אבלות כשלא משתתפים בקבורה

הדברים הנכתבים בבלוג הזה הינם להלכה ולא למעשה.

כשהתחלתי ללמוד למבחני ההסמכה הרבנות, אמר לי אחד מרבותי (רב קהילה ותיק בירושלים) שאת לימוד הלכות אבלות בדרך כלל מריצים ולא מתייחסים במלוא הרצינות אך זה התחום שבו מגיעות הכי הרבה שאלות. אמרתי אז בליבי, שאני כן אתייחס ללימוד אבילות ברצינות. אך כשהגיע השעה ללמוד אבלות גם אני, כמו רבים וטובים אחרים, למדתי בזריזות, ולצערי לולי ספרי הקיצור אינני יודע אם הייתי מוצא את ידי ורגלי בהשבת תשובות לשאלות שמגיעות מדי פעם. לזכותי יאמר, שהרבה מהשאלות אינן נידונות בספרי הפוסקים המקובלים אלא רק בספרי קיצורים ובספרי מנהגים למיניהם.

בימים האחרונים הגיעה אלי השאלה הבאה, שדווקא כן נידונה בספרי הפוסקים. אדם המתגורר בארץ קיבל הודעה שקרובו הגר בחו"ל נפטר והוא איננו מתכוין לטוס להלוויה. ממתי הוא יושב שבעה?

השולחן ערוך כותב כך (יורה דעה סימן שעה סעיף ב):

מי שדרכם לשלוח המת למדינה אחרת לקוברו, ואינם יודעים מתי יקבר, מעת שיחזרו פניהם מללוות מתחילין למנות שבעה ושלשים ומתחילין להתאבל (ל' רמב"ם פ"א מה"א ד"ו); וההולכים עמו, מונים משיקבר.

מכאן משמע לכאורה שאם הם היו יכולים לדעת מתי הוא ייקבר אזי יש להם לחכות עד הקבורה. בימינו שניתן ליצור קשר מידי מקצה אחד של העולם לקצה השני ואפילו ניתן לשדר בשידור חי דרך הטלפון את ההלוויה והקבורה, נראה שפשוט שהקרובים שלא נמצאים ליד המיטה צריכים לחכות עד הקבורה כדי להתחיל לשבת שבעה. יתרה מזאת כותב הנצי"ב שאפילו אין עליו דין של "מחזיר פניו" (שו"ת משיב דבר חלק ב סימן עב):

נראה ברור דזה הדין אינו אלא במי שמתו מוטל לפניו והוא מתעסק עמו ואז כשמוסרו לקוברו נפטר הוא ממנו ונוהג אבילות. משא"כ מי שהוא בעיר אחרת ולא נתעסק עמו אינו נוהג אבלות עד שנקבר ממש.

אלא שהדבר לא פשוט כל כך. הג"ר משה פיינשטין (אגרות משה יו"ד א רנג) חולק על הנצי"ב ושואל: מדוע דינו של ה"מחזיר פניו" הוא שהוא מתחיל להתאבל מיד והוא לא מחכה את הזמן שלוקח להגיע לעיר האחרת? אלא מכאן ראיה שלא מחכים עד הקבורה, ומי שלא יהיה בקבורה מתחיל להתאבל מיד כשהוא שומע.

בספר פני-ברוך על הל' אבילות הוא מביא את שתי הדעות (סי' ח סע' יא) ולא מכריע ביניהם.

הרב גבריאל גולדמן, בספרו "מעולם ועד עולם" (לא כתבתי על הספר הזה עד עתה, מפני שאינני מעוניין לכתוב ביקורת ספרים על ספר אבילות וגם מפני שכבר כתבו עליו במספר במות שונות. הספר הוא "ספר הדרכה לאבלים" וממש מפורט בו כל דבר שהאבל צריך לדעת. בניגוד להרבה ספרים אחרים הוא ממש יכול לסייע לאבל בשעת צערו ולא להגדיל אצלו את הבלבול. אני ממליץ מאד שבכל קהילה יהיה לפחות ספר אחד כזה שיהיה אפשר להשאיל אותו למי שנצרך.) מכריע כך (פרק מח, סע' יא, עמ' 245):

אדם ששמע שמת לו קרוב בעיר אחרת, ואין בכוונתו להשתתף בלוויה. אם יודע שהלוויה תתקיים באותו יום - ימתין ויתחיל לשבת שבעה מזמן סיום הקבורה. אם הקבורה מתאחרת, ולא תתקיים באותו יום - יתחיל לשבת מיד ולא ימתין לקבורה. אם אינו יודע מתי תהיה הלוויה, יתחיל באבלות מרגע ששמע על הפטירה.