א ל ו ל

הטור (או"ח סי' תקפא) מביא את דברי אביו, הרא"ש:
תניא בפרקי ר"א: בר"ח אלול אמר הקב"ה למשה עלה אלי ההרה שאז עלה לקבל לוחות אחרונות והעבירו שופר במחנה משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר ע"ג, והקב"ה נתעלה באותו שופר שנאמר (תהלים מ"ז) עלה אלהים בתרועה וגו'. לכן התקינו חז"ל שיהו תוקעין בר"ח אלול בכל שנה ושנה, וכל החדש כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה שנאמר (עמוס ג') אם יתקע שופר בעיר וגו' וכדי לערבב השטן וכן נוהגין באשכנז לתקוע בכל בוקר וערב אחר התפלה ויש מי שמרבין לומר סליחות ותחנונים מר"ח אלול ואילך

מפרשי הטור מסבירים את דבריו שכיוון שיש עניין לתקוע בראש חדש אלול, מכיוון שמשה רבינו עלה בו להר סיני, ומכיוון שיש עניין לתקוע סמוך לראש השנה, על מנת לערבב את השטן, אז כבר התקינו שיתקעו בשופר בכל חודש אלול על מנת לא ליצור מצב של התחלה, הפסקה ושוב התחלה.
עם זאת, הבית-יוסף שואל על הטור: מדוע הוא נצרך לטעם של "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו"? על זה עונה הבית יוסף שני תירוצים:
א. ויש לומר משום דאיכא למידחי דאף על פי שעל ידי שופר נמנעו ישראל במדבר מלחטוא אינו מפני שהשופר מיוחד לכך דהוא הדין אם היו מעבירין כרוז היו נמנעים על ידו מלחטוא לכך הביא מאם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו דמשמע שקול השופר גורם להחריד האדם מפחד יי' ומהדר גאונו:
ב. ועוד יש לומר דמשופר המדבר לא למדנו אלא שעל ידו נמנעו מלחטוא אבל עדיין אנו צריכין ללמוד שעל ידי קול שופר אדם מתעורר לשוב בתשובה ולכך הביא פסוק דאם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו:

כלומר, אנו לומדים שני דברים מדברי הטור: השופר מעורר לתשובה והוא לא מסתפק רק במניעת החטא (ומכאן כמובן רואים שמניעה מלחטוא איננה בהכרח חזרה בתשובה), וגם שהשופר מעורר לתשובה יותר מדברי מוסר או כרוז.

הב"ח שואל על דברי הטור, אם משה רבינו היה בהר סיני ארבעים יום וארבעים לילה, איך זה מסתדר שמשה רבינו עלה בר"ח אלול וירד ביום הכיפורים - זה יוצא סך הכל רק 38 ימים (29 של אלול ועוד עשר של תשרי ולכאורה לא מכלילים בחשבון את לילו של הראשון ויומו של האחרון). הב"ח מציע שתי אפשרויות כיצד יצא שמשה עלה בר"ח אלול עד יום הכיפורים וגם היה בהר ארבעים יום:
א. משה עלה בל' באב ואלול של אותה שנה היתה מלאה (30 יום), ולכן זה יוצא 40 יום.
ב. משה עלה בליל ל' באב וירד לקראת מוצאי יום הכיפורים, וזה יוצא 40.

עפ"י דברי הב"ח יוצא שמשה עלה להר סיני בל' באב ולכאורה היה צריך להתחיל לתקוע בשופר בל' באב, ואכן יש מהאחרונים שכתבו שאת תקיעת השופר מתחילים בא' דר"ח אלול, ל' אב. עם זאת, אחרונים רבים חולקים וסוברים שמתחילים לתקוע רק בא' באלול וזה המנהג הרווח בקרב קהילות אשכנז.

קהילות הספרדים לרוב לא תוקעים בשופר כלל בר"ח אלול אלא רק בימים בהם אומרים סליחות. את הסליחות לא אומרים בראש חודש ומתחילים בהם רק ב-ב' באלול ואז גם מתחילים לתקוע. המנהג הרווח בקרב הספרדים שממשיכים לתקוע כל זמן שאומרים סליחות, כולל בעשרת ימי תשובה (חוץ מערב ר"ה, כמובן), ויש מהספרדים שתוקעים גם בהושענא רבה.

יצא לאור: המעיין, תמוז תשס"ח

גליון זה כבר יצא לאור לפני קרוב לחדשיים, אך הוא עלה לאינטרנט רק כמה ימים לפני שיצאתי לחופשה (אני מניח שזה נעשה בכוונה על מנת להבחין בין המנויים בתשלום לבין "אוכלי החינם" ברשת) ולכן לא הספקתי לכתוב עליו. מכיוון שאת הגליונות האחרונים של כתב-עת "המעיין" מעלים לרשת, אני רואה עניין מיוחד לתת לזה פרסום ולברך אותם שבעקבות הצעד הזה "יפוצו מעיינותיהם חוצה".

בתוכן:
תשובה בענייני שמיטה מכתב יד, מיוחסת לרבי יוסף קורקוס או לרדב"ז / פרופ' יעקב ש' שפיגל [הורדה ב-PDF]
דרכי מסירת בשורה רעה על פי התורה / ד"ר סודי נמיר [הורדה ב-PDF]
'לא כל הרוצה ליטול את השם יטול'! / הרב שמואל דוד [הורדה ב-PDF]
שינוי תכונות בדגים לענין כשרותם / הרב ד"ר ישראל מאיר לוינגר [הורדה ב-PDF]
"מחשבה טובה הקב"ה מצרפה" / ראובן קמפניינו [הורדה ב-PDF]
מנהגו של רש"י בברכת התורה / הרב בנציון בן פזי [הורדה ב-PDF]
זיכרון להולכים
החבר ר' שמואל בר ז"ל, מייסד ישיבת באר יעקב / הרב מרדכי עמנואל [הורדה ב-PDF]
הרבנית חנה כהנא ע"ה / צבי כספי [הורדה ב-PDF]
תגובות והערות
השלמה לדברי המבוא על השאלה בענין לימוד חכמות חיצוניות / הרב יהודה לוי [הורדה ב-PDF]
האם תיתכן התייחסות מכובדת ל'מתקני' נוסח התפילה? / הרב טוביה כצמאן; הרב דויד יצחקי [הורדה ב-PDF]
על ספרים וסופריהם
עוד בענין חידת ר' ליבא מלובלין ומסביב לה / ד"ר מאיר רפלד; משה דוד צ'צ'יק [הורדה ב-PDF]
על פיסקה מתוספות רי"ד לקידושין שנעלמה / הרב אריה כץ [הורדה ב-PDF]
נתקבלו במערכת / י"ק; הרב יואל עמיטל [הורדה ב-PDF]

