דעות שונות ומשמיע בפני התלמידים את הצדדים לכאן ולכאן?
דומני שחוסר היכולת שלנו להכיל דעות שונות ומגוונות ולהעריך את הצדדים השונים שבדילמה הוא הגורם המרכזי לאי יכולת להתאחד ומעבר לכך לחוסר הבשלות שלנו להנהגה.
הנהגה מחייבת יכולת להכיר בכך שיש יותר מצד אחר לכל דילמה.

הכלה פירושו לקבל את העובדה שניתן להעריך ולקבל ואף להזדהות עם צדדים שונים של דילמות. הכלה פירושו להבין שהרב שרלו אינו רפורמי והרב דב ליאור אינו פאשיסט, לקבל את זה שהציונות הדתית רחבה ויכולה לכלול רב גווניות. ברוך מרזל אינו אויבו המר ביותר של הציונות בדיוק כפי שזבולון אורלב אינו המתחנף ליפי הנפש. סימפטומים נוספים נמצאים בכך שהדמוניזציה שנעשתה לפייגלין על ידי החברה, ראשי הליכוד והתקשורת לא זכתה למחאה מפי דוברי הציבור הציוני-דתי שאינם מזוהים כאנשי "מנהיגות יהודית" נתנה תחושה שיש כאן מעין הסכמה שבשתיקה.וכך גם תחושת ההחמצה מהמועצה הציבורית של הבית היהודי המאוחד בגלל העיסוק של כל אחד ואחד מהם במה הוא יכול להשיג לטובת אנשי שלומו במקום בשאלת בניית מנהיגות.

ביום שנדע שכל האנשים הללו פועלים לשם שמים וכל כוונתם נובעת מרצונם לעבוד את ה' ולשרת את עמו ונשקיע מאמצים בבניית מנהיגות עם ראיה רחבה או אז יש לנו גם סיכוי להנהיג.
אם איננו מסוגלים להזדהות עם הדילמות הפנימיות שלנו איך נצליח לחוש את מצוקתו של העני או של האיש הירוק שחש שהסביבה נעלמת לו בין האצבעות? ארגונים כמו "מעגלי צדק" והגרעינים התורניים לא באו לידי ביטוי כלל במערכת הבחירות.הבעיה עמוקה הרבה יותר מאשר בתחום המפלגתי. יש כאן בעיית עומק אשר שורשיה בתחום החינוכי והאמוני.

אנשי הסנהדרין נתבעו לדעת להכשיר את השרץ במאה וחמישים טעמים.
אין שום ספק שזה מה שעמד בבסיס הפילוג בציבור שלנו וזה שורש התיקון שיכול להעלות אותנו על דרך המלך להנהגת העם ולתקן עולם במלכות ש-די.