פורים וסיפורים

הגמרא הידועה במסכת מגילה (ז ע"ב) קובעת כי:

מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.

גמרא זאת הובאה ע"י רב הראשונים, ובכללם השולחן ערוך, להלכה. אעפ"כ, נדמה כי רוב הרבנים וראשי הישיבות אינם מתבשמים "עד דלא ידע", אלא מסתפקים בדברי הרמב"ם או כפי שהובאו בצורה מעודנת יותר ברמ"א שישתה יותר מלימודו ויישן. כך גם הביא למעשה ר' משה הררי במקראי קודש הל' פורים (פרק י"ג הע' מא) שהוא הבין מדברי הג"ר שאול ישראלי זצ"ל ש"אולי אף מספיק שירדם שינת ארעי על הסטנדר".

אולם המקורבים יותר לדרכי החסידות כן לקחו הוראה זו כפשוטה. וכך אנו מוצאים סיפורי חסידים על רבותיהם והנהגותיהם בשעת התבשמותם. סיפור כזה הבאנו לעיל ברשימה כל התורה כולה על מרן הרב קוק זצ"ל.

עוד סיפור על שעת התבסמות מופיעה בגליון מעיינותיך האחרון, על הרבי מליובביץ' זי"ע בפורים תשכ"ו:

בקטע זה מופיע כי לקראת סיום ההתועדות של פורים הרבי הודיע כי "כל הפושט יד נותנים לו" ואז התחילה נהירה עצומה של חסידים לזכות ולקבל מידי הרבי 'לחיים'. נהירה זו גרמה לשבירת הרמקול ולנזק חמור למכונית של אחד החסידים. הרבי אף עודד את החסידים לשיר בקולי קולות באמצע הרחוב, על אף שזה כנראה הפריע לשכנים. הכותב מדגיש מספר פעמים את השמחה הגדולה וההתבסמות שכל המשתתפים היו שרויים בה.

כשאני קורא סיפורים מעין אלו אני מתחבט ביני לבין עצמי. הלב החסידי שלי אומר לי: איזה התעלות רוחנית עצומה בטח היתה שם, באזני אני שומע את החסידים שרים בהתלהבות "כי בשמחה תצאו וכו'" ואני מדמיין את איך מעמד אדיר כזה בטח השפיע לטובה על עבודת ה' של הנוכחים. לעומת זאת הראש ה'מתנגד'י שלי אומר לי: מה אתה רוצה? סך הכל חבורה של אנשים מבוסמים (או אפילו שיכורים), לא ניתן באמת ללמוד משהו על עבודת ה' ויראת שמיים מסיפורים כאלו שספק אם הדמויות המרכזיות בסיפור בכלל היו מוכנים לעמוד מאחורי הדברים שאמרו או עשו בשעה שהיו שתויים. בדרך זו, פחות בקיצוניות הגיב אחד הקוראים על הרשימה כל התורה כולה:

נראה לי קצת מרחיק לכת לדייק בדברי הרב זצ"ל שנאמרו בשעת ביסום...

הקב"ה נתן לאדם שכל כדי שזה ישתמש בו גם כן בכדי לקבל החלטות שהרגש אולי היה מעדיף אחרת. אדם שמתבסם מנטרל את האלמנט של החישוב הקר והלוגי ומשאיר את גופו בידי הרגש. אצל גדולי ישראל הצפיה הוא שגם הרגש יהיה בשלימות (דרגת הצדיק של בעל התניא הגבוה כמובן מדרגת הבינוני, וד"ל). האם זה אומר שכל דבר שאותם גדולים עשו בשעת ביסומם הוא דבר שצריך ללמוד ממנו יראת שמיים? כנראה שלא, אבל בודאי שזה לא אומר הפוך - שאין ללמוד ממעשים אלו יראת שמיים.

היכן עובר הגבול? את התשובה לשאלה זו אינני יודע בשלב זה ומוחי ולבי ימשיכו להתחבט בה.