ברכות לראש משביר

מו"ר הג"ר שבתי א. הכהן רפפורט, לפנים ראש ישיבת "שבות ישראל" באפרת, מתחיל השבוע בתפקידו החדש כראש המכון הגבוה לתורה באוניברסיטת "בר-אילן" (המכונה בפי העם ה"כולל" של בר-אילן). בתפקיד זה יש פוטנציאל גדול, לא רק להדריך אנשים בוגרים בעיצוב חייהם כשהם כבר יצאו מכתלי הישיבה, אלא לעמוד בראש המוסד החשוב ביותר בארץ כיום המשלב תורה ומדע. הרב שבתי רפפורט לא תמיד ראה בעין יפה את תלמידיו שעזבו את הישיבה לטובת המכון הגבוה לתורה. מנגד, הוא תמיד ידע להורות לנו תלמידיו את ה"לכתחילה" של כל מציאות. אני מאחל לו שהוא יידע לראות ולעצב את הלכתחילה של הלימוד במכון הגבוה לתורה ושל שילוב התורה והמדע, וכך להורות דרך השקפתית לרבים בתוך המגזר הדתי-לאומי. קולה של התורה והמדע לא נשמע כיום מספיק מפי דמויות תורניות בציבור שכה דבק בהשקפה זו, ואני מקווה שהרב שבתי רפפורט שליט"א יפרוץ דרך בעניין זה.



שנזכה לראות בקיום דברי הברכה של הג"ר משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן עב):
המעלה לרב כשיש לו הרבה תלמידים בע"ה כ"א אלול תשל"ט מע"כ נכדי האהוב והחביב מאד הרה"ג שבתי אברהם הכהן רפופורט שליט"א.


הנה תפלת יעבץ בתמורה ט"ז ע"א אם ברך תברכני בתורה הוא למוד עצמו והרביית גבולי בתלמידים הוא הצלחה מיוחדת בהבנת והסברת הדברים שזהו מביא לריבוי התלמידים, שאין זה ענין ברכה חשובה שיבואו הרבה תלמידים אצלו מצד דברים אחרים ובלא טעמים גדולים שלא מצד המעלה ללמוד אצל זה שישיגו יותר הצלחה בלמודם להתגדל ביותר שלכן ודאי התפלל יעבץ שיהיה לו הבנה והסברה חשובה ביותר להמשיך הרבה תלמידים וברכה זו אני מברך גם אותך שנתן השי"ת לך כשרונות טובים בין ללמוד בין ללמד שגם יצליח אותך בהצלחה גדולה מאד, איברא דגדול במנין התלמידים הוא ג"כ גדלות לראש הישיבה דכמו שגדול בחכמה פי' הרמב"ם בריש עדי' שראש הישיבה דב"ד זה גדול בחכמה כמו כן יש לפרש גדול במנין נמי על ראש הישיבה שהוא גדול מצד שב"ד שלו גדול במנין דהא אין הכוונה מדין דצריך לפסוק כרבים, וגם לא משמע דדניאל שגזר על יין ושמן היה בגזרת הב"ד דמלשון הקראי משמע שהוא עצמו שם על לבו אשר לא יתגאל בפת - בג המלך וביין משתיו וגם חנניה מישאל ועזריה הסכימו לאסור וגם בגמ' לא אמר דניאל ובית דינו גזרו אלא דניאל לבד, אבל עכ"פ היה גדול בחכמה ובמנין התלמידים אלמא דהוא חשיבות וגדלות להחכם בריבוי תלמידים, ואף שבקידושין מ"ט ע"ב א"ר יוחנן זו עילם שזכתה ללמוד ולא זכתה ללמד הוא באופן גדול כמו בבבל לא זכתה דהא רש"י שם חשיב גם מרדכי אף שמפורש במגילה שהיו לו תלמידים הרבה והוא מטעם שהתלמידים ג"כ מחכימין, עכ"פ התפלה דיעבץ היה על ריבוי תלמידים מצד חכמתו.

זקנך אוהבך בלו"נ, משה פיינשטיין.

מתחילים מבראשית

מי אני? קוראים לי בני ואני משמש כרב קהילה ספרדית צעירה, קהילת "מיתר" (ע"ש גן הילדים "גן מיתר" בו אנו מתפללים), בשכונת קייזר בעיר מודיעין. חוץ מהשם המשותף אין לי קשר לרב חיים טשרנוביץ וגם לא למכונה "רב צעיר" בפורום "עצור כאן חושבים".


מה זה הבלוג הזה? הבלוג הזה עוסק בנושאים שניתן להכלילם תחת הכותרת "אקטואליה תורנית". את רוב הרשימות אני כותב, אך אשמח לארח כאן גם "כותבים אורחים" בין אם זה בטור קבוע ובין אם זה בטור חד-פעמי (כל עוד הנושא יעניין את ציבור הקוראים ויהיה ברוח הבלוג).


מה עם תגובות? חשוב לי מאד לקבל תגובות על הדברים הנכתבים כאן. אני קורא את כל התגובות ולומד מהם המון. ניתן להגיב ולהעיר על הדברים בתיבת התגובות של כל רשימה, לחילופין ניתן לפנות אלי במייל:

ravtzair שטרודל gmail נקודה com

מדרש לפרשת עקב

"דיון פגרה מיוחד", אחזור בעז"ה לקראת ר"ח אלול.

ד"א "פסל לך": שאלו את רבי יוחנן בן זכאי מפני מה לוחות הראשונות מעשה שמים והשניים מעשה אדם? אמר להן: למה"ד למלך שנשא אשה והביא הנייר והלבלר משלו עיטרה משלו והכניסה לביתו. ראה אותה המלך שוחקת לעבד אחד משלו כעס עליה והוציאה. בא שושבינה אצלו ואמר לו: מרי! אי את יודע מהיכן נטלת אותה? לא בין העבדים גדלה? וכיון שגדלה בין העבדים - לבה גס בהן. אמר לו המלך: ומה אתה מבקש שאתרצה לה? הבא הנייר והלבלר משלך והרי כתב ידי. כך אמר משה להקב"ה בשעה שבאו לידי אותו מעשה, א"ל: אי אתה יודע מאיזה מקום הוצאת אותם? ממצרים, ממקום עבודת כוכבים. א"ל הקב"ה: ומה אתה מבקש שאתרצה להן? הבא את הלוחות משלך והרי כתב ידי וכתבתי על הלוחות.

