מדרש לפרשת דברים ולט' באב

שני מדרשים חביבים עלי ממדרש איכה רבה:
ג' נתנבאו בלשון איכה. משה ישעיה וירמיה. משה אמר: "איכה אשא לבדי", ישעיה אמר: "איכה היתה לזונה", ירמיה אמר: "איכה ישבה בדד". א"ר לוי: משל למטרונה שהיו לה ג' שושבינין אחד ראה אותה בשלותה, ואחד ראה אותה בפחזותה ואחד ראה אותה בניוולה. (פרשה א)
אילו זכיתם הייתם קוראים בתורה "איכה אשא לבדי" ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים "איכה ישבה בדד". (פתיחתא)

המדרש הראשון מתאר את השלושה שנתנבאו בלשון "איכה": משה, ישעיהו וירמיהו. לפי המדרש משה ראה את ישראל בשלוותם (ובכל זאת אמר "איכה"), ישעיהו ראה את ישראל בפחזותם וירמיה ראה אותם בניוולם.
המדרש השני מתאר את ה"איכה" של משה כהיפוכו של ה"איכה" של ירמיהו, ואם עם ישראל היה זוכה אז הוא היה יכול לקרוא (רק) את האיכה של משה, אך עתה שלא זכינו ואנו במציאות של חורבן אזי אנו קוראים את ה"איכה" של ירמיהו.

שני המדרשים הללו, לדעתי, משלימים אחד את השני.

אדם הנמצא במצב רוחני ירוד של התרחקות מהשכינה עובר שלבי הידרדרות בטרם הוא מגיע לשפל המדרגה. ניתן לתאר אותם כך (זהו דוגמא בלבד, וכמובן שניתן לתאר את אותו התהליך באופנים שונים): תחילה הוא מנסה להישאר במצב יציב, כלומר הוא מפסיק את ההתקדמות הרוחנית החיובית והוא מסתפק במצב שהוא נמצא בו. לשלב זה ניתן לקרוא שלב ה"שלווה" - האדם חושב שהוא יכול לנוח, שהוא הגיע למקום הרוחני שבו הוא חפץ ויותר הוא לא צריך להמשיך בחיפושיו הרוחניים. השלב הבא הוא ההידרדרות הרוחנית, שכן אדם שאיננו מתקדם מבחינה רוחנית מהר מאד יידרדר מבחינה רוחנית. לשלב הזה נקרא שלב ה"פחזנות" כאן האדם כבר חוטא מדי פעם, הוא כבר לא כל כך שם את ליבו למעשיו ומחשבותיו וכבר לא איכפת לו. השלב השלישי הוא כמובן שלב ה"ניוול", שלב החורבן. השלב השלישי יכול לבוא לידי ביטוי בעונש שהוא קיבל על מעשיו, אך גם יכול לבוא לידי ביטוי בהתבוססות בתוך החטא ובתוך הרמה הרוחנית הירודה - שזה התוצאה הישירה ממעשיו בשלב השני.

משה רבינו כבר ראה בעם את הפוטנציאל להדרדרות רוחנית "כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון" - ועל זה הוא אמר "איכה". ישעיהו ראה את עם ישראל תוך כדי ההידרדרות - ועל זה הוא קרא "איכה". ירמיה ראה את עם ישראל כבר בבירא עמיקתא, בשאול תחתית - ועל זה הוא קרא "איכה".

המדרש השני בא לומר לאדם: יש מנוס! אינך חייב לעבור את שלושת השלבים. אילו עם ישראל היה שומע את משה, או אפילו את ישעיהו - אז הוא עוד היה יכול לזכות לא להגיע ל"איכה" של ירמיהו. אך אי ההקשבה של עם ישראל ל"איכה" של משה בזמן שלוותם, ול"איכה" של ישעיהו בזמן פחזותם היא שהובילה אותם ל"איכה" של ירמיהו. אילו זכו היו קוראים "איכה אשא לבדי", ועכשיו שלא זכו קוראים "איכה ישבה בדד".