נספח מג' באלול

בפינת "שאלת השבוע" שהתפרסמה בעיתון בשבע בשבת האחרונה (לינק) נשאלו ארבעה אישים אודות היחס לתורת הרב קוק:

תורת הרב קוק, ממנה התפתח הזרם הציוני-דתי, ממשיכה להילמד גם היום, מאה שנה לאחר שנכתבה. מאידך, מתגברות לאחרונה מגמות של לימודי פנימיות וחסידות במוסדות הדתיים, והופכות לדומיננטיות יותר מבעבר. האם מאבדת תורת הרב קוק ממרכזיותה לטובת החסידות, או שהיא ממשיכה לשמור על מקומה כבעבר?

תשובתו של הרב יהודה מלמד (בנו של הרב זלמן מלמד ור"מ בישיבת רמת-גן) מדגימה שיטה שלא רק שאינני מסכים איתה אני לחלוטין לא מבין מניין היא ינקה את יסודותיה. הנה חלק מדבריו:

התשובה היא שעדיין תורת הרב נחוצה לנו כאוויר לנשימה. בלי הרב לא היינו מעלים על דעתנו שאפשר להיות גם דבק בהשם וגם עוסק בענייני חול ובענייני עם ומדינה. בלי הרב היתה השכינה נשארת בבעלז, בברסלב, בווילנא ובחלב, ויושבי ארץ ישראל היו נזכרים בה בגעגועים בהזכירם שמות אלו על שפתיהם.
רק בזכות הרב חזרה השכינה לציון והריהי מעטרת בחן וביופי מיוחד את מפעל ההתיישבות, את הצבא וכיוצא באלו. הרב לימד שהעיסוק בענייני עם ומדינה לא מחליש אלא מחזק את הדביקות בד'. הוא לא רק לימד אלא גם חשף את הלך הנפש העמוק שבו הדברים מתחברים.

התשובה הזאת גורסת שבעצם אין קיום לציונות הדתית ללא תורת הרב קוק. זה לא הפעם הראשונה שאני שומע את הגישה הזאת, הפעם הראשונה היתה מרב שדווקא נחשב לליברל מאד גדול בציבור שלנו, אבל בעניין הזה הוא עמד על כך שלולי תורת הרב קוק יהודי לא יכול היה להיות גם חלק מההווי הישראלי וגם להיות שומר תורה ומצוות. הדבר שאני מוצא הכי מעניין בשיטה הזאת זה שהדור המבוגר יותר, תלמידיו המובהקים של הרב צבי יהודה הכהן קוק אינם מתבטאים באופן הזה. כך אפשר לראות שתשובתו של הרב יהודה מלמד היא הרבה יותר קיצונית מאשר תשובתו של  הרב אליעזר ולדמן, אחד מזקני ראשי ישיבות ההסדר, מישיבת ניר בקרית-ארבע.

כפי שכתבתי, אינני יודע מניין מגיעה שיטה זו ומי הראשון שהגה אותה. אך לפחות לדידי אם מישהו  רוצה לשכנע שיש מקום ללמוד את תורת הרב - לא זו הדרך.