המדרש מבאר מדוע בלוחות השניים היה נדרש משה להכין את הלוחות, בניגוד ללוחות הראשונים שאותם הכין הקב"ה בכבודו ובעצמו. המדרש מסביר שהדבר נמשל למלך שנשא אשה שהתחילה לבגוד בו עם אחד מהעבדים והמלך גרשה. כשידידה של האשה בה לרצות את המלך, המלך אמר לו שהפעם עליו (הידיד/שושבין) להביא את הנייר והלבלר לצורך הנישואין המחודשים. כך כאשר משה ריצה את הקב"ה להחזיר את עם ישראל ולתת להם שוב לוחות אמר לו הקב"ה שעליו להביא את הלוחות בעצמו.

המדרש צריך ביאור: מדוע על השושבין להביא את הלוחות? אם מפני שעליו להראות רצינות מסויימת במאמץ להשיב את האשה למלך, היה מן הראוי שהאשה היא זו שתביא את הלוחות ולא השושבין שהוא סך הכל מנסה לפשר בין הצדדים. ואם מפני שהמלך כבר טרח פעם אחת ועתה אין לו רצון לשוב ולטרוח בזה ולכן הוא מטיל את מלאכת הכנת הכלים בידי השושבין, האם ניתן לומר על מלכו של עולם שאין לו רצון לטרוח במשהו? האם יש עצלנות ח"ו לפניו? זאת ועוד, שאם ניקח את אחד מהטעמים הללו, מדוע המדרש מרחיב בטענתו של השושבין: "לא בין עבדים גדלה?!", מה טענה זו מוסיפה לדיון?

נראה שצריך לתת טעם אחר למדרש זה. טענתו של השושבין היא שהאשה גדלה בין העבדים ולכן אין לצפות ממנה להתנהגות שניתן לצפות מבנות מלכים. טענתו זו נראית כטענת אמת. כלומר, אכן כך הדבר. הסיבה שעם ישראל חטאו בעגל היה בדיוק כיוון שהם אך יצאו ממצרים והם לא היו עדיין מוכנים לקבל לתוכם לוחות מעשה ידי אלוקים. הם היו זקוקים למשהו שיגשר בינם לבין אותה תורה אלוקית שיורדת אליהם. הקב"ה מקבל את הטענה הזו ואומר למשה-השושבין שהוא יהיה זה שיגשר בין העם לבין אלוקיו, ע"י זה שהוא יכין לוחות מעשה ידי אדם וכך העם יוכל יותר בקלות לקבל לתוכו את תורת האלוקים.

ידוע שהשלבים שעוברים עם ישראל במדבר דומים לשלבי הבגרות של האדם, ושלב מתן תורה מקביל לשלב תחילת תהליך הנערות של האדם (לאחר שלב הילדות המקבילה לחדשיים הראשונים במדבר). גם הנער הישראלי זקוק לעזרה ולגישור בבואו לקבל על עצמו עול מצוות ואחראיות כבדה לאפשרות להוציא ציבור ישראלים ידי חובת מצוות דאורייתא ודרבנן. השושבין של הנער, המסייע לו לגשר בין הפערים של מי שאך עתה היה ילד לבין מי שהיום הוא חלק מהמניין, הם מוריו ורבותיו במעגלים השונים בהם הוא חי: הוריו, הורי הוריו, המשפחה היותר רחבה, מדריכיו בתנועת הנוער, מוריו בבית הספר, הרבנים בקהילתו וכו'. באופן זה יוכל הנער להצטרף לכלל ישראל ולקבל לתוכו את תורת האלוקים.

מוקדש לאחייני, אביעד ספיר בהגיעו למצוות, נכד בכור לאבי ולאמי - שיזכו לרוות רוב נחת מצאצאיהם וצאצאי צאצאיהם.

יוצאים לחופש

כשהתחלתי לכתוב לפני קרוב לחצי שנה, לא ידעתי אם יהיה לי על מה לכתוב מעבר לחודש ימים (לכל היותר). בטח שלא חשבתי אז שיהיה לי מספיק בכדי לכתוב 155 (!) רשימות. גם לא חשבתי מראש על אילו נושאים אכתוב ומאילו נושאים אבחר להתעלם, זה פשוט זרם והרבה פעמים פשוט יצא שהתעלמתי מנושא סתם מחוסר זמן או שהתייחסתי לנושא כי הכתיבה עליו לקחה לי פחות זמן. מאז שהתחלתי לכתוב ישנה עלייה מתמדדת במספר הנכנסים לבלוג הזה, ואני מודה על כך לכל מי שהפיץ את דבר קיומי.

השאלה הנפוצה ביותר ששואלים אותי זה: מתי יש לך זמן לכתוב כל כך הרבה? אין לי תשובה מסודרת לשאלה הזו, ואני פשוט מנסה עד כמה שיותר שהכתיבה כאן לא תפגע ביחסי עם אשתי, משפחתי, קהילתי ומקום עבודתי. עד כה, אני חושב שהצלחתי לשלב בין הדברים בצורה נאותה. בהתקרב חודש אלול עם תחילת הסליחות ואולי עוד מחויבויות שייפלו עלי בשנת הלימודים החדשה, אני יודע שלא אוכל להמשיך לכתוב בקצב שבו כתבתי עד עתה (בדר"כ לא פחות מ5 רשימות בשבוע!) ואני מתכוין לרדת ל3 רשימות שבועיות: אחד בהלכה, אחד בהשקפה-פוליטיקה, ואחד במדרש-פ"ש. כשפתחתי את הבלוג כתבתי לכל חברי שאני אשמח אם הם גם יפרסמו מהגיגיהם בבלוג זה. ההיענות היתה מועטה מאד. עתה אני חוזר ופונה לחבריי ולקוראים הקבועים - אם יש מישהו שמעוניין לכתוב בנושא כלשהוא פעם בשבוע או פעם בשבועיים, תודיעו לי ואשמח לפרסם (אם הדברים יהיו לרוח הבלוג, כמובן). באותה הזדמנות גם כתבתי שאשמח לקבל תגובות על הדברים שאני כותב. משום מה, רבים מחבריי פיתחו פובייה לתיבת התגובות ומעדיפים למסור לי את תגובותיהם רק אם אני פוגש אותם באקראי בבית הכנסת, בעבודה או בטקס חלוקת התואר של אשתי ("אהה, דרך אגב אני כל שבוע מדפיס את ה'מדרש לפרשת שבוע' לשלחן שבת שלי"), או לחילופין במיילים מזדמנים. שמעתי תירוצים רבים מדוע אינם משתמשים בתיבת התגובות אך טרם השתכנעתי.

כפי שכתבתי ברשימה הקודמת, החלטתי לצאת לחופשה קצרה של כשלושה שבועות ואחזור לקראת ראש חדש אלול. וכפי שהתחלתי ברשימה הקודמת אני משאיר לכם, הקוראים, קצת שיעורי בית לתקופה הזו. כמי שכתב במסירות בחצי שנה האחרונה, אני חושב שזה לא יותר מדי לבקש מכם לכתוב קצת פידבק. מלבד בקשתי ברשימה הקודמת, ברשימה זו אני מבקש לשמוע מכם מה היחסים שלכם עם הבלוג הזה. כלומר: כל כמה זמן אתם נכנסים? איך הגעתם אלי? מה הטורים האהובים עליכם - הלכה, השקפה, פוליטיקה, מדרש? האם אתם קוראים את הנושאים שפחות מעניינים אתכם או שאתם פשוט מדלגים? מה חסר לכם בבלוג הזה?


דבריכם חשובים לי מאד ואקח אותם לתשומת ליבי. אתם יכולים להשאיר את תגובותיכם בתיבת התגובות (עדיף לכתוב בקידוד Unicode, לחיץ ימני->קידוד->Unicode) ולמי שעדיין מפחד מתיבת התגובות יכול לשלוח לי מייל לכתובת:
delafub שטרודל walla נקודה com


שנזכה להודיע באתר זה על ביאת משיח צדקנו,
בני - רב צעיר
מוצאי ט' באב, ה'תשס"ח

שאלות הלכתיות במקום העבודה המודרני

הרשימה הזו והרשימה הבאה מתפרסמות לקראת יציאת הבלוג לחופשת "בין הזמנים".

במחשבות שעלו בראשי על עתיד הבלוג הזה, אחד הרעיונות היה לפתח פינה קבועה בנושא: התמודדות הלכתית עם תנאי העבודה המודרניים. כוונתי בעיקר למפעלי היי-טק ודומיהם, אך אני פתוח גם למקצועות נוספים.

לצורך כך אני פונה אליכם, הקוראים הנאמנים, ומבקש שתכתבו לי על שאלות שאתם נתקלים בהם ושאתם מתמודדים איתם בעבודה. לדוג': מה יחס ההלכה לתרבות "פינת הקפה" בעבודה? האם עובד היי טק יכול לעזוב את עבודתו לפני תום תקופת ההכשרה שלו, בטרם החזיר את ההשקעה בו לארגון? אם כן, מה בדבר עובד שמראש הגיש מועמדות לעבודה כאשר הוא יודע שהוא יעזוב לפני תום תקופת ההכשרה?

בבקשה תרגישו חופשי להעלות שאלות, גם אם התשובה נראית לכם פשוטה (אפשר גם שאלות בנושאים שאינם חושן-משפט פרופר, כדוג': לשון הרע בעבודה וכד').

עוד בנושא זה, אני מחפש מישהו בעל הבנה רחבה בתחום חושן-משפט שיוכל להתמודד עם השאלות הללו. מכיוון שאני יודע שיש מספר לומדי ובוגרי ארץ-חמדה המגיעים לכאן מפעם לפעם, אשמח אם אחד מהם יהיה מוכן לקחת משימה זו על עצמו. כמובן, שאם יש מישהו אחר מהקוראים או מידידי הקוראים שיהיה מסוגל ומוכן לקחת זאת על עצמו, אשקול זאת בחיוב.

כנס הקיץ ה13 של צהר - רשמים

השתתפתי אתמול בכנס ה13 של רבני צוהר. הכנס התקיים הפעם במלון בירושלים, בניגוד לשנים הקודמות שהוא התקיים בישיבת שעלבים - דבר שתרם למכובדות של המעמד וכנראה גם לכך שהשנה מספר המשתתפים היה גדול בהרבה מאשר אשתקד. עם זאת, שמתי לב שמספר רבנים ותיקים שהשתתפו אשתקד לא השתתפו השנה, מטעמים שאינני יודע, וזה חבל מאד כי עצם הימצאותם והערותיהם במהלך הדיונים מוסיף הרבה.
הכנס היה בנושא: הורים וילדים. במושב הפתיחה הועלתה הצגה של תיאטרון אספקלריא בשם "סוף הדרך" על קשרי הורים וילדים והידרדרות נוער לסמים. לפני ההצגה דיבר הרב קני ברנדר שהוא רב קהילה מארה"ב, הוא דיבר בטוב טעם אך היה תורם לי יותר אם היה פאנל בהשתתפותו בנושא הקשור לרבנות קהילה כי יש לו הרבה מאד מה לתרום בנושא זה - לדוגמא לכך אני ממליץ להקשיב לשיעור הזה (באנגלית) על חלק מהרעיונות שהוא יישם בקהילה שלו.

בהמשך היום נכנסתי למושב שעסק בהידרדרות הרוחנית שישנה בקרב בוגרי ישיבות הסדר ובנות שירות לאומי לאחר היציאה מהמסגרת אל העולם האקדמי. הקריאה שעלתה ממושב זה היה שכיום זהו צו השעה להקים מסגרות שיהוו עוגן רוחני למי שיצא מעולם הישיבה/המכינה/האולפנה/המדרשה/השירות הלאומי. בנושא זה אתייחס בעז"ה בעתיד ברשימה נפרדת.

לאחר מכן נכנסתי למושב קצר בעניין האינטרנט. יונה פרסבורג ממצפה יריחו העביר הרצאה ומצגת בעניין הסכנות באינטרנט ובועז נכשטרן מאתר כיפה נתן סקירה על הרגלי גישה ועל השיטה החינוכית שיש לנקוט בה לדעתו לנוכח הסכנות הקיימות באינטרנט.

המושב הבא שנכנסתי אליו היה בנושא: "מחשבות - אאוט, רגשות - אין". במושב דיברו הרב דב זינגר (ראש ישיבת "מקור חיים"), הרב משה הגר (ראש מכינה קד"צ) והרב ישראל מלמד (יועץ חינוכי) והמנחה היה הרב גבריאל שנקולבסקי. המושב הזה פתח בפני צהר לתופעה שלא הכרתי. שמעתי בעבר על קצה המזלג על קיומה של תופעה כזו, אך הדוברים הציגו דוגמאות שפשוט השאירו אותי פעור פה. בהצגה מעט מקצינה ושטחית התופעה היא שכיום חלק גדול מבני הנוער איננו מעוניין או מסוגל לקיים דו-שיח ברמה רציונלית-שכלית, הכל נסוב סביב ההתחברות לעניין והאם "בא לי" או לא. הרב שנקולבסקי (שאם הבנתי נכון הוא ר"מ בישיבה תיכונית) תיאר כיצד לפני שנים לא מעטות כשכיתה של נערים היו יוצאים לסמינריון אז כל ימי הסמינריון היה מלווה בויכוחים והתנצחויות בין התלמידים למדריכים. כיום, הוא הסביר, ניתן לצאת לסמינריון ולאורך כל הסמינריון לא יהיה אפילו ויכוח אחד, ולאחר שהוא שאל את התלמידים מה דעתם הם ענו לו שהמדריך כנראה צודק אבל "אין חשק" לפעול מעשית בכיוון שהמדריך הציג. דוגמא אחרת שניתנה ע"י הרב ישראל מלמד היה של ר"מ המוכיח לתלמיד שהתנהגותו לא היתה טובה והתלמיד בכלל לא מתייחס לשום טיעון של הר"מ אלא רק מנסה להרגיע את הר"מ שדיבר באופן מאד נרגש.

במהלך המושב הוצגו גם לימוד זכות ונקודות חיוביות לתופעות הללו כמו גם גישות שונות כיצד לחנך בסביבה כזאת. הרב דב זינגר אמר שהוא לא פעם מסתכל על האופן שבו התלמידים "בעלי הרגשות" מתפללים והוא מנסה ללמוד מהם. בנוסף, הוא אמר, שצריך להיות ערני לכך שהאופן הפרונטלי שבו מלמדים כיום בכיתות הוא לא מתאים לתלמידים הללו ושיש לשנות את מתודות ההוראה בהתאם.

המושב הבא היה בנושא הורים (בעיקר אבות) שנמצאים בעבודה, שנדמה שגם בזה הדור שלנו עלה על קודמו. הרב דוד סתיו והגב' מלכה פיוטרקובסקי (מד' לינדנבאום) הסכימו שעל אחד מבני הזוג להיות בבית כשהילדים חוזרים מבית הספר. הרב סתיו אף אמר שזה אחד התפקידים של רב הקהילה לדרוש בקהילתו על כך שאנשים יחזרו יותר מוקדם הביתה, ושכך הוא נהג בשוהם במהלך תקופה ארוכה שבה הוא דיבר על הנושא הזה. מהמושב הזה יצאתי עם תחושה קלה של פספוס וחוסר רלוונטיות - אם הרב ידרוש וידבר על העניין הזה, האם זה ישפיע על אנשים? כמה מאנשי מודיעין יכולים להרשות לעצמם כלכלית שהאשה תעבוד רק חצי משרה?

בכל מקרה, לאחר המושב על ה"אבא בעבודה" החלטתי ליסוע הביתה ולשמוע בדברי חכמים ולבלות יותר זמן עם הילדים, כך שלא נשארתי למושב הסיכום של הכנס. באתר ynet יש סיכום של המושב האחרון - כאן.

מדרש לפרשת דברים ולט' באב

שני מדרשים חביבים עלי ממדרש איכה רבה:
ג' נתנבאו בלשון איכה. משה ישעיה וירמיה. משה אמר: "איכה אשא לבדי", ישעיה אמר: "איכה היתה לזונה", ירמיה אמר: "איכה ישבה בדד". א"ר לוי: משל למטרונה שהיו לה ג' שושבינין אחד ראה אותה בשלותה, ואחד ראה אותה בפחזותה ואחד ראה אותה בניוולה. (פרשה א)
אילו זכיתם הייתם קוראים בתורה "איכה אשא לבדי" ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים "איכה ישבה בדד". (פתיחתא)

המדרש הראשון מתאר את השלושה שנתנבאו בלשון "איכה": משה, ישעיהו וירמיהו. לפי המדרש משה ראה את ישראל בשלוותם (ובכל זאת אמר "איכה"), ישעיהו ראה את ישראל בפחזותם וירמיה ראה אותם בניוולם.
המדרש השני מתאר את ה"איכה" של משה כהיפוכו של ה"איכה" של ירמיהו, ואם עם ישראל היה זוכה אז הוא היה יכול לקרוא (רק) את האיכה של משה, אך עתה שלא זכינו ואנו במציאות של חורבן אזי אנו קוראים את ה"איכה" של ירמיהו.

שני המדרשים הללו, לדעתי, משלימים אחד את השני.

אדם הנמצא במצב רוחני ירוד של התרחקות מהשכינה עובר שלבי הידרדרות בטרם הוא מגיע לשפל המדרגה. ניתן לתאר אותם כך (זהו דוגמא בלבד, וכמובן שניתן לתאר את אותו התהליך באופנים שונים): תחילה הוא מנסה להישאר במצב יציב, כלומר הוא מפסיק את ההתקדמות הרוחנית החיובית והוא מסתפק במצב שהוא נמצא בו. לשלב זה ניתן לקרוא שלב ה"שלווה" - האדם חושב שהוא יכול לנוח, שהוא הגיע למקום הרוחני שבו הוא חפץ ויותר הוא לא צריך להמשיך בחיפושיו הרוחניים. השלב הבא הוא ההידרדרות הרוחנית, שכן אדם שאיננו מתקדם מבחינה רוחנית מהר מאד יידרדר מבחינה רוחנית. לשלב הזה נקרא שלב ה"פחזנות" כאן האדם כבר חוטא מדי פעם, הוא כבר לא כל כך שם את ליבו למעשיו ומחשבותיו וכבר לא איכפת לו. השלב השלישי הוא כמובן שלב ה"ניוול", שלב החורבן. השלב השלישי יכול לבוא לידי ביטוי בעונש שהוא קיבל על מעשיו, אך גם יכול לבוא לידי ביטוי בהתבוססות בתוך החטא ובתוך הרמה הרוחנית הירודה - שזה התוצאה הישירה ממעשיו בשלב השני.

משה רבינו כבר ראה בעם את הפוטנציאל להדרדרות רוחנית "כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון" - ועל זה הוא אמר "איכה". ישעיהו ראה את עם ישראל תוך כדי ההידרדרות - ועל זה הוא קרא "איכה". ירמיה ראה את עם ישראל כבר בבירא עמיקתא, בשאול תחתית - ועל זה הוא קרא "איכה".

המדרש השני בא לומר לאדם: יש מנוס! אינך חייב לעבור את שלושת השלבים. אילו עם ישראל היה שומע את משה, או אפילו את ישעיהו - אז הוא עוד היה יכול לזכות לא להגיע ל"איכה" של ירמיהו. אך אי ההקשבה של עם ישראל ל"איכה" של משה בזמן שלוותם, ול"איכה" של ישעיהו בזמן פחזותם היא שהובילה אותם ל"איכה" של ירמיהו. אילו זכו היו קוראים "איכה אשא לבדי", ועכשיו שלא זכו קוראים "איכה ישבה בדד".

סירוב פקודה - במלאת 3 שנים לגירוש יהודי גוש קטיף וצפון השומרון

לפני מספר שבועות קיבלתי במייל את הלינק ל"דוח הביניים" של מחקר "'ההכנה המנטלית להתנתקות' ושברה בצה"ל" המנתח ומתאר את "ההכנה המנטלית" או בעברית תיקנית "שטיפת המוח" שעברו החיילים שהשתתפו בפעולות הגירוש. הדוח בעל 234 עמודים והוא מכיל הרבה מאד מסמכים וחומרים צה"ליים. השאלה שבעצם ניצבה מול מכיני הדו"ח היתה: מדוע חיילים כה מעטים סרבו להשתתף בגירוש? היאך ייתכן שאנשים כה רבים הסכימו ללכת ולהוציא אנשים מבתיהם? התשובה הניתנת בדו"ח לשאלות אלו היא: הם עברו שטיפת מוח! אם נפלתם מהכסא עכשיו - כדאי שתקראו את הדוח. אם לא - ספק אם יהיה לכם תועלת מהדו"ח הזה. אך בסופו של דבר, הדו"ח כנראה איננו מיועד עבורנו, האנשים הפשוטים, אלא יותר לאנשי הקמפיינים על מנת שקמפיין הנגד יהיה אפקטיבי.
אך גם אם נשים את הנקודה הזו בצד, לדעתי מחברי הדו"ח טועים בדבר יסודי - השאלה. השאלה: מדוע כל כך הרבה חיילים הסכימו להשתתף היא מעניינת, אך לדעתי היא לא השאלה הכי חשובה כאן. בעיני, השאלה היא מדוע לא נרשם אפילו קצין אחד בדרגה בכירה שביקש לסיים את תפקידו לפני או אפילו בעקבות הגירוש. אף אחד לא קם. אפילו הרמטכ"ל "בוגי" יעלון ששרון עשה לו טובה וסילק אותו מתפקיד הרמטכ"ל, בכה על כך במקום להודות לבורא עולם שמנע ממנו ללכלך את ידיו בפשע מוסרי. כידוע, גם ברבנות הצבאית וגם שאר הקצינים בוגרי מערכת החינוך הדתית לא ששו לסיים את תפקידם לקראת או בעקבות הגירוש. השאלה היא בעיקר אליהם ולא לחיילים הזוטרים. קצינים אלו לא עברו את שטיפת המוח המתוארת בדו"ח אלא הם ייצרו את התנאים לשטיפת המוח הזו.
את הדוח אפשר להוריד כאן (קובץ pdf בגודל 11 מגה).

"נחם" בתשעה באב

בירושלמי ברכות (פרק ד הלכה ג) איתא:
אמר רבי אחא בשם רבי חייא, יחיד בתשעה באב צריך להזכיר מעין המאורע, מהו אומר? רחם ה' אלדינו ברחמיך הרבים עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך, ועל ציון משכן כבודך, ועל העיר האבלה והחרבה וההרוסה והשוממה הנתונה ביד זרים והרמוסה ביד עריצים, ויבלעוה לגיונות ויירשוה, וכו'. והיכן אומרה? אמר ר' מנא, כל שהוא להבא אומרה בעבודה

דברי הירושלמי הללו הובאו בסידורי הגאונים ובדברי הראשונים. בסדר רב עמרם גאון מובא ש"זו התפלה שמתפללין ערבית, שחרית ומנחה":
רחם ה' אלדינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל העיר הבזויה ואבלה והשוממה, הנתונה ביד זרים, הרמוסה ביד עריצים ויבלעוה לגיונות ויירשוה עובדי פסילים. ולעמך ישראל באהבה נתתה ולזרע יעקב ירושה הורשתה. נערה ה' אלדינו מעפרה והקיצה מארץ דויה. נטה עליה סוכת שלומך וכנחל שוטף שלל גוים, כי אתה ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה. בא"ה מנחם ציון ובונה ירושלים.

הנוסח המקובל כיום הוא שונה מזה (מלבד מה שאנו אומרים "נחם" ולא "רחם") ובו אומרים בין היתר שהעיר היא בלי בניה והיא יושבת וראשה חפוי ושירשו אותה גוים שהרגו את עם ישראל.
לאחר מלחמת ששת הימים התעוררה השאלה הבאה (כפי שהיא מנוסחת בשו"ת יחוה דעת א' מג):
האם לא הגיעה השעה לשנות את הנוסח שבתפלת נחם הנאמרת בתשעה באב? ובמיוחד מה שאומרים על ירושלים: העיר החרבה והבזויה והאבלה והשוממה, שאינו תואם את המציאות כיום, כי לשמחתינו עינינו הרואות שירושלים הולכת ומתפתחת בקצב מהיר, והולכת ונבנית ומתיישבת עם בניה בוניה לאלפים ולרבבות מישראל, כן ירבו, ואל הכותל המערבי נוהרים מכל קצוי תבל, אלפים ורבבות בקול רנה ותודה המון חוגג.

בלשון אחרת ניתן לנסח שאלה זו, כפי שניסח זאת איתי אליצור בגליון צהר האחרון (גליון לג) [אזהרה: הציטוט מנותק מעט מהקשרו.]:
מצוות התפילה היא לא שיעמוד האדם מול הסידור וידקלם את הטקסט, אלא שיעמוד מול בוראו וישאל את צרכיו. כיוון שהנוסח שלפנינו נתקן בשעה שבה צרכינו היו שייבנו חורבות ירושלים, הנוסח הוא בקשה שייבנו חורבות ירושלים. מכאן נובע שכיוון שזו מציאות של בדיעבד, גם הנוסח הוא בדיעבד. מי שמתעקש לומר אותו גם אחרי שהמלך שמע את תפילתו והחזיר את המציאות של לכתחילה, משמע שתפילתו אינה תפילה אלא דקלום טקסט.

דומני שכולי עלמא מסכימים לטון העולה מדבריו של איתי אליצור: אין טעם לומר תפילה שהיא לא נכונה ושהאדם איננו מבין מה הוא מבקש בה. עוד יותר מזה שיש כאן חשש גדול להיות "דברים שקרים לא יכון נגד עיני".

ישנם שתי גישות בדרך בה התמודדו גדולי ישראל עם בעיה זו (ראה מאמר מקיף מאד של ד"ר יעל לוין כ"ץ, תחומין כא).

הגישה הראשונה אומרת שאכן יש לשנות את נוסח התפילה, לדוג':
א. הרב גורן הכניס ל"סידור תפילות לחייל" שהוציא כרבצ"ר, נוסח נחם מתוקן המבוסס על הנוסח שבסידור רב עמרם גאון:
נחם ה' אלדינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים ואת העיר האבלה החרבה וההרוסה. ציון במר תבכה וירושלים תתן קולה. לבי לבי על חלליהם, מעי מעי על הרוגיהם, ולישראל עמך נתתה נחלה ולזרע ישרון ירשה הורשת. נערה ה' אלדינו מעפרה והקיצה מארץ דויה. נטה אליה כנהר שלום וכנחל שוטף כבוד גוים, כי אתה ה' באש הצתה וכו'.

ב. הרב שלוש (רבה של נתניה) המליץ בספרו לשנות את הנוסח כך שהתפילה תדבר על מקום המקדש - הר הבית, ולא על כל העיר ירושלים.

ג. הרב חיים דוד הלוי, רבה של תל-אביב כתב בספרו עשה לך רב, שיש לשנות את הנוסח כך שהיא תדבר על העבר:
שהיתה אבלה, חרבה ושוממה... מבלי בניה היא ישבה וכד'.

הגישה השנייה אומרת שאין לשנות את נוסח התפילה, אלא יש להתאים את משמעותה למציאות הקיימת. הג"ר עובדיה יוסף הולך בדרך זו ודבריו בנויים על שלוש יסודות:
א. התפילה נתקנה ע"י אנשי כנסת הגדולה, ובכלל זה גם תפילת נחם ולכן אין לשנותה כלל (יסוד זה לענ"ד צע"ג והגר"ע איננו מביא אף מחבר אחר שכתב אותה למעט ציטוט מעורפל מדברי הגאונים).
ב. ה"עיר" שעליה מדובר בתפילת נחם זה בעיקר "מרכז העיר", דהיינו הר הבית.
ג. עוד ניתן להתבטא על העיר כחרבה משום שמבחינה רוחנית עוד יש הרבה מה לתקן בה.

נראה שהחיזוק הגדול ביותר שהיה לדעה שאין לשנות את נוסח התפילה היה בזה שאלו שדגלו בשינוי לא הצליחו להסכים על מהות השינוי - איך וכיצד יש לשנות.

אסיים בזה, שפעם שאלו את מורנו הרב שמואל גרינפלד זצ"ל על עניין זה, וכמדומני שהוא הביט בשואל ולא הצליח להבין בכלל את השאלה. ר' שמואל, שלא פחד משינויים בהלכה, הפטיר משהו בסגנון: אני לא מבין - ירושלים חרבה, מה לא היית בהר הבית לאחרונה?

ענייני לשון לתשעה באב

ר' אליהו לוין מירושלים שלח לי את הקטע הבא:

ברשותכם רציתי לעורר את תשומת הלב לדיוקים במגילת איכה ובקינות.
במגילת איכה יש בפסוקים רבים הטעם 'קדמא' לפני מהפך. כידוע הטעמים 'קדמא' ו'פשטא' – אף ששוים בצורתם, הקדמא טעם מחבר, לעומת הפשטא שהוא מפסיק.
למשל פסוק ג' בתחילת המגילה: גָּלְתָה (טעם קדמא מחבר) יְהוּדָה מֵעֹנִי (טעם פשטא מפסיק).
בולט במיוחד בסוף המגלה: השיבנו (קדמא מחבר) ה' אליך (פשטא מפסיק) ונשובה. ולכן אין לעצור במלה מוטעמת בקדמא כמו במלה מוטעמת בפשטא. ההבחנה ביניהם היא בזה שהקדמא באה על האות המוטעמת בין מלעיל ובין מלרע (בדוגמאות שהבאנו בת' של גלתה ובב' של השיבנו), הפשטא באה תמיד על האות האחרונה במלה, ואם המלה מוטעמת מלעיל – מופיע פשטא כפול: בסוף המלה וגם באות המוטעמת.
בפרק ג כ וְתָשׁוֹחַ בחולם ולא וְתָשׁוּחַ. פסוק נט שָׁפְטָה הש' בקמץ חטוף (קטן) שהוא תנועה קטנה והשוא אחריו בפ' נח.
ד ז זַכּוּ ... צַחוּ – שניהם מלרע. ד יד נָעוּ מלרע!

עוד הערה בניקוד בקינות.
הקינה המסומנת ח' בסדר הקינות (השלישית שנאמרת ביום) מסתיימת במלים: איכה תפארתי מראשותי השליכו, וכך פותחת הקינה הבאה של הקליר. בקינות מנוקדת המלה כך: מֵרַאֲשׁוֹתַי (המ' בצירי והר' בפתח) ומפורש 'מעל ראשי'. אין זה מסתבר, כי אין זה הפרוש הנכון של המלה. יותר נכון היה לנקד: מְרַאֲשׁוֹתַי (המ' בשוא) כמו שמצינו בפרשת ויצא (בראשית כח, יא ויח), ואז הפרוש יהיה ליד ראשי. אבל גם פרוש זה איננו נוח. אמנם מצאנו ניקוד מֵראשותי (המ' בצירי) שאול (שמואל א כו יב), אבל שם מתפרש מהמקום שליד ראשו של שאול ובקינה אין שום אפשרות לפרש כן.
בספר ירמיה יג יח: אמור למלך ולגבירה השפילו שבו, כי ירד מַרְאֲשׁוֹתֵיכֶם (המ' בפתח והר' בשוא) עטרת תפארתכם. אם נשוה ללשון הקינה תפארתי מראשותי השליכו, נמצא שהקליר כיוון לפסוק הזה. תפארתי ומראשותי שניהם מכוונים לגדולה, ועל זה מקונן הקליר בשם עם ישראל שאת שניהם השליכו. ולכן לסיכום: מַרְאֲשׁוֹתַי המ' בפתח והר' בשוא.
עי' ערוגת הבושם ח"ג עמ' 263 שפרושו השני משתמע כדברינו.
יהי רצון שנזכה לראות בהרמת קרן ישראל בישועה קרובה.

ר' אליהו שלח לי עוד דבר בעניין הלכות ומנהגי תשעת הימים ושבוע שחל בו שמצאתי בו עניין:
המשנה מחמירה בתספורת וכיבוס לעומת זאת בשר ויין מותר עד הסעודה המפסקת. משום מה בבשר ויין מחמירים החל מראש חודש (יש מתירים בר"ח עצמו [ויש מתירים עד שבוע שחל בו - תוספת שלי]). ובכיבוס לפי פירוש התלמוד גם החלפת מכובסים מקילים ומתחכמים אשתי קוראת לזה TRYING ON כלומר רק מודדים כמה בגדים בערב ראש חודש ובזה יצאנו ידי חובת אחד מממנהגי האבלות העיקריים, לעומת זאת (יש) מחמירים אפילו בתערובת יין (ובתערובת בשר כולם מחמירים).

עטרת זקנים בני בנים?

השבוע בימים ראשון - שלישי מתקיים הכינוס לתורה שבעל-פה בבית מוסד הרב קוק בירושלים. כפי מסורת הכנס ידברו גדולי הרבנים בארץ על נושאים מענייני דיומא העומדים ברומו של עולם (לינק לידיעה באתר ערוץ 7). על פי הפרסומים, במהלך הכנס יימכרו בבית מוסד הרב קוק ספרים פגומים בהוצאת מוסד הרב קוק במחירים אפסיים וכן יינתן 35% הנחה על כל ספרי ההוצאה. להלן תוכנית הכנס כפי שפורסמה בעיתון "בשבע" בסוף השבוע.

אינני יכול שלא להביע את תמיהתי על בחירת חלק מהדוברים במושב הנעילה של הכנס הזה. הבחירה בדיין הרב שרמן, שאך לפני מספר חדשים ספורים תרם את חלקו להבאשת ריחו של בית הדין בקרב הציבור הרחב בפסק הדין השערורייתי שפרסם כנגד הרב דרוקמן (ועד כמה שידוע לי, השבוע אמור להתקיים דיון בנושא עתידו של הרב שרמן כדיין בבתי הדין בועדה למינוי שופטים), אמור לנעול כנס שייסד הרב יהודה לייב הכהן פישמן-מיימון שכה נאבק על מעמד בתי הדין. יותר מהבחירה ברב שרמן, אינני מצליח להבין מה מצאו מארגני הכינוס מקום להזמין את הרב יוסף אפרתי למושב הנעילה של הכינוס הזה. במה תרם הרב אפרתי והמכון שבראשו הוא עומד לשמיטה דהשתא? האם המכון של הרב אפרתי הוא זה שדאג לפתרונות חדשים (הלכתיים או טכנולוגיים) על מנת לאפשר לחקלאים ולצרכנים לשמור שמיטה בהידור? במה בדיוק פעל הרב אפרתי על מנת לקרב את תודעת השמיטה באופן מתקבל לציבור הרחב? הרב אפרתי אחראי ישירות לביזוי הגדול המתרחש ברבנות הראשית והוא אחד מהלוחמים הגדולים כנגד היתר המכירה. האם ראוי שאדם כזה ידבר בכנס הנושא את שמו של הרב קוק?

בכל מקרה, אני לא אהיה בכינוס הזה. אם אחד מהקוראים מתכוין להשתתף ומעוניין לכתוב עבור כולנו סיכום קצר של המושבים בהם הוא ישתתף - אני אשמח לפרסם.

שנאת חינם ואהבת חינם

ר' משה הררי נר"ו בספרו "מקראי קודש - הלכות ג' תעניות ובין המצרים" בפרק כ"ב הנקרא "תפילות והנהגות [לימי בין המצרים]" סע' ד כותב כך:
בפרט בימי בין המצרים יש להתאחד ולהרבות באהבת חינם לכל יהודי, ובשל כך יבנה בית המקדש במהרה בימינו. אמן.

בהערה ה' הוא מסביר:
לתקן חטא שנאת חינם שבגללו חרב הבית

כך ידוע בשם הרב קוק זצ"ל שבית המקדש נחרב משנאת חינם וייבנה באהבת חינם.

בהמשך אותה ההערה הרב הררי מביא:
הג"ר אביגדור נבנצאל העיר: אין מושג כזה ("אהבת חינם") או שחייבים לאוהבו או שאסור לאוהבו. ובהזדמות אחרת אמר לי: שכשיש ספק אם צריך לאוהבו הרי זה אהבה מספק אך לא אהבת חינם.
הרב הררי מנסה בכל זאת להסביר את דברי הראי"ה קוק:
ובאורות (עמ' קמט) הסביר שלעיתים יש מקרים שאיננו יודעים להוכיח ולכן אסור לנו לשנוא אותו. ע"כ. ונראה שבמקרים כאלה אם אוהבים אותו ה"ז לכאו' אהבת חינם.

שמעתי לא מזמן את הרב פרופ' דניאל הרשקוביץ מדבר בנושא שנאת חינם. הוא הביא את דברי המהרש"א על הגמ' ביומא (ט ע"ב):
מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם.
המהרשא כותב:
שנאת חנם כו'. כמפורש פרק הנזקין בעובדא דקמצא ובר קמצא שהוא היה תחלת החורבן ע"ש:
כלומר, שהמהרש"א הבין שמעשה קמצא ובר-קמצא זו דוגמא טובה לשנאת חינם. עפי"ז ניתן לומר שהמהרש"א כנראה הבין ש"שנאת חינם" אין משמעו לשנוא אדם בלי סיבה - שהרי יתכן ובסיפור קמצא ובר-קמצא היתה סיבה טובה לשנאה, וחוץ מזה כלל לא מובן איך ניתן לשנוא אדם בלי סיבה (האם זה דבר שרירותי? אדם קם בבוקר ומחליט שהוא היום שונא את פלוני? למה שאדם ישנא אדם אחר בלי סיבה?). הרב הרשקוביץ הסביר שהמילה "חינם" בביטוי "שנאת חינם" פירושו מבלי לשלם, כפי שתמיד רגילים להשתמש במילה חינם. במעשה קמצא ובר-קמצא, בר-קמצא היה מוכן לשלם את מחיר כל הסעודה, אך "ההוא גברא" לא היה מוכן להתפשר איתו. שנאה, עפ"י דברי הרב הרשקוביץ, שהשונא איננו מוכן כלל להתפשר בכלום ולשלם מעט מעקרונותיו על מנת לאפשר לזולתו חיים בכבוד מינימלי - זהו שנאת חינם.

האם לפי הסבר זה יש משמעות ל"אהבת חינם"? הרב דסלר ב"מכתב מאליהו" הרחיב מאד על כח הנתינה. בדבריו שם הוא אומר שהאהבה האמיתית באה לידי ביטוי ונבנית כאשר אדם מעניק לנאהב - זהו האהבה היותר גדולה. נראה לי שרוב האנשים אינם מסוגלים רק לתת, מבלי לקבל ולהרגיש נאהב. אולי צריך לומר שאהבת חינם זה לאהוב מישהו גם בלי שהוא "שילם" לך, מבלי שקיבלת ממנו כלום.

ובעניין קושיית הגר"א נבנצאל נראה לומר שאמנם התורה מצווה לאהוב כל יהודי (עי' ספר החינוך מצוה רמג), אך ברור שיש דרגות באהבה. התביעה של הרב קוק הוא להרבות באהבה רבה יותר מאשר האהבה המינימלית הנדרשת מהתורה - זה יכול להיות ה"חינם" שבאהבה זו לעשות יותר מהנדרש.